לפני שצבא ארה"ב תקף את עירק במלחמת המפרץ הראשונה, בתחילת שנו התעשרים של המאה שעברה, ניהול הנשיא בוש מלחמת תקשורת להצדיק אתת המהלך הצבאי. ניצחונו לא היה מובטח גם אם היו לו הצלחות בקרב התקשורת אך הניצחון באותה מלחמה נבחן לאורך זמן. ניצחון במלחמה זאת תלוי בניצחון בשדה הקרב הצבאי שהוא הזירה האמיתית והקובעת בכל מלחמה. ללחימה בזירה זאת לא הוכשרו העיתונאים והפרשנים ואין הם משתתפי בה, ולכן הם מפיקי פעמיו רבות "פייק ניוז" ו"פייק פרשנות" ומדבררים הונאות של אנשי צבא ופוליטיקאים.

אלמלא תקפו כוחות הקואליציה בהנהגת ארצות הברית את צבא עירק, היה המשבר עשוי מסתיים בפשרה. או אז היה בוש נוחל תבוסה תקשורתית בדעת הקהל ומסכן את שרידותו הפוליטית שהיא הייתה מטרתו העיקרית כפי שקובע "עקרון השרידות". הוא היה זקוק לניצחון מהיר ברור, ללא אבדות בנפש של לוחמים אמריקנים. אחרי מלחמת וייטנאם, רבת השנים, נראים חמישים הימים של מלחמת המפרץ הראשונה כהרף עין, אבל היא התגלה למעשה עשרות שנים בבוץ העירקי ועד היום לא תמה, כמו מלחמת לבנון הראשונה שלנו שהסתיימה לכאורה, בהפסקת אש אחרי חמישה ימים והמשיכה עוד שמונה עשרה שנים בבוץ הלבנוני שבה הובס צה"ל וישראל שלמה מחיר כבד מאוד בחיי אדם, באמצעים וברוח לאומית שנחלשה מאוד לפני כן במלחמת יום הכיפורים..

אם הנשיא בוש היה מנסה לסיים את המלחמה עוד יותר מהר היה עליו להסתכן ביותר אבדות אמריקניות ו/או להשתמש בנשק בלתי קונבנציונלי, גרעיני, או לטבוח את אזרחי עירק ולהפוך את ארצם לשממה. אלה מהלכים של מלחמת ברברים והוא נמנע מהם.

בוש ניהל מלחמה של בני-תרבות אבל לא היה יכול הסתפק בגירוש העירקים מכוויית. היה עליו, לדעתו ולדעת יועציו, להקיז דם ממערכת הביטחון העירקית כדי שעירק ומדיניות ברבריות אחרות לא תעזנה בעתיד לנסות לסכן את סדר העולם האנגלו-אמריקני. הוא ויועציו לא הבינו שבלחימה נגד הברברים בהקזת דם לא די. את הברברים יש להפוך לפחות "לנכים" אם לא להשמידם. מן המהלכים האלה הוא נמנע בשל סיבות פנים אנגלו-אמריקניות: שאיפות השלום העולמי שזרעו הסובייטים באוניברסיטאות האמריקניות והוא הצמיח שמאל נאו-פציפיסטי אמריקני כפי שצמח גם במערב אירופה.

כדי להשיג את מטרות המלחמה שלהם ויתרו האמריקני על מלחמת אספסוף חמוש שחוללה המדינה הלאומית בסוף המאה השמונה עשרה, נוסח מלחמות המהפכה הצרפתית ונפוליון ונוסח צה"ל, ובחרו במלחמת אבירים בעלי ערכים ואידיאולוגיה וצבאות מקצועיים בעלי הכשרה וניסיון גבוהים, שאפיינה את ימי-הבינים ומאות השנים הראשונות של העת החדשה באירופה. אחרי מלחמת וייטנאם בוטל גיוס החובה בארצות-הברית והצבא האמריקני התבסס על התנדבות ועל שירות מקצועי ממושך. עם ביטול גיוס החובה השתנה המבנה החברתי של הצבא האמריקני. בני האליטות החברתיות העדיפו לימודים במוסדות להשכלה גבוהה או עסקים על-פני שירות צבאי. את השורות מילאו שחורי -עור, צבעוניים, בני המעמד הבינוני הנמוך וחסרי תעסוקה. בנים של סנטורים ושל ראשי הממשלה כמעט לא היו בין הלוחמים במפרץ. זאת הייתה מהפכה בתרבות הצבאית. לפני כן שירתו בצבאות בעיקר בני האריסטוקרטים והמעמדות החופשיים.

בעיר תבאי שביוון העתיקה, שירתו בני האצילים ב"גדוד הקדוש" והיו הראשונים שהסתערו על האויב בשדה הקרב. יונתן בן שאול מלך ישראל נלחם ונהרג בקרב נגד הפלישתים. אחד מסימני ההיכר של החרות והשלטון בעבר, הייתה הזכות לשאת נשק ולהילחם באומץ נגד האויב למען השרידות הלאומית. העבדים לא שרתו בצבא. הם נשאו בעול המשק של בני התרבות. העבדים היהודים במצרים לא שרתו בצבא פרעה. רק ביציאתם מעבדות לחרות קנו בני ישראל את הזכות להקים צבא. משה רבנו הצליח להקים צבא עברי במדבר ולפקד עליו מפני שגדל בבית פרעה שהיה בית ספר למפקדים בכירים באימפריה המצרית העתיקה. ערביי ישראל מופלים לרעה בתחומים רבים כי אינם משרתים בצה"ל. אותם דברים אמורים במובן אחר לגבי החרדים היהודים.

המהפכה הצרפתית בסוף המאה השמונה עשרה העניקה לכל בני-העם הצרתי את הזכות לשרת בצבא . על כן הוענק למדינה של סוף המאה השמונה עשרה את התואר "לאומית". בני העמדות העליונים היו המפקדים בצבאות הלאומיים אך יכלו להגיע לשם בני מעמדות נמוכים יותר. המהפכה הפוסט-וייטנאמית העניקה את הנשק לבני המעמדות הנמוכים . ברומא העתיקה לדוגמה, היו תהליכים כאלה סימן להסתאבות ולקריסה הממשמשת ובאה של המערכת הפוליטית עד שהברברים השתלטו עליה. הדבר נובע מכך שהמעמדות הנמוכים הם היסוד הברברי של בני התרבות ומקצועיותם נמוכה ממקצועיות העילית המנהיגה של המדינות הברבריות.

אנחנו חווינו זאת במלחמת דרום לבנון מול החיזבאללה, שנמשכה שמונה עשרה שנים אחרי מלחמת לבנון הראשונה עד ש"האביר" הישראלי שצמח בסיירת מטכ"ל, אהוד ברק, החליט כראש ממשלה וכשר ביטחון לברוח מדרום לבנון בשנת 2000 כפי שברחו האמריקנים מווייטנאם – מהלך אופייני לאסטרטגיה של בני התרבות שעבורם חיי אדם חשובים ממטרות לאומיות. בעיני ברק מדובר לא היה בבריחה אלא במהלך אסטרטגי חיוני. ואכן האסטרטגיה של בני התרבות מתפרשת כבריחה בעיני הברברים כפי שהבעיה זאת מנהיג ארגון החיזבאללה נסראללה: "קורי עכביש". אין מדובר רק במכבסת מילים אלא בהשקפת עולם.

שבוע אחרי שהתחילו הקרבות במלחמת המפרץ הראשונה אמר ראש המטרות המשולבים של הצבא האמריקני, הגנראל קולין פאוול: "הצבא שהאמריקני של 1991 הוא המקצועי והמשכיל שהיה לנו בהיסטוריה". הגנראל מיל' פרי סמית טען שהכוחות האמריקניים הפגינו במפרץ "מקצוענות ברמה שלא הייתה כמותה מאז ימי החיילים המקצועיים של האימפריה הרומית" קצין החימוש האמריקני במפרץ, הגנראל מארק ספקטרו אמר: "זה הצבא המדויק ביותר בהיסטוריה. בפעם הראשונה יוצא הצבא למתקפה בלי טענות על חוסר ציוד דלק ותחמושת".

ואכן בשדות הקרב ובמערכה היו האמריקניים מקצועיים לעילא אך בניהול המלחמה היה הפיקוד העליון האמריקני כושל ושרלטני, כפי שהיה הפיקוד העליון הישראלי בכל מלחמותיו, הוא לא הצליח להשיג את מטרות המלחמה: להכריע את האויב כך שלא יוכל להילחם תקופה ארוכה, ולשלב את העירק בציוויליזציה האנגלו אמריקנית. אותם דברים אמורים לגבי מלחמת לבנון הראשונה שלנו. הטעם העיקרי לכך הוא שהכשרת הפיקוד עליון בכל הצבאות אמורה להיות בעיקרה אינטלקטואלית והכשרה הזאת כמעט בלתי אפשרית בארגון אנטי-אינטלקטואלי שהוא הצבא בכל ההיסטוריה בכל המדינות. זה ארגון מבצעי ללא לימוד מקביל, ללא תחקירי אמת, וללא הפקת לקחים.
_________________

בשבוע הבא: הכרעה במבצע "סופה במדבר"; תרומת המבצע הישראלי "ערצב 19" למבצע האמריקני ולאסטרטגיה האמריקנית; מנוסת המטוסים העירקיים לאירן; החזית המשפטית בבית הדין הבינלאומי בהאג; מורשת הנביא מוחמד; קרב תאפג'יי; ירי דו"ץ שהשפיע על קרב סולטן יעקוּבּ; יישום התיאוֹריה הדיאלוגית של אפלטון; אי-הפקת לקחים בגלל דאגה.