הגיע זמן לענווה

"אני ראש הממשלה הבא", "אני מביא עימי מאתיים שנות ניסיון וביצוע", "אני שומע את הבקשות שלכם, קורא אותם ברשתות החברתיות ואני אציל את מדינת ישראל מקריסה", "רק אני יכול להדיח את האיש המושחת מבלפור", אני ואני ועוד פעם אני, נשיאים ורוח וגשם אין.

אינפלציית שיכורי עצמם ומתבשמי הכוח הווירטואלי, קיבלו שיעור בצניעות ובענווה, איש איש עטה על עצמו ארשת רובין הוד הבא להושיע את גמדי עמו הנאנקים תחת נטל המגפה הקשה, הכלכלה הנשברת, ההנהגה הכושלת על גבול הפושעת לשליחותה. בחר חליפה מחוייטת מדיפה ניחוחות של נכבדות, ענב לצוואר הברבור שלו עניבה בצבע אדום בדרך כלל, אדום המסמל החלטיות, חד משמעותיות, סמכות, הציבו פודיום מוקפים בדגלי ישראל כתפאורה, כחכחו בגרונם, קראו מהפלונטר את נאום הבכורה בקול מתכתי, סמכותי קול של מי שבאו להושיע את העם הנאנק תחת עומס משא החיים. ובנאום הודו למאות אלפי האזרחים שעד לרגע זה לא ידעו שהפעילו מכבש לחצים כדי שכבוד הנואם ייעתר לתחנונים ויציג את מועמדותו, הנואם היישר מבט לעבר המיליונים אשר פרצופם הודבק בהתלהבות בלתי נשלטת למסכי הטלוויזיה משוועים בעיניים בורקות ללטף את שיפולי חליפתו של המלך החדש.

הם עלו אחד אחרי השני, גנרלים ללא חיילים, נגנים ללא תזמורת, משוררים ללא מילים, סופרים ללא קוראים, הם באמת האמינו שבכוחם לחולל את השינוי המיוחל, הם האמינו באמת שהם נושאי שרביט ההנהגה אשר יובילו בעוז ובבטחה את אזרחי ישראל לחוף מבטחים.

הודעות דוברות מטעם עצמם יצאו בתדירות גבוהה מאוד, תוכנית כלכלית, תוכנית מדינית, תוכנית ביטחונית, יכולת למגר את מגפת הקורונה, תוכנית פיוס לאומי, תוכנית לצמיחה מגדרית, תוכנית לחיסול הפשיעה במגזר, תוכנית נגד בנייה בלתי חוקית בדרום, תוכנית להגנת החקלאים, תוכנית להעלאת מדד האושר, לכל עניין תוכנית סדורה פרט לתוכנית לעבור את אחוז החסימה, פרט לתוכנית להתבונן פנימה, לבחון במדד הענווה והצניעות מהי ההסתברות שיוכל המנהיג רב העוצמה בעיני עצמו להושיע את העם.

עפר שלח, בוגי יעלון, חגית משה, דני יתום, רון חולדאי, והרשימה ארוכה, הם אנשים ראויים, הם אנשים שיכולים לתרום למערך הלאומי, אזרחי, חברתי, ערכי, לו רק השכילו להביט פנימה להתבונן למציאות בעיניים, לאפסן את האגו, את האישי, את החלומות שהם ואין בילתם, לו רק רתמו עצמם לכוחות הפועלים, איש איש לפי אמונתו, לו רק לא היו מתבשמים ממחמאות חסרי התחייבות בטויטר, באינסטגרם, ברשתות, לו רק הבינו שהעם לא נמצא שם כי אם משפיעי הדעה אשר מעבר להגיגיהם אין להם שום אחריות לנכתב. לו הקשיבו למצפונם לא היו צריכים לפרוש רגע אחרי הנאום המבטיח והמזהיר, לו רק היו לובשים את אדרת הענווה הכל היה נראה אחרת.