קיצור תולדות הקורונה בישראל

פוליטיקאי אמריקני טווה פעם את האמרה כי "לעולם אל תאפשר למשבר טוב להתבזבז", בהתכוונו להזדמנות לבצע דברים שמעולם לא חשבת עליהם או שלא חשבת שהם אפשריים. מגיפת הקורונה שצריכה להיחשב ל"משבר טוב מאד" ואף למעלה מזה "התבזבזה" בישראל, כי מי שצריך היה לנצל את ההזדמנות נותר לחשוב בתוך הקופסה שהביאה את מדינת ישראל בימים אלה לבכות את מותם מהנגיף של כ-5,300 איש. הנתון הזה כשלעצמו וביחס למדינות העולם הוא בעיקרו בעל משמעויות סטטיסטיות, אבל יש לו גם משמעות וחשיבות עמוקה המכוונת לתודעה הלאומית העצמית שלנו כאן במדינה: זהו מספר החללים הגבוה יותר בכל מלחמות ישראל ביחד מלבד מלחמת העצמאות!

ביבי נתניהו לא הצליח להתעלות לרמת המנהיגות הנדרשת במשבר לאומי חמור. כל התכונות שאפיינו אותו במהלך 12 שנותיו בראשות הממשלה באו לביטוי בשנה זו, וכיוון שמדובר היה בתנאים קשים יותר ובלתי מוכרים מקודם, תכונות אלה הודגשו ביתר שאת. ניהול המשבר הפך לזירה בה השיקולים הפוליטיים הישנים התערבבו עם השיקולים הבריאותיים והכלכליים המידיים והחיוניים בה הוא מילא את תפקידי המפיק, הבמאי והשחקן הראשי בעוד כל האחרים, שרים ופקידים, הם מקהלת רקע וזאת בממשלת אחדות לאומית שהוקמה להילחם במגיפה. התמונות החוזרות ונשנות לאורך כל שנת הקורונה הציגו אותו כדון קישוט החמוש ברטוריקה מילולית וגרפים משורטטים היוצא למלחמת חורמה בנגיף המסוכן, הבלתי נראה והחמקמק, כשלצדו סנצ'ו פנסה מתחלפים לפי העניין בדמותם של שר הבריאות ושר האוצר. וכך קיבלנו תמונת ראי של מלחמה זו - האנשה ובלעז, פרסוניפיקציה - תוך הצגתה בגוף ראשון יחיד או רבים כאשר ברור שבשני המקרים הכוונה אליו.

פניה של מנהיגות במשבר

לכידות ואחדות חברתית, שיתוף הציבור בזמן אמת במתרחש לטוב ולרע ודוגמה אישית כדי לשמור על יחסי האמון, הם מאבני היסוד של מנהיגות במשבר לאומי. הנשיא פרנקלין רוזוולט עשה לעצמו מנהג לשוחח עם בני העם האמריקני ב"שיחות ליד האח הבוער" בימי השפל הכלכלי החמור בשנות השלושים. למרות הסמכויות הכמעט בלתי מוגבלות שלו כנשיא בארה"ב הוא דאג לציין, כי גורלה של אמריקה איננו תלוי באדם כלשהו, כי גדולתה מבוססת על עקרונותיה ולא על שום אישיות בודדת. ווינסטון צ'רצ'יל נסך רוח איתנה בעם הבריטי בשעותיו הקשות בראשית מלחמת העולם השנייה בלא להפריח תקוות שווא והבטחות חלולות. כשצריך היה אמר לעמו כי אין לו דבר להציע פרט לדם, עבודה קשה, דמעות ויזע.

בנימין נתניהו חשב על ציפוף שורות העם רק בתחילת המשבר כאשר הידיעות על קטלניות הנגיף החלו להצטבר ממקומות שונים בעולם ועדיין לא היה ברור איך נלחמים נגדו. המסרים שלו אזכרו אסונות ומגיפות קטלניות ותחזיות אפוקליפטיות על עשרות אלפי מתים אם לא יינקטו צעדי התגוננות מידיים של סגרים וריחוק חברתי. אסטרטגית ההפחדה הצליחה במידה רבה כיוון שלראשונה ניצבו המוני ישראל בפני איום אישי של אויב קטלני בלתי מוכר ובלתי נראה לעין.

אסטרטגיה זו נועדה גם להשיג מטרה פוליטית בלתי מוסתרת: "אני אומר בצורה הברורה... אנחנו עם אחד, מדינה אחת וצו השעה הוא אחדות". לקריאה כזו בשעת חירום לאומית יש מטען רגשי לא מבוטל. אלא שבמקרה של ביבי, שלא הצליח בפעם השלישית להקים ממשלה אחרי הבחירות, קריאה זו הייתה בבחינת חבל הצלה למנוע בחירות חדשות. ואמנם, הוא זכה בהימור כאשר יריבו הפוליטי בני גנץ הסתמך על מצב החירום, ובניגוד לכל הבטחותיו שלפני הבחירות הסכים לתת כתף מתחת לאלונקה. אלא שרגע אחרי חתימת הסכם האחדות דאג ביבי להזכיר לציבור כי הוא הבטיח להקים ממשלת חירום לאומית "שתפעל להצלת חייהם ופרנסתם של אזרחי ישראל. אמשיך לעשות הכל למענכם, אזרחי ישראל". ספק גדול אם גנץ שם לב אז או מאוחר יותר כי הבטחת ההצלה ניתנה בלשון יחיד.

כמקובל אצלו, את מה שהוא דימה להצלחה מיהר ביבי לשווק לישראלים גם כדי לחזק את רוחם וגם לשמר את תדמיתו כמצליחן: "מדינות מאמצות אחת אחרי השנייה את ההחלטות והצעדים שאנו קיבלנו. ראש ממשלת ניו-זילנד אמרה שהמדיניות הישראלית בהגבלת התנועה בגבולות, היא הוכחה אפקטיבית ביותר, והיא אימצה את הדבר הזה. מדינות אחרות מאמצות את המדיניות שלנו לגבי התקהלות, וכן הלאה... אנחנו ממוקמים במצב לא הטוב ביותר בעולם אבל בין המדינות במצב הטוב ביותר בעולם. זאת אומרת - יש תוחלת למאמצים שלנו".

כאשר אימץ את ניו-זילנד כדוגמה לטובתו, ביבי כנראה לא ידע, ואם ידע לא רצה שהציבור ידע, כי שם נאלץ שר הבריאות להתפטר בגלל סיבות שאצלנו הפכו למעשי שגרה. שתי נשים קרובות משפחה הורשו לטוס לבריטניה לפקוד הורה גוסס. בשובן הן הושמו בבידוד אבל מסיבות של השתתפות בצערן הורשו לעזוב מוקדם יותר מבלי שנבדקו. לאחר זמן הן אובחנו שנדבקו בקורונה ואז גם נודה כי עוד עשרות הורשו לעזוב את הבידוד בלא בדיקות. למרות שלא נגרמה התפרצות נרחבת של המחלה, הוטחה בממשלה ביקורת ציבורית חריפה שאילצה את שר הבריאות להתפטר לאחר שעוד קודם קיבל כרטיס צהוב כי הפר את הוראות הסגר ונסע עם משפחתו לים...

מכל מקום, המסע של ביבי אל האופק המובטח נמשך גם כאשר מרבית אנשי המקצוע הרפואיים טענו כי קווי האופק עדיין רחוקים. אלא שה"אני" שלו המשיך להיות גדול מסך כל חלקיה של ממשלת האחדות שבגודלה המפלצתי, המיותר והבזבזני להחריד הייתה מנותקת לחלוטין ממצבם ומצרכיהם המידיים של רבים מאזרחי המדינה. "אנו פותחים את הכלכלה של ישראל. כפי שהבטחתי לכל אורך המשבר, נעשה הכל לדאוג לכם אזרחי ישראל, לעצמאים, לבעלי עסקים, לשכירים ולמבקשי עבודה. אנו רוצים למלא את המחסור שנפער בהכנסה שלכם או לפחות את חלקו, בעיקר של בעלי העסקים הקטנים והעצמאים. אנו חושבים על מוכר הפלאפל, הפרחים, הספר והקוסמטיקאית, ולא פחות חשוב: רוצים לעזור לכם בלי ביורוקרטיה מיותרת". שערי הסגר נפתחו באחת והאזרחים השמחים נהרו בהמוניהם לחוצות העיר.

העדרה של מידת הצניעות הנדרשת בהתחשב במגבלות היכולות האובייקטיביות והרצון הבלתי נשלט כמעט לשדר הישגים גם כאשר הנתונים לא תומכים בכך, הוא המאפיין המרכזי שביבי ייבא מהבית למשבר זה: "הישגי ישראל במערכה מול הקורונה משמשים מודל למדינות רבות והעולם לומד מאתנו בהערכה. ההצלחה שלנו איננה מתבססת על גנטיקה או אקלים. ההצלחה מבוססת על שלושה דברים בסיסיים המהירים והמחושבים שנקטנו, ובראשם סגירת הגבולות, הבידוד הביתי והמעקב הדיגיטלי. הגורם השני להצלחה זו המסירות הנפלאה של הצוותים הרפואיים, צוותי ההצלה, מד"א וכל הגורמים שעוסקים בהצלת חיים מסביב לשעון. הגורם השלישי והקרדינלי, שבלעדיו לא תיתכן ההצלחה שלנו, זה ההיענות שלכם להנחיות שלנו ושל מערכת הבריאות. בלעדיכם כל זה לא היה קורה". לי זה הזכיר את שקרה לשמעון פרס בבחירות 1981, כאשר הכריז על עצמו כמנצח שעה לפני שהתוצאות האמתיות טפחו על פניו ולמנחם בגין, יריבו, ניתנה עוד הזדמנות לסנוט בו בגיחוך גדול: "הוא הקדים. אינני יודע מה דחף אותו [להכריז על הניצחון]".

נתניהו סירב במודע להודות בעובדות הקשות בשטח שהוא במעשה ובמחדל נתן ידיו להיווצרותן! למעט מסירותם הבלתי רגילה של הצוותים הרפואיים כל היתר היו הישגים וירטואליים: הרי הוא ידע בזמן אמת כי הגבול האווירי והמעברים היבשתיים פרוצים לכל רוח והיענות הציבור היא בערבון מוגבל. במנהיגותו הוא גילה רפיסות עד כדי אזלת יד לאכוף את המדיניות והנחיות על מגזרים שונים. וכך, בשוך תרועת הפסטיבלים של האביב מצאה עצמה מדינת ישראל בשלהי הקיץ במקום הראשון בעולם במספר הנדבקים ביחס לגודל האוכלוסייה, בעלייה סוחפת בתחלואה והמשך המגמה של מאות אלפים שנפלטו ממקומות העבודה, עשרות אלפי עסקים קטנים ובינוניים שסגרו שעריהם וגרעון ממשלתי שהגיע לממדים היסטוריים. האורות הזוהרים במנהרה החשוכה שביבי דמיין לעצמו התבררו כאורותיה של משאית גדולה הנוסעת ממול, כפי שזכור מאחד המערכונים המצחיקים של הגשש החיוור.

פגיעתה של הפוליטיקה

כמקובל אצלו, ביבי לא נתן לעובדות לבלבל אותו. שוב עטה על עצמו את אדרת דון קישוט היוצא לקרב אישי בהכריזו על הסגר השני: "אני מחויב להגן על החיים שלכם ויש פה סכנה לחיים ולכן אין ברירה אלא לקבל החלטות קשות, ונציל חיים... אני נלחם על החיים של אזרחי ישראל. אני נלחם על בריאות הציבור. בזמן הזה יש מי עושים פוליטיקה קטנה. אנחנו במלחמה. תתעוררו"! וכאשר מספר המתים בימי הסגר טיפס למעלה מ-1,800 המשיך נתניהו בנימת העידוד העצמי בהכריזו כי "היינו הראשונים לסגור בגל השני, ואירופה בעקבותינו, כולם בדרך לסגר" וכי "אנחנו נצא מהסגר (השני) ראשונים", כאילו זה היה היעד החשוב ביותר במלחמה במגיפה.

שלא במפתיע, בעצם הימים שהאשים אחרים בפוליטיקה קטנה, עסק ביבי במרץ בפוליטיקה גדולה כבימים ימימה: תוך הפרה בוטה וגלויה של הסכם ממשלת האחדות, הוא סירב להביא לאישור את תקציב המדינה החדש לאחר שתוקפו של הקודם פג זה מכבר. הכספים נזרקו לזירת המלחמה משל היו ז'יטונים בקזינו: ההוצאות האדירות למלחמה בקורונה הושמו בקפסולות של מסגרת חוץ תקציבית שמומנו גם בהלוואות שהנינים שלנו יאלצו לפרוע, בעוד 750 השקלים שניתנו לכל אזרח עלו לאוצר מדינה כ-7 מיליארד בלי כל מחשבה על תועלתם. הפוליטיקה הגיעה לפרקה באי-אישור סופי של התקציב שמשמעותו הייתה בחירות רביעיות בתוך שנתיים שעלותן הוצאה נוספת של מיליארדים, אבל מי סופר...

הפוליטיקה הישראלית שפרצופה הלא סימפטי מוכר בכל ימות השנה המשיכה לבעוט בכל כוחה גם בימי המגיפה. המלצותיהם של צוותי הייעוץ הרפואיים העמלים לעמוד בפרץ יושמו רק כאשר לא התנגשו עם שיקולים פוליטיים שמטבע בריאתם משרתים אינטרסים של מגזרים, מפלגות או קבוצות לחץ אבל לא את האינטרסים של הכלל כי אחרת לא היה צורך בהם... ולכן, קבלנו בזמן אמת רמזור כבוי, מוסדות חינוך נפתחים ונסגרים כנדנדה, שערי מוסדות תרבות ועסקים סגורים על בריח עם קורי עכביש, ורב ישיש גדול בתורה אשר רואה בחוקי המדינה אופציה לא מחייבת. לעומת זאת, הציבור למד באיחור רב כי נתב"ג היה למעשה פתוח כל ימי המשבר בניגוד להצהרת נתניהו שהעולם חיקה, כביכול... אמת עגומה זו נודעה לא מפיו או מפי שרי הבריאות, התחבורה או המשטרה אלא רק לאחר שנודע כי בקרבנו התנחלו כבר מוטציות של הקורונה, שיובאו תחילה מבריטניה ואחר כך מדרום אפריקה.

המוטציות היו לאחד משני הפרמטרים החדשים בסגר השלישי שביבי נאלץ להטיל כיוון שהנגיף לא התרשם מהכרזותיו החגיגיות ומחדליו המעשיים. לעומת זאת, הפרמטר השני, החיסונים, העלה סומק בלחייו. משנודע לעולם כי הם נמצאים על המדף הפשיל ביבי שרוולים ולזכותו ייאמר כי ישראל הצליחה לשים ידיה על כמות נכבדה שאמורה להספיק לחסן את כל אוכלוסיית המדינה. נותרו רק השאלות באיזה תנאים ובאיזה מחיר הם נרכשו כיוון שהוא החליט לגנוז את הפרוטוקלים של דיוני הקורונה ל-30 שנים וגרם לכך שבדומה לתשלומי ההלוואות, הם ייודעו רק לנינים שלנו...

מובן שאת ההישג הזה ביבי הצמיד חזק לחזהו. "ישראל תהיה מדינת מודל עולמי לחיסון מהיר של מדינה שלמה". והיא תהיה זו שתביס את הקורונה. "אנחנו יכולים לעשות זאת כי מערכת הבריאות שלנו היא מהמתקדמות בעולם, ממש אור לגויים". אכן מלים כדורבנות ומשקפות מציאות אף-על-פי שבכהונתו ארוכת השנים הוא לא דאג במיוחד לשפר את מצבה של "הזקנה השוכבת במסדרון.." יתר על כן, אני גם שמתי לב כי בשני הפעמים מי שחיסן אותו היה רופאו האישי ולא מישהו מהצוות הרפואי שניצב ברקע ונאלץ "להסתפק" בחיסונו של שר הבריאות...

השיעור שנלמד

אז מה היה לנו כאן? ראשית, גם הפעם ביבי נתניהו לא המציא עצמו מחדש: כאשר האינטרס הציבורי והאינטרס הפרטי שלו נמצאו על מסלול התנגשות, האחרון גבר: בשיאו של המשבר הכלכלי החמור ביותר בתולדות המדינה הוא פעל לקבל הטבות מס רטרואקטיביות עבור עצמו, לא רק אלו במסגרת תפקידו אלא גם הוצאות פרטיות בביתו הפרטי בקיסריה; לטקס החתימה על הסכמי אברהם בוושינגטון הוא תכנן לטוס במטוס פרטי בנפרד משאר הפמליה ורק ביקורת ציבורית קרקעה את התוכנית; וכמובן, מניעת אישורו של תקציב המדינה כדי לשרת מטרה פוליטית אישית שלו ללא כל התחשבות בהשלכות הקשות על המשק והחברה ובניגוד בוטה להתחייבותו בהסכם ממשלת האחדות.

גם ההצהרה על שבט אחים גם יחד בסדר פסח נועדה לרמז כי יום זה חל ארבעה ימים לאחר הבחירות לכנסת. לעומת זאת לא היה בהצהרה אפילו רמז דק לעובדה כי אלפים רבים יתקשו לחוג כהלכה את החג כיוון שמקור פרנסתם נהרס ועתידם לוט בערפל כבד. אילו נתניהו היה צ'רצ'יל הוא היה מצטנע בכל הצהרותיו בהתחשב בשכיחותן של הקורונה והמוטציות ואי הוודאויות הנובעות מכך. כאשר גלגל המלחמה החל להתהפך לטובת בריטניה ובעלות בריתה, ידע צ'רצ'יל לומר כי "זה אינו הסוף, זו איננה אפילו תחילת הסוף. אך, אולי, זו סופה של ההתחלה".

הנושא השני התקיים כאן תמיד אבל קיבל ממדים מודגשים במשבר זה. מדינת ישראל, הסטארטאפ ניישן שביבי מתגאה בה לפני כל אורח זר, מורכבת למעשה משלוש חברות לא שוות בגודלן שהוא בכל שנותיו כראש ממשלה לא התאמץ לאחד או למצער לקרב ביניהן. קווי המתאר הקיימים בין החברה החילונית והדתית ציונית לבין החברות החרדית והערבית נפערו עוד יותר לאור רמות הציות להנחיות וכפועל יוצא רמות התחלואה בתוכן הלא פרופורציונליות ביחס לגודלם (השסע העמוק בחברה החילונית הוא נושא לדיון אחר). המדינה התקשתה להטיל את מרותה על שתי החברות האחרונות ושלא בטובתה הוכיחה בכך כי מדובר בזחילה לא רצונית לקנטוניזציה שלה כשלכל חברה יש את ההבנה מהי הכרה ומרות שלטונית, מנהגים ייחודיים ואפילו שפה שלטת. נדמה כי מיותר להרחיב את הדיבור לגבי המשמעויות החמורות שעלולות להתפתח אם תהליך זה יימשך.