ניצולי שואה

המתקפה הגדולה

מדי שנה מספר ניצולי השואה הולך ומדלדל, כך גם ההתעניינות בכל מה שקשור לשואה. גישה רווחת בקרב צעירים בארה"ב היא שזה משהו (שאולי הם שמעו עליו, ובעיקר הם לא יודעים מה הוא) שקרה בעבר, לא כאן, ופשוט לא ייתכן שדבר דומה יקרה כאן ועכשיו. כיוון שכך, זה לא רלוונטי, וודאי שזה לא חשוב, ולהם יש עניינים יותר דחופים ומעניינים מאשר להתעמק באותה "שואה" עליה מדברים (לעיתים רחוקות יותר ויותר) המבוגרים בסביבה.

אם ניקח זאת צעד אחד קדימה, הרי שמשהו מעניין קורה היום בארה"ב: היהודים, אפילו הליברלים-פרוגרסיביים כבר לא יהודים ביותר ביניהם, צועקים כל הזמן "אנטישמיות כאן, אנטישמיות שם, כל העולם אנטשימי, כולם נגדנו" עד שלאנשים (שאינם יהודים) פשוט נמאס לשמוע את התלונות הנצחיות, את אותו הבכי-בלתי-פוסק שאינו קשור כלל ועיקר למציאות. "נמאס כבר מהיהודים הבכיינים, המאשימים, המתלוננים, די, דיינו"! היא הגישה הרווחת, והנוער ואיתו הדור הצעיר שרק הגיע לאוניברסיטאות להתחיל את מסע ארבע או חמש השנים במחוזות המסוכנים ביותר היום פשוט מתכנסים אל עצמם, מסרבים להיות קשורים ליהדות או לישראל, מחביאים כל סממן שיכול לזהותם עם היותם יהודים או קשורים לארץ התנ"ך, ועד מהרה הם משתכנעים שאכן היהודים אשמים בכל.

עד כמה קל להשפיע ולעצב את דמות הדור הבא. אותה שיטה, אגב, עובדת גם על המבוגרים. היה לנו שכן שמשרדו היה מול משרדנו. הוא פיתח את האקרנים לראות סרטים בתלת מימד ומכר את חברתו לדיסני. הכנסה לכיסו - חצי מילארד דולר. יהודי נחמד, לא מיוחד, שהדבר העיקרי שאני זוכר הוא שהוא אף פעם לא התענין בישראל או ביהדותו, למרות כל נסיונותנו ומאמצינו בנידון. לאחר שהתעשר מעבר לכל דמיון, הוא המשיך עם חברים חדשים מדבוס לירדן, בזמן שישראל נכנסה לעזה. אותו יהודי אמריקני הפך לשונא ישראל מובהק, ולמרות שאשתו והוא תורמים גדולים לפדרציה, לקרן לירושלים ולקרן לישראל החדשה, השנאה כך נראת מפעפעת שם. איך הופך "יהודי טוב" לשונא ישראל?

בדומה למתקפות באוניברסיטאות ולדעה הרווחת שמדינת ישראל היא מדינת אפרטהייד, כולאת את הפלשתינים במחנות כמו גטו וארשה, מתעמרת בהם, מרעיבה אותם, מתעללת באוכלוסייה, קוצרת את איבריהם, מספקת להם סמים, מחדירה חומרי אי-פוריות למי השתיה, גונבת את השטח והמים השייכים לפלשתינים, מגבילה את תנועתם, מקימה מחסומי דרכים בכל להתעלל בהם, מזרימה שפכים לעבר ריכוזי האוכלוסייה שלהם ועוד ועוד ועוד, כך גם לגבי האנטישמיות והשואה: היהודים המציאו את השואה בכדי לגרום לעולם לתת להם מדינה שאף פעם לא הייתה שייכת להם. הם גזלו לאור יום את מדינת הפלשתינים. היהודים מפיצי מחלות. היהודים מונעים מהפלשתינים את החיסון נגד קו-ויד-19 (ראה הוכחה, אפילו שר אחד שלהם אסר לחסן אסירים פוליטיים ולוחמי חרות וחופש שהם מחזיקים כבני ערובה).

מה עושה אותו נער-שהפך-לבחור או נערה-שהפכה-לעלמה שהגיעו לאוניברסיטה והם מותקפים כל הזמן ושומעים על כל הרוע של היהודים? ראשית, הם מפחדים שמישהו יחשוד שגם הם שייכים לאותו שבט של יהודים-נוראים. שנית, הם מתחילים להאמין בכל עלילות הדם, שכן איש לא ניצב ואומר משהו אחר, איש לא מכוון ומלמד אותם, תומך בהם ונלחם אתם ועבורם. תופעה זו ידועה היום וגם נלמדה באופן קפדני על-ידי גופים שלא למטרות רווח הנלחמים על דעת הקהל וחלק או עיקר עיסוקם באוניברסיטאות. אך הם נלחמים מלחמה שהיא כמעט אבודה. בשנים האחרונות הבינו רבים שחייבים לצייד, ללמד ולאמן את הילדים כבר בתיכון או אפילו לפני כן, כך שכשהם מגיעים לאוניברסיטאות הם יוכלו להשיב מלחמה שערה. אלו אותם ילדים שמאז בר או בת המצווה שלהם היו רחוקים מרחק יום מלילה מיהדותם ומארץ ישראל.

אותה תופעה בדיוק תקפה גם לגבי השואה, הכחשתה והשימוש הנלוז בה לתקוף את היהודים ואת מדינת ישראל. בני נוער וגם סטודנטים לתואר ראשון בארה"ב פשוט לא יודעים היסטוריה. ראובן מרחב אמר מהלך דיוני ועדת טירקל שכל דבר שקרה לפני עשרים שנה או יותר אינו ידוע, והדבר נחרט בזכרוני. מסתבר שלא רק בארה"ב, כך גם בארץ ובמרבית העולם המערבי. האיסלאמיסטים מנסים למחוק את ההיסטוריה-ארכיאולוגיה והקשר שלנו לארץ ישראל ולהר-הבית, והם עושים זאת בשיטתיות ובהצלחה רבה. כשמתחילים בדף ריק, לא צריך להתאמץ. כשהדור החדש לא יודע מה הייתה השואה, מתי היא קרתה, מול מי היא הופעלה ומה הייתה מטרתה ותוצאתה, ודאי שלא יבין מדוע הדבר רלוונטי ולא יאמין שדבר כזה "נורא" יכול לקרות להם, כאן ועכשיו, בארה"ב של המאה ה-21.

כך יוצא שגם אם הורה או סב וסבתא רוצים שילדיהם או נכדיהם יבואו אתם לטקס שנתי לזכרון השואה, אלו מנסים להתחמק בכל דרך אפשרית, וגם אם הם נאלצים לבוא, הם עושים זאת בחוסר רצון מובהק. מה להם ולשואה? בזבוז זמן מוחלט.

השר בברטיסלבה בירת סלובקיה

בצורה כלשהי, לא הצלחנו להחדיר לעצם ההוויה שלנו עד כמה חשוב ורלוונטי שהשואה תמשיך להוות את אבני הדרך עליהן אנו צועדים - וזו חשיבות עליונה לנו ולעולם כולו. בניגוד גמור אלינו, הארמנים, שעברו שואה משלהם קצת למעלה מעשרים שנה קודם לכן, זוכרים וחיים את השואה עד עצם יום זה. לא נס ליחה, והיא משמשת להם סיוט מתמשך. כשהם יוצאים לזכור את השואה, כל בתי העסקים שלהם סגורים. אין לימודים באותו יום. אין תרוצים. אין התחמקויות. הם מדורבנים ויוצאים בהמוניהם - אלפי אנשים. בלוס אנג׳לס בה הקהילות היהודית והישראלית מונות ביחד כמיליון אנשים, מגיעים אולי כמה מאות אנשים לטקס, וגם זה בקושי רב, ועבור הארמנים נדרש כוח עצום של המשטרה שכן רחובות שלמים סגורים בכדי לאפשר לכל אותם אלפי אנשים לצעוד בצורה מסודרת ומאורגנת למופת.

היהודים לא רק שמדירים רגלם מהטקסים, כשהם כבר טורחים לצאת, זה חייב להיות עבור משהו גדול יותר, חשוב יותר, כוללני יותר - משהו ששייך ל"תיקון עולם", אולי לסודן, אולי לבעיה אחרת בעולם, כי השואה לא הייתה מספקת עבורנו, והמספר החרוט על זרוע מעט הניצולים שעוד אתנו כבר אינו ברור כפי שהיה משך שמונים השנה האחרונות.

אנחנו מאוד אוהבים טקסים. אנחנו אוהבים להראות ש"אכפת לנו" ובעיקר שאחרים יראו. אנחנו מוכנים אפילו לטוס לטיול קבוצתי בפולין למסעות החיים ולחזור עם אלבומי תמונות. אך כל זאת ריק מתוכן לחלוטין. הנה ראו את הדיפלומטים הבכירים של מדינת ישראל בחוף המערבי.

ראשית דוגמה ראויה לציון: הדיפלומט הבכיר ביותר בחוף המערבי שנה אחת קרא תאור של טקס בו הוא השתתף, בו נאמר שמספר הניצולים שמגיע הוא כל כך מזערי, שהוא היה יכול פשוט לגשת לכל אחד מהם וללחוץ את ידם באופן אישי, לחבקם, להגיד "שלום". בשנה אחר כך, אותו דיפלומט נשאר בכדי לדבר עם הניצולים ולהצטלם אתם ועם בני משפחותיהם. הדיפלומט שהחליף אותו, לא טרח אפילו לבוא לאותו טקס, ושלח במקומו דיפלומטית זוטרה, דבר שלמרות היותה ממשפחת ניצולי שואה, לא תאם את המעמד ואת הדיפלומטים הבכירים ממדינות אחרות שטרחו ובאו.

אותו דיפלומט הזמין מוסלמים אליו הביתה, בית מדינת ישראל כאן, והדבר היה חשוב במעלה, שכן עוד לפני שהם עזבו, כבר נשלחו תמונות ומסרים לכל הקשרים שלו בתקשורת בארץ, איזה דבר נפלא, חדשות לשמן (הוא אף פעם לא השתתף בפעילות בין מוסלמים לבין יהודים לפני כן, למרות שעמיתיו ממדינות המפרץ ומדינות מוסלמיות רבות אחרות, כמו גם ראשי ארגונים יהודים נטלו חלק פעיל). מהלך כל שלוש שנות כהונתו הוא לא טרח להזמין ניצולי שואה או לפעול לקידום האינטרסים שלהם (נזכיר שמדינת ישראל מתנערת מאחריות או קשר עם ניצולים בתפוצות; וגם בארץ קשה להגיד שניתן להעלות על נס את הטיפול בניצולים שעודם בחיים).

כיוון שאני עובר על עשרים או שלושים שנה בנשימה אחת, אזכיר דיפלומט אחר שהבטיח תשומת לב לניצולים, אך עד סוף כהונתו זה פשוט לא היה דחוף או חשוב מספיק, כך שדבר לא נעשה. היום זה כמעט מאוחר מדי. כשמישהו יתעורר, כבר לא יהיו יותר ניצולים ביננו.

אני מנסה למצוא דיפלומט בכיר לרפואה, אחד ויחיד, עבורו הטיפול בניצולי השואה היה בסדר עדיפות כלשהו, אך איני מוצא כזה. אולי דוקא בשל כך התלהבתי כל כך כשקראתי את הכותרת הבאה בערוץ 7 (12 בינואר, 2021): "יוזמה: לחסן את כל ניצולי השואה בעולם; שרת התפוצות עומר ינקלביץ׳ הטילה על ארגון "חיל השלום" את ריכוז ההליכים הביורוקרטיים. ׳זה הזמן לגמול, ולו במעט, לניצולי השואה׳." הרעיון נשמע כל כך נפלא, שאני השתכרתי באותו רגע ממש, אך ככל התעלות הנפש, כך גם מפח הנפש והנפילה חזרה למציאות. איך הם יעשו זאת? וככל שעברו הימים והשבועות, הבנתי עד כמה זה בלתי אפשרי בעליל, עד כמה שאלו היו דיבורים, אולי הודעה לעיתונות, ובלי כל ספק עם כוונה מעולה. הבעיה היא שברגע שנוצרו ציפיות, קשה לנפץ אותן, ביחוד בקרב ניצולי השואה ובני משפחותיהם המנסים להתמודד עם המגיפה הנוראה שפוקדת אותנו. כוונות טובות, ודאי גם תקציבים, הרבה פקידים ושאר עובדים, אך להגיע לדלת הניצול, אני יכול לדווח בודאות שכאן זה לא קרה, ואם זה לא קרה במקום בו יש קונסוליה וצוות של עשרות עובדים, וארגונים שלמים והזדמנויות פז להוציא זאת לפועל, הכיצד זה יקרה במקום נידח, פחות חשוב, פחות מאורגן?

את השרה עומר ינקלביץ׳ יצא לי לשמוע מספר פעמים, כולל דבריה לתקשורת הנוצרית בעולם ובנפרד לעמיתים מהאיחוד הארופאי ביום הזיכרון הבינלאומי לשואה. אין ספק שהשרה מדברת מרחשי ליבה ומייצגת נאמנה את משרדה, מעמדה וארצה, כמו גם את המגזר החרדי כולו (ואת הנשים כולן). אך הנה הבדל קטן. בעוד השרה השתתפה באותו כנס בן ארבע שעות עם עמיתים (כולל רבים בכירים יותר ממנה) באותו יום זיכרון, היה עוזר שר, או אולי סגן שר, או אולי סתם פקיד בכיר שהרטיט את לב כולנו. את השרה הישראלית כמו גם את בן הנשיא שעתה הוא אדם חשוב מאוד איש לא יזכור. את אותו עוזר שר או סגנו או דוברו או סתם מישהו ממשרדו איש מאתנו לא ישכח. הוא התנצל בפני כל הקרואים שהשר לא יכול להשתתף בכנס, כיוון שבאותה שעה בדיוק השר יצא לחסן ניצולי שואה. דוגמה אישית. מעשים ללא דיבורים. פעילות שאינה מכוונת לתקשורת להאדרה עצמית, כי אם לאותם ניצולים, שלא רק רתוקים לבתיהם, אלא שחלקם אפילו לא יכול לתקשר יותר בשל גילם המתקדם או מצבם הרפואי.

כך בברטיסלבה בירת סלובקיה, שרבים אפילו אינם יודעים היכן היא. שם ולא בארץ ישראל, בית היהודים. ודווקא בארץ יודעים לפעול כשרוצים. בערב חג המולד, יוצאים כל עובדי משרד התיירות לקבל את פני הנוצרים הבאים דרך ישראל לבית לחם לחגוג. ראש הממשלה, ראש הממשלה החליפי, וכל אותם 52 שרים וסגני שרים, דובריהם, נהגיהם, העוזרים הפרלמנטריים שלהם וכל הנלווים אליהם היו יכולים ליום אחד לעזוב את כל הדברים המאד מאוד מאוד חשובים שהם עושים ולצאת לבקר ניצולי שואה. לצאת לשטח לבתי אבות (של ההסתדרות, לא אלו הפרטיים), לבתי חולים, למרכזים קהילתיים. בפוטנציה, הם היו מסוגלים כאיש אחד לצאת לפעולה.

אחרים הבטיחו "לא עוד" והם מיישמים את המחויבות שלהם הלכה למעשה, בעוד אנו לא ממש מעוניינים בשואה או בניצולי השואה, מעבר לדבר הקל שבקלים שיתן לנו קרדיט בעיני מישהו, דבר תפל כקליפת השום, במקום הושטת יד וחיבוק או דאגה כנה המתרגמת למעשה, דווקא בימים אלו, דוקא כלפי ועבור ניצולי השואה שעוד אתנו. נכון, זה לא סקסי. זה גם לא נעים ולא נוח. גם אין לנו רצון וודאי שאין לנו סבלנות (למי שאינו יודע או מבין, אני מתייחס לבני שמונים, תשעים ומעלה). אך זה יקנה לנו זכויות בעולם הבא.

"אם תרצו אין זו אגדה"

אגודת 1939 הייתה קבוצה של ניצולי שואה מאוד עשירים בלוס אנג׳לס שתמכו בחינוך על השואה כמו גם במדינת ישראל ובהגנה עליה. את שמות רבים מחבריה ניתן למצוא באוניברסיטאות, במוזאונים ובבתי חולים בארץ. אחרון חבריה, מקס ווב, נפטר בשנה שעברה. בן 102 היה במותו. שמה המקורי היה קלב 1939, אך השם שונה ועתה בני הדור השני והשלישי, שכבר אינם עדים הם עצמם לזוועות השואה, חברים באגודה.

האגודה שולחת עידכונים באימייל על אירועים, ספרים, אנשים ודברים הקשורים ישירות לניצולים ולזכרון השואה. באימייל שהגיע הם מספרים שקרן השואה באוניברסיטת דרום קליפורניה (סטיבן ספילברג, הקרן שהקליטה את סיפורי הניצולים כך שהעדויות תשתמרנה לעד) בשילוב עם בית הספר לרפואה של האוניברסיטה מעמידה חיסונים (נגד קו-ויד-19) לניצולים. כיוון שאולי יקשה לרבים מהם להגיע, קרן השואה בשיתוף עם אחד מסוכנויות הפדרציה, תארגן לשלוח מישהו שיביא ויחזיר אותם.

ביל אלפרין העומד בראש האגודה לא הסתפק בכך. באימייל שלו היו הוראות יציאה לקרב, ועל הכל הוא חשב, לכל הוא דאג. אנחנו יודעים שרבים מהניצולים לא משתמשים במחשב ואין להם גישה לאינטרנט. הוא ביקש שכל אחד מאתנו ידאג למישהו, שנחשוב אולי מישהו יוכל להעזר בהזדמנות זאת ושנודיע לכל מי שאנחנו מכירים - כי אולי מישהו יחשוב על ניצול שאנחנו לא מכירים. הוא גם הסביר בדיוק איך להרשם, ואם לא ניתן או קשה או נתקלים בקושי מיוחד - "אתה יכול להתקשר למספר הבא, ומישהו יעזור"! הלוואי שכולנו היינו לומדים מביל אלפרין ושאר חברי אגודת 1939 ומקרן השואה באוניברסיטת דרום קליפורניה שהוקמה על-ידי יהודי אחד, מצליח מאד, בשם סטיבן ספילברג.