אַת לְיָדִי מוֹסִיפָה עוֹד שָׁנִים
לֹא כּוּלָּן עַד כֹּה הָיוּ שְׁנוֹת שׁוֹשַׁנִים
כֵּן, בֵּינוֹת אוֹתָם הַפְּרָחִים הַפּוֹרְחִים
טְמוּנִים הָיוּ דָּרְדָּרִים, גַּם חוֹחִים
כָּל אוֹתָן אוֹתָן הַשָּׁנִים הַחוֹלְפוֹת
לֹא גָּרְעוּ חֵן מִפָּנַיִךְ הַכֹּה יָפוֹת
קָשִׁישׁ הוּא הַלֵּב אַךְ שׁוּב הוּא סוֹעֵר
כְּלָל לֹא פָּחוֹת וְאוּלַי אַף יוֹתֵר
אַת מֲכִּירָה אוֹתִי לִפְנֵי וְלִפְנִים
וְלֹא רַק מִמָּרְאֶה אֲרֶשֶׁת פָּנִים
כְּבָר מוּדָעַת לְכָל מְשׁוּגּוֹתָי
גַּם יוֹדַעַת כְּבָר אֵיךְ וְגַם מַתָּי
וַאֲנִי עֲדַּיִּן חוֹשֵׂף מִבִּפְנִים
מוֹצֵא אֶצְלֵךְ מַטְמוֹן, אוֹצְרוֹת פְּנִינִים
אָכֵן הַפְּרָחִים כְּבָר חַנְטוּ פִּרְיָם
רְחָבָה אַהֲבָתִי לָךְ מִנִּי יָם
