התחממות כדור-הארץ היא משבר קשה ודחוף, וכמה טייקונים – כמו אלון מאסק וג'ף בזוס – חושבים שהפתרון הוא למצוא כוכבי לכת אחרים הראויים להתיישבות. ביל גייטס סבור אחרת, ובכך עוסק ספרו How to Avoid a Climate Disaster, אותו סוקר אקונומיסט. לדעתו, כדור-הארץ הוא היחיד שיש לנו ובכך הוא מתמקד: אם האנושות רוצה לנצח במרוץ הענק בין פיתוח לבין נסיגה, חייבים להגביר את היזמות הירוקה.

מעברים אנרגטיים קודמים – למשל מהפחם אל הנפט – נמשכו עשורים רבים. אבל לנוכח הדחיפות שבהפסקת פליטת גזי החממה, אומר גייטס, "אנו חייבים לכפות מעבר מהיר ביותר". הוא קורא לממשלות להגדיל פי חמישה בתוך עשור את המימון למחקרי אקלים ולהמר על שטחים מבטיחים אך מסוכנים כמו אנרגיה גרעינית. אפשר לעבור לאנרגיות ירוקות נוספות, אך המפתח לדעת גייטס הוא קביעת מחיר משמעותי לפליטת הגזים כדי לקנוס את המזהמים.

גייטס אינו הראשון המציע תוכנית כזו, אך לצד מעמדו כאחד האנשים העשירים והנדיבים ביותר בעולם, שני גורמים נוספים הופכים את דבריו לרבי השפעה. ראשית, הוא עוסק מזה זמן רב באיכות הסביבה, אליו הגיע מעיסוקו הנרחב בבריאות הציבור. בפרק נוגע ללב מציין גייטס, כי העניים באפריקה עודם ממתינים ליהנות מיתרונות "המהפכה הירוקה" הראשונה בחקלאות, אשר מזה למעלה מ-50 שנה מונעת רעב ממיליארדים באסיה. שנית, גייטס מתנגד זמן רב לרגולציה הבאה מלמעלה למטה ומעדיף את כוח השוק. לכן, כאשר אפילו הוא קורא להתערבות הממשלות – יש לכך משמעות רבה. לדבריו, דחיפה זהירה מלמעלה תיצור צונאמי של יוזמות והשקעות פרטיות.

רוב הספר עוסק בניתוח יפהפה של המתמודדים במרוץ לפתור את בעיית האקלים. לדעת גייטס, חשמל ירוק הוא "הצעד הבודד החשוב ביותר שאנחנו חייבים לעשות כדי למנוע אסון אקלימי". זה לא רק משום שייצור החשמל אחראי לרבע מפליטת גזי החממה, אלא גם משום שהדבר יאפשר מעבר לתחבורה ירוקה (כמו מכוניות חשמליות). קשה יותר להפוך את התעשיה לירוקה, מודה גייטס, אך מציין שיש התקדמות גם בתחומים כמו מלט ופלדה מעוטי-פחמן. הוא גם תומך באנרגיה גרעינית ירוקה, למרות שהענף לא הצליח לפתור בעיות קשות בדמות הפסולת והפצת הנשק הגרעיני. לעומת זאת, גייטס רחוק מלהתלהב מאנרגיית הרוח והשמש, משום שהיא אינה סדירה די הצורך.

רבים מפעילי הסביבה קוראים לקצץ את הפליטה ב-2030, אך גייטס סבור אחרת. לדעתו, היעד החשוב באמת הוא להגיע לאפס פליטה ב-2050; הוא אף מזהיר, כי ביצוע הפחתה בדרך שגויה ב-2030 תמנע הגעה ליעד 20 שנה מאוחר יותר. למשל: מעבר מפחם לגז טבעי רק יגביר את התלות באחרון, שאיננו נקי לחלוטין, ואולי ימנע יוזמות טובות יותר. "הדברים שנצטרך לעשות כדי להגיע לירידה קטנה ב-2030 שונים משמעותית מאלה שנצטרך לעשות כדי להגיע לאפס ב-2050", הוא מתעקש.

לדעת אקונומיסט, ההיבט המרענן ביותר בספר הוא השילוב של מציאותיות ואופטימיות. לדבריו, כאשר השתתף בוועידת פריז ב-2015, היו לו ספקות משמעותיים לגבי נכונותה של האנושות ליטול על עצמה משימת-ענק זו. אפילו כעת הוא תוהה, האם המשימה תהיה קשה יותר מאשר "להציב מחשב על כל שולחן בכל בית". זוהי אנלוגיה שימושית, שכן יצירת אינטרנט עולמי נראתה בלתי אפשרית לפני כמה עשורים – כמו שפתרון משבר האקלים נראה כיום.

המהפכה הדיגיטלית הצליחה בשל שילוב רב-מזל בין כוחות שפעלו מלמעלה לבין דרישה מלמטה. גייטס רוצה שאותו שילוב יפעל בתחום האקלים. הוא מודע לכוחה של המדינה ולצורך בשיתוף פעולה בין-ממשלתי, אבל הוא גם קורא ליותר שאפתנות ירוקה ונטילת סיכונים מצד משקיעים ומנהלים. ספרו הוא חלוצי בקריאתו לארגן את הכלכלה העולמית כך שהיזמות תתמקד בבעיות העולמיות הקשות ביותר. זוהי תזכורת רבת עוצמה לכך שאם האנושות רוצה לטפל בהן ברצינות, עליה לעשות שימוש במשאב האחד המצוי בשפע: הגאונות האנושית.