המפלגות הוותיקות בישראל עוברות תהליכים עמוקים של שידוד מערכות, שינוי דגשים וחילופי הנהגות. רובן מתפרקות בתהליך העובר עליהן. מיעוטן, במיוחד אלו שנשענו על עקרונות אידאולוגים שלפחות חלק מהגרעין הבסיסי שלהם נותר אקטואלי, ממשיכות להתקיים, אך נחלשות פוליטית. הדוגמה הבולטת לכך כיום היא מפלגת העבודה ובשוליה "מרצ", שהיא המשכה הבלתי מוצלח של התנועה הקומוניסטית הישראלית ששבקה חיים אחרי העלמות בריה"מ. מפלגת העבודה קרובה מאוד לסוף דרכה.
הבלחת ההצלחה החלקית והזמנית שתרמה לה מרב מיכאלי בשבועות האחרונים, נשענת בעיקר על הכאוס הפוליטי בשמאל הישראלי, ועל התחדשות כביכול של הסיכוי להחיות את תוכנית אוסלו, סיכוי שנוצר בתודעת חלק מתומכיה בארץ וחלק גדול יותר מתומכיה ביהדות ארה"ב, בהשראת חילופי הממשל בארה"ב. להערכתי זו אשליה. רעיון שתי המדינות מת סופית עם חתימת ישראל, בסיוע ארה"ב בהנהגת טראמפ, על הסכמי אברהם. אני מעריך שהסכמים אלו עוד יתרחבו, לאחר שיתברר לסעודיה ולנסיכויות המפרץ שטרם הצטרפו להסכם, שזו עבורן הדרך הטובה ביותר להיערך מול האיום האירני המתחדש והמתגבר. לא אתפלא אם נאום הרמטכ"ל
1 נגזר בין היתר גם משיקולים אלה והוכן ופורסם בתאום עם ראש הממשלה ועל דעתו, בעיתוי הנוכחי לא במקרה.
גם בימין הפוליטי של ישראל אנו עדים לשינויים, שמקורם בחלקו בצורך של הציונות הדתית לאומית להיערך פוליטית מחדש. צורך זה מקורו בהתארגנויות קודמות במסגרת משותפת על בנט שלא עלו יפה, ובחלקו בהופעתן בימין של שתי טוענות חדשות יחסית לכתר המנהיגות הלאומית: "ימינה" של בנט ו"תקווה חדשה" של סער, על ההבדלים העקרוניים שביניהן. גם כאן מושפע המופע הפוליטי מהסכמי אברהם, אבל במיוחד ממה שלא הושג בהם - החלת הריבונות הישראלית על ההתיישבות באיו"ש, וכמו-כן ממשבר הקורונה והשלכותיו, לצד סוגיות בלתי-פתורות בשאלות דת ומדינה, שהועצמו במשבר זה.
תהליכי ראורגניזציה מובילים כמעט תמיד גם לשינויים מבניים במפלגות - חיבורים ופרוקים והחלפה של הנהגות - ובדרך גם לשינוי במעמדם או להכרה בשינוי במעמדם של מנהיגים ובכירים לשעבר במסגרות ארגוניות שלהן היסטוריה משמעותית ביישוב. מלבד מפלגת העבודה, הליכוד הוא הביטוי הפוליטי לזרם המרכזי השני בחשיבותו בישוב העברי בא"י, עוד מימי המדינה שבדרך. גם הוא עבר תהפוכות רבות. גם בו פרש מהנהגה פעילה דור המייסדים לפני כשנות דור ובזמן שחלף מאז, ניסו "הסגנים", "המשנים", בניהם ומקורביהם, לבסס עצמם בצמרת הארגון שהותירו המייסדים. היחיד שהתגנב לזירה הראשית משוליה, עוד בצעירותו, היה נתניהו. ככל הנראה, על-פי מבחן התוצאה, הוא גם זה שהיה העוצמתי והמוכשר פוליטית מכולם. יכולותיו מיקמו אותו לאחר שלב "הדגירה", בעקבות הניצחון על פרס ב-1996, בראשות המפלגה והממשלה. לאחר ההפסקה שכפה על כולם שרון - מניפולטור מוכשר נוסף, שהיה שחקן רכש בליכוד
2 - חזר לראשות הממשלה בה הוא מתמודד עיקרי על התפקיד בפעם ה-6.
המבחן של מפלגות בעלות שורשים היסטוריים איננו "מבחן הזיכרון" - מה הן זוכרות וממשיכות ליישם באופן שבלוני או אנכרוניסטי, אחרי שהאבות המייסדים סיימו את תפקידם. אלא, כיצד הן מסגלות לעצמן שינויים שהם צורך השעה ומבטאים התפתחות טבעית, תוך שמירת היסודות האידאיים והערכיים שאינם כפופים ל"שיני הזמן". במילים אחרות: דרכי ההנחלה וההסתגלות שהן יודעות להמציא ולאמץ בכדי להישאר רלוונטיות ולשרוד לאורך זמן. להערכתי, אחד הכלים החשובים ביותר הוא טיפוח דור צעיר וקידומו במעלה סולם ההשפעה וההנהגה.
שני הפורשים האחרונים ברשימה הארוכה של הליכוד הם: בני בגין (נסיך מדרגה ראשונה), שהצטרף הפעם למפלגתו של סער; אין זו פרישתו הראשונה. ולימור ליבנת, שהודיעה על ויתור "אחרי 50 שנות חברות בליכוד", על חברותה והחזרת כרטיס החבר שלה. בפועל פרשה כבר ב-2014 מפעילות ומאז היא "צופה מהיציע", "פרשנית חובבת" ומבקרת דרך קבע של המפלגה והעומד בראשה בתוכניות "ראליטי" שונות. "בת נסיכים" נוספת היא מיכל דיאמנט, נכדתו של יצחק שמיר, שהצטרפה גם היא למפלגתו של סער. הנסיכים הפורשים או "מופרשים" הם תהליך שהחל עם חילופי הגברי במנהיגות המפלגה מטעמי גיל, אבל לא פחות מכך גם משום שהיורשים, שהשתלטו בהדרגה על המנגנון, הגיעו למעמדם במסלול שונה מזה של האבות המייסדים, גם מבחינה חינוכית וגם בגלל שינוי בסדרי העדיפות שהזמן גרמם. סער הוא בן דור ביניים בליכוד, ואחד "ממודחי נתניהו". חטאו שהביא למשבר, היה התייצבות נגד נתניהו במאבק הפנים מפלגתי על תמיכה במינוי רובי ריבלין לנשיא המדינה. מאבק זה נוהל כפעולת תגמול על שנתניהו לא שיבץ אותו בתפקיד שר בכיר בממשלתו ב-2018 (סער ראה עצמו כיורש לנתניהו), חרף העובדה שזכה באחד המקומות הראשונים בפריימריז שקדמו לבחירות.
פרישתו של סער מהליכוד, היא להערכתי תוצאה ישירה של הקרע בינו לבינו נתניהו, וניסיון של סער לדוג במים העכורים שהתהוו במערכת הפוליטית, על-רקע פעילות "התנועה האנרכיסטית הישראלית להדחת נתניהו בכל מחיר", מיסודם של ברק ושות'.
בחינה של האירועים בשנים האחרונות, בהן התקיימו שלוש מערכות בחירות תוך פחות משנתיים (2019-2020), וצפויה מערכת בחירות רביעית ב-24 למרס 2021, מצביעה על היחלשות יחסית של נתניהו והתפוררות מואצת של מרבית הרשימות הפוליטיות הוותיקות. השגיאה של רבים מהמתמודדים המציגים מועמדות וכושלים בבחירות או כושלים במונחי סקרים עוד לפניהן, היא שהם נסחפים אחרי הזרם המוחצן של מועמדות משוחצנת ומתנשאת על בסיס אישי, שאין לה שורשים בשום אידאולוגיה או תוכנית מדינית-לאומית מהותית. בנט הוא היוצא מהכלל היחיד בקבוצה זו, אולם מאחר שהתחיל מאפס, נסיקה מטאורית לראשות ממשלה, מחייבת יכולות-על, לצד תמיכה פיננסית ופוליטית רצינית מחוץ למסלול הפוליטי המובהק ונסיבות מיוחדות שיזמנו למועמד את התנאים לביצוע הזינוק יוצא הדופן לצמרת. בנט הוא אדם מוכשר, אבל ככל הנראה עד כה, איננו מצוייד בכל התנאים הדרושים להישג יוצא דופן מעין זה. נתניהו עצמו, שמסתמן בדיעבד כבעל כשרון פוליטי מובהק וחריג, עשה את דרכו לצמרת דרך הליכוד - מפלגה מרכזית בישראל. בדרך זו עמדו לרשותו התדמית, האידאולוגיה, הארגון, המשאבים ודימוי ההיסטורי של התנועה, שאת כולם ידע לנצל באומנות. בשילוב עם עיתוי של חילופי גברי בתנועה של כמעט כל דור המייסדים בתוך פרק זמן של כ-20 שנה, התבגר עם השינויים וקנה את מקומו הבכיר במסגרת פוליטית גדולה ויציבה שלא הוא יצר. נתניהו השתלב באופן נקי בתהליכי ההתפוררות של הפוליטיקה הישנה, לא האיץ אותם וגם לא מנע את התפתחותם. רדיפתו כיום ע"י השמאל-מרכז ומערכת המשפט, משמרת באופן פרדוקסלי את הליכוד כגוש פוליטי יציב, וסביבו גורמי ימין נוספים. הסתלקות נתניהו, צפויה לאחר הקדנציה הקרובה, אם לא ישכיל ללכד את הליכוד ולהותירו כמפלגה בעלת חיוניות עצמית אקטואלית, צפוי גם הליכוד להתפורר בעקבות עזיבתו; צפי לפוליטי לא חיובי משום בחינה עבור מדינת ישראל.
נתניהו נהנה מתהליך נוסף העובר על החברה הישראלית: המהפך הפוליטי של 1977. מהפך זה איננו מבטא רק חילופי שלטון, הוא מבטא גם מהפך עוצמה פוליטית, כתוצאה משינוי דמוגרפי מרחיק לכת, שמתבטא בין היתר בחלוקה של האוכלוסייה היהודית בישראל ל"ימין" ו"שמאל", חלוקה זהותית, אידאולוגית, דתית, ולאומית. עד עלייתו של רבין לשלטון ב-1992, מתנהלת המדינה בשיווי משקל פוליטי בין ימין ושמאל, כאשר הימין הוא הליכוד ומפלגות לווין דתיות או אידאולוגיות משלימות, והשמאל הוא מפלגת העבודה (ממשיכת מפא"י וחלקים ממפ"מ ואחדות העבודה), והשמאל הקיצוני והשיורי מפיצולים כאלה ואחרים בישראל או גישושים ראשונים ובלתי מוצלחים ליצירת מרכז פוליטי חדש. תוכנית אוסלו, וניצחון נתניהו על פרס ב-1996, מבשרים את התחלת המעבר מהגמוניה פוליטית, כלכלית וחברתית של השמאל, לימין. לדעתי: ויתור השמאל על יישוב הארץ, הנכונות לפשרות טריטוריאליות, לרבות בירושלים, לצד שבירת ההגמוניה הביטחונית השמאלנית ביום הכיפורים, ההתרפקות של השמאל הקיצוני על הפוסט מודרניזם המסתמן במהירות גם כפוסט ציונות, והעלייה הלאומית הגדולה מרוסיה ב-1990 - 1993, משנים את המפה הפוליטית. מכאן ואילך יעמיק ויתבסס שינוי זה ובשילוב עם שינויים דמוגרפיים ביהדות החרדית ו"המזרחית", יקבעו את ההוויה הנוכחית.
ההתפתחות הנוכחית, מתחילה גם היא באותן שנים (1995) ומאותן סיבות. חוק כבוד האדם וחירותו וחוק חופש העיסוק, הם תרגיל "גמביט" של השמאל, שמטרתו להעביר את מרכז הכובד השלטוני מהכנסת הנבחרת ע"י הריבון, לבית המשפט ה"מרסן" אותו לפי האינטרסים וההשקפות של האליטה שעדיין שלטת ונותנת את הטון. קיבוע מציאות זו הוא הדרך היחידה בה תוכל האליטה הישנה לשמר את מעמדה; מאבק זה מגיע בבחירות אלה לשיאו. אפשר ורצוי מאוד, אם הציבור יהיה קשוב לתהליכים שמתחת לפני השטח וער ל"רוח התקשורת" המתעתעת, שגם יכריע בהן במה באמת הוא תומך.
משבר הקורונה איננו משבר רגיל. טרם התנסינו בשכמותו בכל שנות העצמאות. אולם אין הבדל מהותי בינו לבין מלחמות בהן התנסינו בעבר, מהן כאלה שהתנהלו רחוק מהבית אבל השפיעו על כולנו, ומהן שהתנהלו קרוב לבית ובחלקן דמו למשבר הנוכחי. הציבור הישראלי לא עמד כראוי במבחן משבר הקורונה, והוא משלם ועוד ישלם על כך מחיר רב. המשבר טרם חלף ולדעתי יהיה חלק מחיינו השגרתיים במהלך כל שנת 2021, ובחלקים ממנו, במיוחד בהיבטים הכלכליים גם אחריה. איכות מערכות הממשל, מערכות היחסים בציבור, והמנגנונים המנהלים ומעצבים אותן, קשורים באופי השלטון ואיכות הממשל. אחת המסקנות המתחברות היטב עם לקחי הניתוח הנ"ל היא שלא ניתן לנהל ביעילות מערכות או משברים רבי משתנים באמצעות מנגנונים שמנותקים ממקום האירוע בפועל. הטכנולוגיות החדישות מקלות על כך ומשפרות את היכולת, בתנאי שמכינים את הכלים ומאמנים את מפעיליהם מראש. הוא הדין גם בחיים הפוליטיים והמדיניים, אם רוצים אנו להביא לכך שהציבור יחוש שהמדינה מתקיימת עבורו, הפוליטיקה עוסקת בצרכיו, המנהיגות זמינה וקשובה לדעותיו והמערכת הפוליטית יודעת להעביר את רצונותיו ודעותיו לאוזני המנהיגים, ללא סינון וללא מניפולציות של בעלי עניין, המשרתות בעיקר אותם.
המהלכים המשונים של הקמת ופרוק מפלגות סרק ננסיות בהם חזינו בחודשים האחרונים, מעידים על כך שחלק מהשחקנים אינם מבינים את המשחק האמיתי, ואחרים מנסים, בחוסר הצלחה מובהק, להפיק ממנו תועלת אישית. אלה ואלה אינם ראויים לאמון הציבור. הנוטשים למיניהם שייכים לשחקני הספסל ולא לטוענים אמיתיים לכתר מנהיגות לאומית. מדינה דמוקרטית נורמלית אינה חיה סביב "מועדוני מעריצים" אד הוק, נוסח מרבית המפלגות ב-5 הכנסות האחרונות,
3 שממומנות באמצעות תרומות של בעלי עניין ו"משפיענים" מבחוץ מהארץ ומחו"ל. היא חייבת לבנות את החיים הפוליטיים על בסיס מפלגות דמוקרטיות שמייצגות רצונות, צרכים ומאוויים ומשמשות להן כלי ביטוי ומנגנוני פיתוח וקידום. מבחינה זו, שגה נתניהו שגיאה קשה כאשר ביטל את הפריימריז בליכוד לקראת בחירות מרס 2021. הליכוד כמפלגה גדולה, (כ-25% בקרוב מחברי הכנסת) חייבת להיות חלק מהמשחק הפוליטי, והיא יכולה להיות חלק כזה רק אם תחיה בעצמה חיים פוליטיים מפלגתיים. חיים אלה הם אחד ממנגנוני ההגנה הבסיסיים השומרים על הדמוקרטיה הליברלית האמיתית מפני נחת זרועם של בעלי ההון והתקשורת המגויסת להכרעות פוליטיות שנוחות לבעלי-העניין ורעות לציבור. קל מאוד "לקנות" מועדון של 100 חברים שאיש אחד שולט בהם שלטון ללא מצרים. קשה מאוד עד בלתי-אפשרי לקנות ציבור מגוון של 100 אלף או 150 אלף חברים שאין להם "אבא" אבל יש להם מנהיג. אבא אינו צריך להתחשב ברצון הילדים, משום שהוא האבה והם הילדים; מותר לו, אבל הוא מחליט על המינון. מנהיג עומד כל הזמן למבחן הציבור ואינו יכול להימלט משיפוטו.
מקרה משפט נתניהו גם מוכיח, שכאשר הציבור תומך במנהיג על בסיס של אמון בדרכו, שום טריק ושום מניפולציה, משפטית תקשורתית או שמועתית אינה יכולה לו. משפטו של הציבור הוא תמיד משפט משוקלל - חוקי, נורמטיבי, צודק, רחום, כועס, מאמין, סולח מקל או מחיר - התוצאה משוקללת. שום גורם אחר, לרבות בית משפט, אינו יכול ואינו מוסמך לפסוק משפטו של איש ציבור טוב יותר ומקיף יותר מהציבור. לכן, מנהיג ציבור ראוי למשפט הציבור והכרעתו בשאלות הנוגעות לפועלו ככזה, יותר מכל דרך אחרת. הניסיון להדיח את נתניהו באמצעות "קשר" משפטי, עומדת בסתירה לרוח הדמוקרטיה כשם שהיא סותרת את עקרונות הצדק במשפט עצמו.
אחד התיקונים הממשליים העיקריים שיש להנהיג בישראל אחרי הבחירות הקרובות, הוא חזרה לדמוקרטיה ליברלית אמיתית, מעוגנת בחוקה או במערכת שלימה של חוקי-יסוד, ששום גורם מלבד הרשות המחוקקת אינו מוסמך לשנותם. אם לשם כל דרוש גם שינוי במערכת יחסי הגומלין בין הכנסת לממשלה או בין הכנסת למערכת המשפט - לו יהי כך; ללא "פרות קדושות".
