כשהחלה מלחמת העולם השנייה היה אהרן ברק (בריק) בן שלוש. כשתמה - היה בן תשע. בנקודת זמן זו קפאו האוויר, הבוץ, הסחי, הרפש וכל שבבי הפסולת ויצרו עולם חדש, נוצץ כמשאלת לב נקי. בקובנה הבריק ברק, התערבל ונולד ג'ואישספיידר שיסיט אותו למסלול בטוח, ימנע אסונות ויציל את כולנו... להערכתי ברק התעורר לתוך הלם המלחמה והשואה עם מסקנה אחת מוצקה - שהיהדות קרסה. ברק הוא אדם עם שגעון לדבר אחד. יהודי שנולד ח"י שנים לפניו הגיע למסקנה הפוכה - שהעולם קרס, הוא אבא קובנר. חשוב לומר שקובנר הדליק נר גם בנשמתם של יהודי קובנה. הפרטיזן הלוחם קובנר הקים אגודת נקם יהודית, זמם לרסק את גרמניה, להצית את עריה ולהרעיל את תושביה.
ב-48 הייתי בן שש כשהדוד של אימא הגיח מתוך הצללים והעשן שעדין התאבך בביתנו עם משפחתו. המשפחה התגוררה במוסך שבביתנו במושבה הגרמנית בחיפה. לחצר החלו להגיע שברי משפחות שהתחבקו בשתיקה, ישבו על כסאות מתקפלים וספסלי גן עם כוס תה ביד רועדת, החלו לגלגל את קורותיהם ולחפש קרובי משפחה. תחתם רעדה האדמה ועץ המישמש הענק בחצר נאנק. בגיל שש גם אני הגעתי למסקנה שהעולם התרסק... המסקנה שלי מאז היא שיהודי צריך לאכול בכל כוחו, להתחזק, לעטות עור דוב ולהפחיד עד מוות את אויביו הרבים. המסקנה של אהרן ברק מקובנה - הפוכה. לדעתו יהדות אמורה להיות רעיון מופשט וגם היהודי צריך להשיל את עורו, להפוך לאזרח העולם, נתין רפה אונים. זה בעצם שגעון לדבר אחד.
התברר לעולם המופתע שאנשים מחנכים את ילדיהם לנגן מוזיקה קלאסית בשעות הערב ומדי בוקר יוצאים במדים מגוהצים לחסל פליטים ועקורים חסרי מגן, יהודים. התברר שבן-אדם זה לא מה שחשבו הוגי דעות לאורך דפי ספרי הפילוסופיה, גם לא אלה שהמציאו את הסוציאליזם הקומוניסטי. ניתן לומר, בהכללה גסה כמובן, שכל מה שהאדם חושב על עצמו ועל סביבתו הקרובה לא שווה פרוטה שחוקה. דעתו של האדם המוסרי כביכול היא מנוע המתיז הבלים ורעות רוח לכל הכיוונים. גם היום. הנה למשל סגן הרמטכ"ל לשעבר מפרסם במסגרת מר"ץ כרזה של יהודי דתי זקן (עם זקן ופאות, כמובן) והכותרת מעליו: 'מסוכן לבריאות הציבור'. בקצרה - אויב העם. מתי, לדעתכם, יחלו לקצור אותו? זה אותו ס/רמטכ"ל שבמקביל זיהה בקרבנו, בהיותו על מדים, תהליכים מעוררי פחד מתקופת עליתם של הנאצים לשלטון.
שולמית אלוני, שרת החינוך לשעבר, פרשה מתנועת העבודה והקימה את מר"ץ, הצהירה שהיא מתביישת בספר יהושע ובהתנחלות היהודית בארץ כנען. היא פעלה להוציא את התנ"ך מתחומי בית-הספר. עבורה גם ההתיישבות בא"י (פלשתינה) במאה ה-20 היא בושה, חרפה וכלימה - כיבוש בסגנון נאצי. האידיאל שהיא ותנועתה נלחמו עבורו - מדינת 'כל אזרחיה' (כולל יהודייה) ועוד מדינה ערבית לפלשתינים בלבד. לעזרת מר"ץ הגיע ב-25.1.21 העיתונאי שהוא אזרח העולם, הגלובליסט אורן (אותיות - נורא, נאור) נהרי וצייץ: "חיינו פה יופי - בואו, חבורת חלכאים, קבצנים פושטי יד לכספי החלוקה מהישוב הישן. ולימים הצטרפו מנהיגי החסידים שהפקירו את אנשיהם וברחו בעזרת הציונים. אפס מודעות. אפס ידע. כל האדנות. עגלתכם כל כך ריקה, כולל כמובן המוסר שאתם מתגאים בו, הערצת האלילים לגדולי הדור ומה לא". אמרתי - בעיניהם היהדות התרסקה והיא מתפוגגת, צריך לברוח לעולם שהוא עלה-קייפק!
ברק: זה הלקח מהשואה
כשהורכבה ממשלת הליכוד ב-2001 ריבלין נאלץ לוותר על תיק המשפטים כי התנהלו נגדו 7 תיקי חקירה בנוגע ליחסיו עם הקבלן דודי אפל. שלוש שנים וחצי מאוחר יותר נסגרו 6 תיקים מפאת חוסר אשמה והתיק השביעי בחשד לשיבוש מהלכי חקירה בפרשת איציק מרדכי נסגר בעילות של חוסר עניין לציבור וחוסר ראיות. ריבלין שנושל ביוזמת הפרקליטות וגיבוי בית המשפט העליון, נאלץ להסתפק בתיק התקשורת. בתגובה לסגירת התיקים ופתיחת תיק תקשורת אמר ריבלין: 'מי יחזיר לי ולמשפחתי שלוש שנים וחצי קשות שלקחו לי, איך אפשר לחגוג כשאני יודע שיש המון אזרחים שלהם אין יכולת להתמודד מול מערכת הרשע הזאת'. זה הרקע לדברי יו"ר הכנסת ריבלין בתחילת מאי 2003 בכנס של המכון הישראלי לדמוקרטיה שנערך בבית הנשיא. ריבלין הגדיר את מערכת המשפט 'כנופיית שלטון החוק'.
השופט ברק נשא דברים בכנס לאחר נאום ריבלין והשיב על התקפתו: "כאשר בית המשפט מכריז שחוק של הכנסת פוגע בזכות יסוד, ומבטל את החוק, הוא איננו פועל בניגוד לדמוקרטיה אלא מגשים אותה במלואה. אם הרוב נוטל שלא כדין זכויות מהמיעוט, זו אינה דמוקרטיה. זה הלקח מהשואה. הצורך בביקורת שיפוטית על חוקיות החוק - כל העולם מכיר בכך. לכן ההכרה בביקורת שיפוטית היא הביטוי העליון של הדמוקרטיה".
תחת הרושם המשתרר שהשואה הועברה מגרמניה למדינת ישראל, במיוחד ללשכתו של יו"ר הכנסת, הוסיף השופט ברק: "הכנסת אינה הריבון. הריבון הוא העם. הכנסת נבחרת על-ידי הריבון, ורצוי שיהיה דיאלוג בין הכנסת לבתי המשפט". איפה היה דיאלוג לפני שבית המשפט פסל חוק? בית המשפט לא נבחר על-ידי הריבון וגם לא על-ידי נבחריו (הכנסת). הוא בוחר את עצמו באמצעות ועדה מצומצמת הנתונה להשפעת (כמעט מרות) נציגי בית המשפט והפרקליטות שבתוכה. עקרון הבחירה הוא 'חבר מביא חבר'. הבוחרים והנבחרים כולם 'חברים' או 'שפוטים' של השופט ברק. מי שיש לו אג'נדה (גביזון) - לא ייבחר. מדובר בכנופיה. "כְּנוּפְיָה היא קבוצה חברתית של שלושה אנשים או יותר, אשר דרך התקבצות, תצורה וגיבוש התארגנות, חולקים חבריה זהות משותפת". עוד נחזור לפה.
בעקבות מלחמת העולם השנייה נסדקו הגרעינים הלאומיים שצמחו באירופה לפני מאתים שנה ויותר. גרמניה, ולא רק היא, ברוב אשמה ומבוכה טשטשה את זהותה הלאומית. מי שהצהיר במערב אירופה שהוא אוהב את המולדת (פטריוט) - הוקע כפשיסט, לאומן, גזען. גינטר גראס שצעד עם תוף פח, החל לאכול עשב והסווה את זהותו הלוחמנית-היטלראית. ב-2012 עורר סערה כשפרסם שיר 'שלום עכשיו' פוליטי נגד מדיניות ישראל בנוגע לתקיפת מתקני הגרעין באירן ('מה שחייב להיאמר'). הוא טען ש"המעצמה הגרעינית ישראל מסכנת את השלום העולמי". שהיא עלולה "למחות את העם האירני מעל פני האדמה...". למעשה הוא ציטט את האייתולות בשושן הבירה אבל ייחס את דבריהם דווקא למנהיגי היהודים בישראל.
הסופר דויד גרוסמן, שספריו זוכים לפופולריות רבה ומוצדקת דווקא בגרמניה רודפת צדק ואשמה, פרסם לפני הופעת שירו של גראס מאמר תחת הכותרת "רגע לפני שהאוזניים נאטמות", שבו הקדים את השיר של גראס במספר אמירות דומות במהותן וטען כי לישראל אסור לבצע תקיפה באירן. בהציבו את השאלה "האם כדי למנוע אסון אפשרי בעתיד תידחף ישראל ליזום אסון ודאי בהווה"? כתב גרוסמן: "קשה מאוד להשלים עם כך, והלוואי שהלחץ הבינלאומי יבטל את האפשרות הזאת, אבל האפשרות של תקיפה ישראלית עלולה להיות קשה ומרה לא פחות. וכיוון שאין דרך לקבוע בוודאות שאירן אכן תתקוף את ישראל אם יהיה ברשותה נשק גרעיני, לישראל אסור לתקוף את אירן". להערכתי גם גראס וגם גרוסמן משחקים שבץ-נא בחצרו של השופט העליון אהרן ברק חסיד הפשטות המופשטת.
בלי יד - עם שם
העיתונאי והפרשן המדיני ארי שביט כתב במאמרו 'גינטר גראס ושתיקת השמאל': "בדרכו שלו גינטר גראס אומר פחות או יותר כך: אני לא מוכן לכבוש עוד את התיעוב שלי כלפי ישראל בגלל עברי ההיטלראי; אני חושב שהגרעין הישראלי הוא שמסכן את שלום העולם; העובדה שעמי רצח את היהודים ב-1942 לא מצדיקה את העובדה שליהודים יהיה נשק גרעיני ב-2012". האיחוד האירופי והשמאל החדש גורסים שלא אירן אלא ישראל היא התוקפן במזרח התיכון. הישראלים הקיצונים הם הנאצים החדשים. הפשע-נגד-האנושות אשר חייב לעמוד מעתה במרכז התודעה אינו זה שהיטלר עשה ביהודים אלא זה שהיהודים עומדים לעשות באירנים. על כן, בשם השואה ונציגה בבית המשפט העליון (ברק), יש לשלול מהיהודים כל עוצמה אשר עלולה לאפשר להם לחולל שואה (שנייה). כי גם בראשונה הם אשמים, הצהיר היטלר.
עכשיו תבינו לשם מה הוקם מוסד 'יד ושם' בירושלים. בעבר הייתה מטרת המפעל הציוני הקמת התיישבות יהודית בא"י (גם עבור אנטי ציונים כאלוני, שריד, אבנרי ובורג הבן). היום גרוסמן וגראס מסירים את הכפפות ומסבירים כי מטרת המפעל הציוני לחשל את הישראלים וללמדם את לקח השואה: שחס וחלילה לא נהיה, אנחנו היהודים, כמו הנאצים...
(המשך יבוא)
