לא תעשה לך פסל וכל תמונה

הכל התחיל בתמונה. למעשה גם הסתיים בתמונה. אסביר מה אני רוצה מכם. כפי שכבר כתבתי בעבר, בעוונותיי הרבים אני חבר, או איך שקוראים לזה, בפייסבוק. לא פעיל במיוחד. לא מעלה סרטונים, לא דעות ולא תמונות, לא שלי ולא של משפחתי. אני לא חושב שזה אמור לעניין מישהו. לפעמים מרוב שעמום מעצמי, אני פשוט רוצה לקום וללכת אבל אז אני מגלה שאני עדיין כאן, אז אני פשוט נרדם לעצמי. איך משהו שאני עושה או מבלה או חושב אמור לעניין מישהו? פרסמתי פעם את הרכב שלי למכירה אבל חוץ מהערות מצד חברים שלי על מצב הרכב ואיך שהוא נראה, לא קרה כלום. בסופו של יום, העדפתי להוריד את התמונה וללכת לשיטה הבטוחה - טרייד אין. בטוח לפחות בזה שאתה מצליח להעביר את הרכב ממך. לגבי המחיר, ובכן יש עוד על מה לדבר.

בכל מקרה ה"פייס" כן מאפשר לי לעקוב אחרי ימי הולדת של החברים שלי (ואין הרבה כאלו), וגם מאפשר לי לדעת מה קורה אצלנו בעיר מבחינת מאומתים, והאם יש רמז לכך שמערכת החינוך שלנו תיפתח סוף כל סוף, או שאנחנו בעוד סבב לחימה עם הילדים מול ה-זום זום עולה הזמר. בכל מקרה אחרי שנתיים שחגגתי לעצמי ארבעים ואף ציינתי זאת באוזני כל מכריי ויודעיי, ושהסתכמו רק בתגובה של מרתי שתחיה, זכיתי לעוגה יפה ומושקעת תוצר מובהק של כרטיס האשראי שלי ועוד מישהי שיש לה מספיק סבלנות לחשוב שארבעים זה באמת עניין לחגיגה. יש תרבויות בעולם שבגיל ארבעים עושים דברים אחרים שנמצאים בצד המזרחי של שכונת ממשית הקרוי בפי כל "בית החיים".

העוגה עוצבה, מממתקים רבים היוצרים את הספרות ארבעים הודבקו בבצק סוכר, וכיאה לעוגה יפה כזו שלא באמת ניתן לאכול אותה, היא צולמה אחר כבוד והועלתה כתמונת פרופיל שלי לפייס. הבנות שלי דאגו לא להותיר ממנה עד בוקר, והעניין עבר ונשכח. לפחות מבחינת סביבתי. אני עדיין מחכה לשמוע את קריאת ההפתעה עם מצגת מרגשת וחופשת הכל כלול באיי סיישל. אולי בחמישים.

שנתיים חלפו והתמונה ישבה לה שם ברוגע מבלי שמישהו יפריע לה. מאז אותם שנתיים, חגגתי עוד שני ימי הולדת ועוד כמה שנים טובות של ימי הולדת נחגגו לפני אותו יום ההולדת ארבעים, והפייס כראוי למישהו כמוני, לא ממש עורר גלים. מדי שנה עלו אותן התגובות מאותם אנשים שאיחלו לי מזל טוב והיו אולי שניים או שלושה, ואני זוכר זאת כי סך כל המברכים הגיע בקושי לעשרה, שהשקיעו יותר מסתם מזל טוב, וכתבו מילות ברכה מרגשות שלאחר מכן גיליתי שהם נכתבו לעוד אנשים חוץ ממני. אז לאחר שנתיים שקטות של תמונת "העוגה של גיל ארבעים" גילתי ש-עאפס, כמו שאני יודע לעשות עם ארונות ושאר הרכבות הדורשות קצת כישרון, העליתי את התמונה כשהיא הפוכה. מאחר שכבר מדובר באדם אינטליגנטי לפחות בעיני עצמו, הורדתי את התמונה והעליתי אותה שוב כשהא ניצבת ישרה ומחייכת. סגרתי את הטלפון ופרשתי לישון. אומנם רק תשע בערב, אבל מי שעבר את גיל ארבעים יודע שתשע בערב זה השעה הכי טובה ללכת לישון. הידיעה שיש לפניך עוד שמונה שעות שינה היא הרגשה מתוקה מאין כמותה.

"הבוקר עלה בהרים הכחולים טיפסתי נושם בשבילים עתיקים", של שכונת ממשית אל תפילת השחרית. בין לבין הפעלתי את קליטת האינטרנט של הטלפון ומה שקרה לי במכשיר לא קרה לי אני חושב מאותו יום שבישרו לנו בעירייה שבית ספר אלפסי נסגר. הודעות על גבי הודעות, זמזומים על גבי צפצופים. אני לא נוהג להתעסק יותר מידי בטלפון לפני התפילה, אבל קצב הזמזומים העלה בי את הסקרנות - מה כבר קרה כאן? ובכן מה שקרה הוא שראשונת הצופים בתמונה שהעליתי - כאמור אותה תמונה רק ישרה ולא הפוכה, ראתה בתמונה הוכחה לכך שהנה הגיע יום הולדתי ואחרי שאיחלה לי את מה שבדרך כלל בנות דוד שאתה רואה רק באזכרות מאחלות, החל שטף ברכות ואיחולים ליום הולדתי. עכשיו שלא תבינו, כל ילד היה רוצה יום הולדת כל השנה אבל בגילי המופלג הרגשתי קצת לא נעים.

ביום הולדתי הרגיל לא קיבלתי כזה רצף איחולים וברכות ואילו כאן, שאפילו חגיגת ארבעים ושתיים וחצי לא הייתה לי, קיבלתי כל כך הרבה אהבה ולייקים ואיחולים, שמה אומר לכם זה מכאן להתמודדות לראשות הממשלה או לראשות העיר לפחות. לא היה לי נעים. כמו שאמרתי חרגתי ממנהגי להמתין עם זוטות כאלו לפני תפילת שחרית והלכתי בדרך חכמינו שקבעו - "ומודה על האמת". מיד העליתי תגובה שבה אני מודה לכל המברכים אבל מבהיר שזה רק תמונה שהשתנתה ואין לי יום הולדת. שש ושמח סגרתי את הטלפון ונכנסתי לתפילת שחרית. מה שחיכה לי אחרי התפילה היה אפילו נורא ממה שהיה לפני התפילה. שטף המברכים רק גדל, מה שהבהיר לי שכמעט אף אחד מהם לא טרח לבדוק אם יש לי בכלל יום הולדת, ויתר מזה כמעט איש לא טרח לקרוא את ההבהרה שלי. הגדילו לעשות אנשים כמוני שרואים לנכון לברך בצורה אישית בוואטסאפ ולא רק בפייס, ששלחו לי סמיילים שונים ומשונים. ואיך אעמוד ואיך אתוודה.

יצאתי לעבודה ונפגשתי עם מכר שכנראה יותר מתורגל ממני באירועי הרשתות החברתיות. הוא ראה את ארשת פניי ושאל. הסברתי. "כן, אני מכיר את זה. עזוב, אין מה להסביר ואין מה להתמודד. זה יעבור מאליו - פשוט אל תגיב". התנהג כפוליטיקאי שנתפס חוגג עם משפחתו המורחבת ואחותם בליל הסדר. והוא צדק. ליתר ביטחון איחלתי לאחד המברכים מזל טוב גם לו לרגל יום הולדתו שלא היה בכלל, ואז כמו בכיתה חית שלפני שלושים שנה, עת עברנו מחרם לחרם, כולם עברו ממני אליו. אז שוב חזר השקט והשלווה לפייס האישי שלי, ושוב נעבור עוד כמה חודשים עד ליום הולדתי האמתי. השאלה האם מישהו יזכור אז לברך ולהלל, או שחמש עשרה דקות התהילה שלי כבר שולמו במלואן? שבת שלום וחודש מבורך.