כאשר הכין ההיסטוריון רוברט קונקווסט את המהדורה החדשה של ספרו "הטרור הגדול" על פשעיו של יוסף סטלין, ביקש ממנו המו"ל שם חדש. הארכיונים שנפתחו מאז המהדורה הקודמת אוששו את ממצאיו של קונקווסט. ידידו, הסופר קינגסלי איימס, הציע: "אמרתי לכם, חתיכת מטומטמים". זוהי התחושה כלפי רוסיה במזרח אירופה, כותב אקונומיסט.

המדינות הבלטיות ופולין הזהירו את הממונה על יחסי החוץ באיחוד האירופי, ג'וזף בורל, שלא יבקר במוסקבה לאחר מעצרו של מתנגד המשטר אלכסיי נבלני. הוא לא הקשיב וחזר מושפל: עמיתו הרוסי, סרגיי לברוב, כינה את האיחוד "שותף בלתי אמין" כאשר בורל ניצב לצידו. בורל אפילו לא התעקש לבקר את נבלני בכלאו. בעודו במוסקבה, פורסם שהקרמלין גירש דיפלומטים מגרמניה, פולין ושבדיה שנכחו בעצרות למען נבלני. הדיפלומטים ממזרח אירופה אולי יהיו יותר מנומסים מאשר איימס, אבל המסר זהה.

היחסים עם רוסיה הם נושא מדיניות החוץ הבוער ביותר שעל שולחנו של האיחוד. הוא גם הנושא בו האיחוד הכי פחות עקבי והחברות בו חלוקות בצורה תהומית. רוסיה עשויה להיות שותף אפשרי ואפילו חיוני, הזדמנות עסקית או איום קיומי – תלוי מהיכן אתה מסתכל. מדיניות החוץ של האיחוד הוא שבירה בימים הטובים ביותר שלה, במיוחד בנוגע לרוסיה.

נשיא צרפת, עמנואל מקרון, מדבר על רוסיה במונחים של עשרות שנים ומפקפק בתועלת של צעדים תקיפים נגדה – ואקונומיסט מעיר שאין הרבה מן התבונה באמירות כאלה מצד המעצמה הגרעינית היחידה באיחוד. בגרמניה מעורבת הכלכלה בגיאו-פוליטיקה: נורד סטרים 2, צינור הגז מרוסיה לגרמניה, פוגע באסטרטגיית האיחוד שמטרתה להישען פחות על רוסיה בתחום האנרגיה, אך זוכה לתמיכתה של ברלין. אנגלה מרקל אומנם תומכת בעיצומים על רוסיה בשל פלישתה לאוקראינה, אך היא עומדת לפרוש, והיורש הצפוי שלה, ארמין לאשט, פשרן יותר. ספרד ואיטליה, שתי המדינות הגדולות האחרות באיחוד, נוקטות גם הן במדינות זהירה מול רוסיה.

התפיסה המשותפת היא, שהאיחוד לא יכול לעשות הרבה מול רוסיה. אבל האיחוד שוכח את כוחו, טוען אקונומיסט. זהו גוש של 450 מיליון תושבים והתוצר שלו גדול פי תשעה מזה של רוסיה, עם תקציב ביטחון גדול פי שלושה. למרות זאת, מול רוסיה האיחוד נוהג בהכנעה. מה שחסר לרוסיה במשאבים, היא משלימה במוטיבציה: הקרמלין נהנה לגרום לאיחוד כאב ראש בכל מקום אפשרי. האיחוד יכול לגמול באותה מטבע, החל מעיצומים על מקורביו של ולדימיר פוטין וכלה בביטול נורד סטרים 2 – אבל אין חסר לו כוח הרצון.

הביקור האומלל במוסקבה הוא סימן לעידן בו אי-אפשר להמשיך להתעלם מהגנגסטריות של הקרמלין. עד לאחרונה ניתן היה לטעון, שהוא פתוח ליחסי עבודה עם האיחוד. לא כעת. הטלת עיצומים מחייבת הסכמה פה אחד של 27 מדינות האיחוד, מה שקשה להשיג, אבל מעשיה של רוסיה הופכים צעד כזה לסביר יותר.

ה"יונים" באיחוד האירופי סבורים, כי יחסים טובים יותר עם רוסיה ושיתוף פעולה עימה בנושאים כמו האקלים, יגרמו לה להתנהג טוב יותר. למרבה הצער, רוסיה כזאת איננה קיימת. בפועל, המעצמות האירופיות ניצבות בפני ממשלה המנסה לרצוח את מתנגדיה, מנהלת מלחמות באמצעות שלוחים ומבצעת מתקפות סייבר נגד שכנותיה. זוהי מדינה המעדיפה עימות על פני שיתוף פעולה, והאיחוד וחברותיו חייבים להכיר בכך.

רוסיה האמיתית קרובה בהרבה לתמונה שמתארות מדינות מזרח היבשת מאשר לזו שמדמיינות מדינות המערב. איש אינו מכריח את מקרון לוותר על תקוותו שיום אחד רוסיה תהיה שותפה. איש אינו מכריח את הפוליטיקאים הגרמנים לספוג מכה כלכלית בשל פניית פרסה גיאו-פוליטית. אבל הם לא יכולים לטעון שלא אמרו להם.