מראה מול 'לקח השואה'

מי לדעתכם האדם שכך התבטא? לי נראה שזה אהרן ברק שקבע, יובל שנים לפני שהגיע אל מרום נשיאותו, אולי כבר בקובנה, את העיקרון הזה ולפיו הוא פעל גם בבית המשפט העליון. למשל, שהשופטת גביזון לא תתקבל לעליון, כי יש לה אג'נדה... הוא עדין 'דואג'.

את הדברים השמיעה הגברת אולריקה מיינהוף בגרמניה, ילידת 1934. היא שרשמה אותם גם בצורת גרפיטי על קירות בנקים, מרכזים מסחריים ודפי ההיסטוריה של גרמניה המתחדשת. בנוסף, היא תרגמה, פירשה ומיצתה את הפסוק הישועי המופלא: "השמים שמים לה' - (הפסקה) - והארץ נתן לבני אדם". היא, למרבה הפליאה הקנונית, 'לקחה' את הארץ לעצמה...

תתפלאו לגלות שלפני פרסומה כטרוריסטית ידועה לשמצה, רוצחת, אנטישמית מושבעת, לפני היותה סוכנת ממשלו של אריך הונקר במזרח-גרמניה, הייתה אחת משלנו. עד כדי כך! היא הייתה סמל כבוד לאנשי-הרוח, גאווה לאינטלקטואליזם האקדמי שגאה בגרמניה אחרי המלחמה. אולריקה באה מבית טוב, מצוין. אחת מהסנדקיות שלה הייתה חוקרת ספרות יהודייה, גרטה אולריך, שבביקורה האחרון בבית משפחת מיינהוף ענדה טלאי צהוב, כנדרש. הדבר השפיע על אולריקה מאוד. כשהתבגרה, היא גילתה שאולריך נשלחה לטרייזנשטדט.

ב-1954 נפטרה אימה מסרטן ורנטה ריק, פעילת שלום נוצרייה (שהייתה בת-בית), הפכה לאפוטרופסית של אולריקה ואחותה הבכורה. הגיבורה שלנו הייתה לכל הדעות מנהיגה אינטליגנטית ורהוטה, אישה באמצע שנות השלושים לחייה כשעזרה להקים את צבא הגרילה שלה, כלומר מבחינת גילה היא הייתה מבוגרת בהרבה מן החיילים הפשוטים של השמאל החדש, הסטודנטים הנאיביים. היא ידעה לעטוף את ארגונה ואת פעולותיו ברעיונות הגדולים של הפילוסופיה הגרמנית (פול ברמן, 2008).

... כסטודנטית לחינוך ולפסיכולוגיה במארבורג השמרנית הכירה וספגה מהמרקסיזם המזרח גרמני של וולפגנג אבנדרוט. היא פנתה לשמאל החדש, לאחר שלמדה כי הקומוניזם שוחר שלום ולוחם בנשק האטומי ובמרוץ החימוש. ב-1957 עברה לאוניברסיטת מינסטר בווסטפליה, שם הכירה את הסטודנט למדע המדינה יורגן סייפרט, פעיל בארגונים נגד חימוש גרמניה. היא נבחרה כציר אגודת הסטודנטים של האוניברסיטה לוועידת העיתונות נגד השימוש בפצצת אטום. בוועידה הכירה את עורך השבועון 'קונקרט', קלאוס ריינר ראהל, שהתרשם מ'כנותה האינטלקטואלית'. ב-1958 הייתה פציפיסטית רדיקלית שחולמת על שלום נוצרי.

בכתב העת שיזמה, 'דאס ארגומנט' (הנימוק) יצאו לאור שבע חוברות נגד מרוץ החימוש. בפולמוס עם תיאולוגים קתולים שצידדו בהגנה עצמית של גרמניה, כתבה: 'האם ההגמונים, בעומדם מול הקומוניזם גוזל החרות, טחו עיניהם מלראות כי בחוות דעתם הם הורסים את האידאל הנשגב של החרות — את החרות הבלתי מעורערת של חופש המצפון'? מיינהוף נמשכה לפוליטיקה בעבותות של קסם. מעורבת בדור האינטלקטואלים החדש של שנות השישים וטעונה במוסרנות אידיאליסטית נגד 'הפצצה' ראתה במאבק למען השלום עניין מוסרי, לא פוליטי. היא נמנעה מעיון מעמיק ונמשכה לפולמוסנות האינטלקטואלית של אותם הימים. עורך קונקרט שיתפה כעורכת ראשית בעיתונו, וכעבור שנתיים נישאו השניים.

מיינהוף ראתה בקיטוב חזות הכל וסברה שחשיפת המכניזם האלים של החברה החד ממדית יחבר סוף-סוף את האינטלקטואלים עם ההמונים: 'עלינו להתגרות במשטרה הפשיסטית ולהעלות לאור השמש את אופיה האמיתי, ואז ייווכח ההמון בצדקתנו, יכיר במנהיגותנו ויתמוך בנו. בשעה שסקרה את משפטם של באדר ואנסלין (חברי הכנופיה) הביאה לדוגמה את הצתת בית המסחר בפרנקפורט כדוגמה לאי ציות אזרחי, היא צידדה בעמדתם ש'אין טעם בדיבור ובכתיבה, יש לעסוק במעש'. מיינהוף ואנסלין דמו בלא מעט קווי אופי ואמונה: פרוטסטנטיות, פוסט פציפיזם, רומנטיות ורדיקליות (דוד אוחנה).

לאולריקה מיינהוף הייתה חסינות אינטלקטואלית. בשנת 1972 הצליחה משטרת מערב גרמניה לעצור כמה לוחמי מפתח. הם עצרו את מיינהוף עצמה. אבל המעצרים רק הפכו את הקבוצה לאפנתית. ז'אן פול סארטר ביטא הערכה מלאת התפעלות — התפעלות זהירה, לבל ידבק בו רבב בשל פשעים שאנשי הגרילה עלולים לבצע. מיינהוף כתבה לפילוסוף המפורסם והזמינה אותו לבקר את באדר בכלא, 'להעניק לנו את הגנת השם שיצא לך ולתרום לנו מסגולותיך כמרקסיסט, כפילוסוף, כעיתונאי וכאיש מוסר'. סארטר בא... זוהר מהסוג שגרם למוזאון לאמנות מודרנית של ניו-יורק להקדיש בשנת 1995 תערוכה לציורי גרהרד ריכטר של המיליטנטים המתים, מתן מעמד של קדושה באמנות... מותה של מיינהוף בשנת 1976 די היה בו כדי לשלוח לרחובות מערב גרמניה המוני צעירים מלאי זעם על בתי הכלא ועל התבוסות המהפכניות ועל אלפי העוולות של החיים המודרניים (פול ברמן).

מה שייך כנופיית באדר מיינהוף?

קל להסביר. מזלה הביש של הכנופיה, שנמנע ממנה להשתלט על גרמניה, שהחלה לפעול בשנות ה-70 ולא בשנות ה-30. אם המפלגה הקומוניסטית הגרמנית הייתה מקימה את באדר-מיינהוף בשנת 1928 במטרה לכבוש את השלטון, כפי שעשתה הכנופיה של לנין וסטלין בתחילת המאה, ייתכן שהיום היה האיחוד האירופי - אדום ופרולטרי למהדרין. אין ולא היה כל הבדל מהותי בין שתי הכנופיות - זו הסובייטית וזו הגרמנית. כל ההבדל, אולי, שהיטלר היה מוצא עצמו תלוי מול הרייכסטאג הבוער. באדר-מיינהוף היא תמונת ראי של הכנופיה הססס"רית. כל השאר זו שאלה של מזל היסטורי. כוונות טובות ונאורות של אידיאליסטים קנאים, מוסריים - לא חסר. האם השופט ברק שאל את עצמו מה השתבש וכיצד אצל הגברת שוחרת השלום מיינהוף?

אצלנו - להבדיל אלף אלפי הבדלות - צצה 'כנופיית שלטון החוק' שהצליחה לכבוש את השלטון במדינה במהלך הפיכה חרישי, סבלני, ממושך, אינטליגנטי ואלגנטי - ללא בחירות, ללא שפיכות דמים. איך זה? פרופ' אוחנה כתב: " ...מרקס גינה את השימוש בטרור במהפכה הצרפתית. לדידו, התהליכים החברתיים הכלכליים צריכים לשנות את בניין-העל הפוליטי ולא להפך, כפי שניסו לעשות רובספייר וחבריו באמצעות הגיליוטינה היעקובינית" (הבריגדות השחורות). אוסיף פה עוד הערה: לדידו של שופט העליון ברק - התהליכים החברתיים המשפטיים צריכים לעשות את העבודה. (המשך יבוא)