מן המפורסמות הוא שכל נאשם בארה"ב זכאי להגנה והציבור יממן אותה אם אם ידו משגת. אבל בכל רחבי המדינה, בתיקים שאינם פליליים, חסרי אמצעים נאלצים להתמודד לבדם בתיקים בעלי השלכות מרחיקות לכת – מתריע וושינגטון פוסט במאמר מערכת. תיקים אלו כוללים סוגיות הרות גורל כמו סכסוכים משפחתיים ופינוי בתים, ולעיתים הם כוללים שלילת חרות.

זוהי פגיעה בצדק, קובע העיתון. ברוב מדינות אירופה [ובישראל] יש מזמן כללים המבטיחים ייעוץ משפטי בתיקים בהם החיים, החרות והרכוש מונחים על כף המאזניים. בריטניה קבעה זאת בחוק לפני 500 שנה, וזכות זו נקבעה גם בחוקותיהן של כמה מ-13 המושבות שהקימו את ארה"ב. כיום, הכללים משתנים ממדינה למדינה ואפילו בין מחוז למחוז באותה מדינה בנוגע להבטחת ייצוג. ברובן הוא מובטח למשל בתיקים הנוגעים להעברת ילדים למשפחות אומנה. בכמה מן הערים הגדולות הוא מוענק בתיקים העלולים להסתיים בפינוי ממקום המגורים.

אבל לעיתים הרבה יותר קרובות, חסרי אמצעים נאלצים להתמודד לבדם, והתוצאות קשות בשורה של תחומים. במחצית מן המדינות ניתן להעביר ילד לאימוץ בלא שהוריו זכאים לייצוג משפטי ציבורי. קורבנות לאלימות ביתית אינם זוכים לסיוע משפטי כאשר הם מבקשים הגנה. שמינית מכלל האסירים בדרום קרוליינה נשלחו לכלא משום שלא עמדו בתשלום מזונות לילדיהם – וגם בהליך זה אין ייצוג ציבורי. לזקנים אין ייצוג בתיקי אפוטרופסות; בנבאדה איבדו מאות מהם את חסכונותיהם לנוכלים שניצלו את העובדה שהם לא יוצגו בידי עורכי דין.

אין צורך בשערורייה המגיעה לכותרות כדי להכיר בחוסר הצדק של מצב זה, אבל לעיתים קרובות זה המצב – מציין הפוסט. לאחר שערוריית הזקנים בנבאדה, הורה בית המשפט העליון של המדינה על רפורמה מקיפה במערכת, אשר הובילה לחקיקה במסגרתה עוגנה הזכות לליווי משפטי בהליכי אפוטרופסות.

לעומת זאת, בנושא פינוי הדירות – שהפך לבעיה קשה בקורונה – בעלי הדירות ממשיכים ליהנות מול דייריהם מהיתרון של ייצוג משפטי. המחוקקים הפדרליים והמדינתיים דחו את מועדי הפינוי, אך כאשר הדחיות יסתיימו – 30 מיליון אמריקנים עלולים לאבד את מגוריהם, ולמעטים מאוד מביניהם יש אפשרות לשכור עורך דין. ניו-יורק הייתה ב-2017 לעיר הראשונה המעניקה ייצוג משפטי בתיקי פינוי, והתוצאה הייתה ירידה חדה במספר המפונים.

עלות הייצוג הציבורי היא שיקול שראוי להביאו בחשבון. בשנת 1981 פסק בית המשפט העליון, ברוב של חמישה מול ארבעה, כי על המדינות לא מוטלת חובה חוקתית לספק ייצוג להורים בתיקי אימוץ ואחד השיקולים של הרוב היה העלות. לצד זאת ציין בית המשפט, כי רוב המדינות מספקות ייצוג ואמר שזוהי מדיניות ציבורית נכונה. העלות היא שיקול, אבל אינה יכולה להיות תירוץ – סבור הפוסט.

שדה המערכה הנוכחי בנוגע להרחבת הייצוג הציבורי של מעוטי יכולת הוא בתי המחוקקים ובתי המשפט ברמת המדינות. בית המשפט העליון סירב להתערב, המימון הפדרלי הצטמצם משמעותית, אך המדינות הרחיבו את הקצאת הכספים מצידן. הנהנים היו מאות ארגונים קטנים המעסיקים עורכי דין חדורי שליחות ציבורית – ולקוחותיהם. אלו חדשות טובות. החדשות הרעות – ויש הרבה כאלה – הן שמיליוני אמריקנים ממשיכים להיות בנחיתות קשה בבית המשפט, ונאלצים לנווט לבדם בסבך המשפטי ובלא שיוכלו להתמודד מול פרקליטים מדינתיים ועורכי דין פרטיים. אלו לא רק חדשות רעות; זהו עיוות של הצדק.