כאשר ג'ון קרי התמודד לנשיאות ב-2004, הוא היה "ירוק" מדי מבחינת שתי המפלגות. ב-1988 הוא שמע בסנאט את ג'ים הנסן מזהיר ש"ההתחממות הגלובלית משנה כעת את מזג האוויר שלנו", ומאז קרי מדבר על הנושא. את אשתו השנייה, פעילת האקלים תרזה היינץ, נשא בעת ועידת האקלים של ריו דה-ז'נירו ב-1992. כל זה הפך אותו למשונה אפילו בעיני הדמוקרטים, שלא לדבר על הרפובליקנים, מתאר אקונומיסט.

16 שנים מאוחר יותר, לארה"ב עדיין אין מדיניות אקלים לאומית, ודומה שהרפובליקנים מתנגדים עוד יותר ליצירתה – אבל מפלגתו של קרי ירוקה כמותו. הדבר בא לידי ביטוי במינויו לשגריר ממשל ג'ו ביידן לענייני אקלים, בדרגת שר ועם מקום במועצה לביטחון לאומי ובשאיפה לקדם את הנושא לרוחב הממשל. אפילו השמאל הקיצוני נלהב, למרות הבתים הרבים ומטוס הסילון של קרי.

קרי לא זכה לאהדה כזאת בעברו כפוליטיקאי וגם לא בארבע שנותיו כשר החוץ השני של ברק אובמה. שמו נקשר לכמה כשלונות כבדים: הוא הדמוקרט היחיד שהפסיד במניין הקולות בבחירות לנשיאות בעשורים האחרונים, וסיים את כהונתו במשרד החוץ עם תהליך שלום קורס במזרח התיכון. אך התשבחות על מינויו הנוכחי מוצדקות בהחלט, טוען אקונומיסט. הוא הפוליטיקאי הבכיר היחיד בעולם שהופקד על נושא האקלים, ובגיל 77 לא איבד כהוא זה ממסירותו לנושא. אבל איזה שינוי בפועל הוא יכול לחולל?

המבחן הראשון מתקרב במהירות: ביידן זימן ל-22 באפריל פסגת אקלים (בהיוועדות חזותית), כדי להדגיש את שובה של ארה"ב להסכם פריז ולעודד את המשתתפים להאיץ את הגבלת פליטת גזי החממה. אבל יש מתח בין שתי המטרות. חוסר יכולתה של ארה"ב להטמיע מדיניות אקלים רצינית חותר מזמן תחת מאמציה להוביל את הנושא בזירה העולמית. מעמדה כיום, לאחר יציאתו של דונלד טראמפ מהסכם פריז, לא יכול להיות גרוע יותר. רק מעטים מפקפקים בכנותו של ביידן בנושא, אך יכולתה של ארה"ב לעמוד במילתה נתונה לערעור מצד הנשיא הרפובליקני הבא.

כדי לגשר על "פער האמינות" הזה, קרי הכיר בצורך הדחוף להפוך את המילים למדיניות פנימית מרשימה. לשם כך מתכוון הממשל לחשוף לקראת הפסגה יעד פליטה מעודכן ושאפתני יותר. ביידן גם צפוי לחשוף, בנאום בקונגרס בחודש הבא, תוכנית שמטרתה להפוך מחויבות זו למציאותית יותר. מאחר שאינו יכול לצפות לתמיכה רפובליקנית, הממשל מתכנן שילוב של צעדים רגולטוריים – מהסוג שביצע אובמה ומחק טראמפ – והשקעה ציבורית ניכרת בתעשיות ובטכנולוגיות דלות פחמן. זוהי האפשרות היחידה שלו, וזה ממש לא ניצחון מוחץ.

גם אם הכל ילך כמתוכנן, קרי עשוי להתקשות לממש את הציפיות שנלוו למינויו. העולם השתנה מאז הסכם פריז שהוא היה משושביניו. הפליטה של סין כפולה כעת משל ארה"ב, וצמיחתה הכלכלית מקשה עוד יותר מאשר לפני שש שנים להפעיל עליה לחץ דיפלומטי – במיוחד בשל המתיחות בין שתי המעצמות בנושאים אחרים. קרי טוען שלוושינגטון ובייג'ינג אין ברירה אלא לשתף פעולה בנושא האקלים; הוא כמובן צודק, אך יכולתו להתקדם תלויה בכך שסין תבחר באותו כיוון.

אקונומיסט מדגיש, שאין בכל אלו כדי להכחיש שמדובר ברגע של תקווה. מדיניות האקלים העולמית שיוועה למישהו במעמדו ובמרצו של קרי. לדבריו, מטרתו איננה לשקם את ההנהגה האמריקנית אלא לבצע את המשימה. "ואם תוך כדי כך מנהיגותנו והשתתפותנו תזכה בחזרה בקצת כבוד – נהדר". בכל התחומים בהם ביידן מקווה לשקם את מנהיגותה של ארה"ב, זה עשוי להיות הקשה ביותר.