פארק סלופ בברוקלין נראה כמעט כמו לפני הקורונה, למעט המסיכות. אבל בתחנת התחתית הסמוכה, הרכבות כמעט ריקות. הכניסה לאזור המשרדים והתיאטראות במנהטן נראית כמו סצינה מסרט בה הכל גוועו ורק שוטרים נבוכים שומרים על הרחובות הריקים. זהו המצב כיום בערי ארה"ב, מדווח וושינגטון פוסט: השכונות ואיזורי המגורים שוקקי חיים, בעוד במרכזיהן יש יותר יונים מאשר אנשים. מתי ניו-יורק, ובמיוחד מרכז מנהטן, יחזרו לעצמן?

התאוששות מלאה כנראה תארך שנים, לא חודשים – וייתכן שהמצב לעולם לא יהיה כפי שהיה. כלכלת מרכז מנהטן נשענה תמיד על שלוש רגליים: תיירות, עובדי משרדים ותושבים הבאים לבלות במסעדות ובתיאטראות. תוריד אחת מהן – והכל מתחיל לרעוד. למשל: לפני הקורונה יכלה מסעדה למכור ארוחת צהריים לעובדי המשרדים במחיר עלות, כי ארוחות הערב נמכרו ביוקר לתיירים ולמבלים. העסקים הללו גם מזינים זה את זה: בילוי לילי הוא יותר כיף כאשר חוטפים משהו לאכול לפני ההצגה ומשקה אחריה. כל זה לא קורה כעת.

אפילו אם הבעיות ייפתרו, מרכז ניו-יורק עדיין יהיה ריק יותר ובצורה משמעותית. בשנת 2018 הגיעו מחו"ל כ-20% מן המבקרים בעיר. אבל כאשר רוב המדינות מצויות הרחק מאחור בשיעור החיסונים, התיירות לא תחזור השנה. המכה הכלכלית תהיה משמעותית במיוחד, כי תיירים מחו"ל נוטים להוציא יותר מאשר מבקרים מקומיים.

גם הרגל של עובדי המשרדים הפכה לרעועה, ובניגוד לתנודה הזמנית בתיירות – כאן השינוי עשוי להיות תמידי. בדיקת הפוסט העלתה, כי רוב החברות הפועלות במרכז מנהטן מתכננות לצמצם את שטחי המשרדים שלהן כאשר יסתיימו החוזים הנוכחיים, כאשר יותר עובדים יעבדו מבתיהם בצורה מלאה או חלקית. זה לא אומר שכולם יעבדו מהבית; התמונה תשתנה ממקצוע למקצוע ומחברה לחברה, והמודל המשולב (בית-משרד) צפוי להתרחב. אבל זה עדיין אומר שפחות אנשים יעברו מדי יום במרכז העיר ובעסקים הפועלים בו.

אפשר לטעון, כי הירידה בביקוש תוביל לירידה בדמי השכירות, אשר תמשוך למנהטן יותר עסקים שאינם נהנים מרווחים של חברות הנסחרות בוול סטריט. לאורך זמן, מגמה זו עשויה להפוך את ניו-יורק למקום שיותר מעניין לחיות בו ושהוא יותר גמיש מבחינה כלכלית. אך בה במידה, תסריט קודר בהרבה אפשרי גם הוא: שנים של משבר במרכז העיר, בהן העירייה מנסה לפצות את עצמה על אובדן הכנסות באמצעות העלאת מיסים וקיצוץ בשירותים למי שנשארו. הדבר עלול להסתיים בשקיעת הזוהר והאוכלוסייה במרכז העיר, כפי שאירע בערים אמריקניות אחרות באמצע המאה הקודמת.

מובן שלכל עיר יש סיפור משלה, וכך גם יהיה כעת. למשל: בשום עיר בארה"ב אין חיים תיאטראליים ותעשיית תיירות כמו בניו-יורק, וענקי ההיי-טק בעמק הסיליקון אינם תומכים בשירותים המקומיים כפי שעושים מגדלי המשרדים בניו-יורק. אבל ערים רבות בארה"ב בנויות סביב רבעים עסקיים שייתכן שלעולם לא ישיבו למעמדם המרכזי מלפני הקורונה. כמעט בכל עיר יש רובע עסקי שהוא חיוני מבחינה כלכלית – וכעת מצוי בסיכון כלכלי. איזה סיפור תספר ההיסטוריה – העלייה והירידה, או התאוששות הרואית? התשובה תלויה לפחות חלקית בדרך בה מתמודדים הממשלים המקומיים עם המשבר, אבל חלקית גם במזל.