השאלה המרכזית אחרי ההסתערות על הקפיטול ב-6 בינואר הייתה "מדוע", אך יש להציב שאלה נוספת: "מה הלאה". הבעיה המרכזית באירועי אותו יום לא הייתה חוסר היכולת להגיב, אלא חוסר הידיעה על העומד להתרחש – מסביר ד"ר מרתה קרנשו, מומחית לחקר טרור מאוניברסיטת סטנפורד, במאמר בניו-יורק טיימס. במבט קדימה, המאבק בטרור צריך להתמקד בנקודות המחברות את עולם הימין הקיצוני – משימה קשה, בהתחשב באופיו המשתנה במהירות של האיום; יש ללמוד לקחים ממה שנעשה בעולם.

נקודת המוצא היא, שלא צפוי שניתן יהיה להוציא שוב לרחובות כמות של אנשים כמו ב-6 בינואר; הם יחששו מענישה, ואופי האירועים מתח אפילו את גבולות הסובלנות של קיצוניים כמו תומכיו של דונלד טראמפ. אבל "המאמינים האמיתיים", הנותרים בדבקותם אפילו אחרי אירועים כאלו, צפויים להפוך לקיצוניים עוד יותר ולזהות בוגדים בכל פינה ובכל מי שישתף פעולה עם ממשל ביידן. מצטרפים חדשים עלולים להגביר עוד יותר את האלימות, גם בשל מאבקי כוח פנימיים בקבוצות העליונות הלבנה והניאו-נאצים.

השלטונות יצטרכו להביא בחשבון עד כמה הקבוצות הללו מתנתקות מן המציאות. כאשר קבוצות יורדות למחתרת תחת הלחץ של כוחות הביטחון, הן נכנסות לעולם משלהן והופכות לסוג של כת. הן הופכות להיות פרנואידיות לגבי בטחונן, בוטחות בפחות אנשים ומסתמכות בלעדית על אנשיהן לתמיכה פסיכולוגית; הן גם נוטות ליטול יותר סיכונים מאשר בודדים.

בין הקנאים הממשיכים להאמין שהבחירות נגנבו, המסוכנים ביותר הם בעלי העבר האלים והניסיון בשימוש בנשק; רבים כאלו היו בין המסתערים על הקפיטול. הארגון Oath Keppers מושך חברים בעלי רקע צבאי או משטרתי. החברים בארגונים כמו Proud Boys, Three Percenters ואחרים הם חמושים היטב או יכולים להשיג נשק בקלות; עצם התפוצה הנרחבת של נשק בארה"ב מגדילה את סיכון הטרור.

תנועה שנדחקה למחתרת והתנתקה מהגורמים היותר-מתונים בה, עלולה לחפש דרכים להשמיע את קולה – והטרור הוא הדרך הטובה ביותר והזולה ביותר. טרור גם עלול לגרור תגובה – דיכוי ממשלתי או אפילו סוג של מלחמת אזרחים, שזה בדיוק מה שרוצות כמה קבוצות קיצוניות. השאלה היא כיצד למנוע את המעגל האין-סופי של אלימות הנובעת מהקצנה ומובילה להקצנה, מסבירה קרנשו.

הטרור משגשג על מצב של תקשורת ויזואלית ומילולית. הטכנולוגיה מאפשרת לימין הקיצוני ולחסידי הקונספירציה לתקשר בקלות, וגם להגביר את חוסר האמון. לכן, דמוקרטיות חייבות למצוא דרכים להיאבק בתעמולה ובדיסאינפורמציה, וכך להקשות על הקיצוניים לגייס חברים וכספים. ממשלות וחברות פרטיות כמו פייסבוק וטוויטר הגבילו את יכולתם של הקיצוניים לתקשר, אך במדינות דמוקרטיות – הגבלות כאלו ניצבות אל מול זכויות היסוד של חופש הביטוי וחופש ההתכנסות, והן עלולות להגביר את חוסר האמון. כל הדמוקרטיות ניצבות בפני הפרדוקס הזה.

השאלות הללו ניצבות לא רק בפני ממשל ביידן. מתקפות טרור בולטות מושכות תשומת לב מחוץ לגבולות המדינה, וגם "זאבים בודדים" מחשיבים לעיתים את עצמם כחלק מקבוצה וכמי שפועלים בשמה של אידיאולוגיה גלובלית. בעשור שעבר הייתה סדרת מתקפות המוניות מנורבגיה ועד ניו-זילנד; ככל שנעשה קשה יותר לתאם פעולות טרור, יחידים מחליפים קבוצות – ואותם קשה יותר לאתר מראש ולהוכיח ממי הושפעו.

קרנשו מדגישה, כי המאבק בטרור האסלמיסטי אחרי 9/11 גרם לאמריקנים להתעלם מכך שהטרור עלול להתחיל בבית, מאידיאולוגיות מוכרות. כיצד יש להגיב כאשר המחבל איננו ה"אחר" אלא אחד משלנו? היא מצטטת את דבריו של פרופ' אהוד שפרינצק על "משבר הלגיטימיות" העומד במרכז הטרור הפנימי, בעקבות תקופה ארוכה של כרסום במוסדות השולטים ובנורמות הפוליטיות והחברתיות המתנגדות לטרור. זהו המצב כעת בארה"ב, אבל הוא לא חייב להוביל לטרור אם נבין כיצד הוא מתחולל.

מקבלי ההחלטות חייבים לדחות דרישות לפתרונות קסם מהירים. יש צורך בתגובה מחושבת לאתגר, כפי שהוא עולה מן העובדות הקיימות. פעולות הננקטות מיד לאחר אסון, מונעות לעיתים קרובות מן הרגש ולא מן ההיגיון וקשה לסגת מהן. הסכנה הגדולה ביותר היא מקבוצה או בודדים הנמשכים לאלימות, חמושים היטב ובעלי מוטיבציה לפעול מתוך שכנוע אידיאולוגי, מחויבות להגן על זהות משותפת וחשש מפני חוסר רלוונטיות. צעד חשוב בשיקום הלגיטימיות האידיאולוגית יהיה כאשר הם יידחו בידי החברה עליה הם מתיימרים להגן, מסיימת קרנשו ברמז ברור לצד הימני של המפה הפוליטית בארה"ב.