מפנקסו של פאשיסטן

בשנת 1996 למנינם, יצא לאקרנים העיבוד הקולנועי למחזמר הפופולרי 'אויטה' משנות ה-70. במהלך צילומי הסרט, בעברה ברחובות בואנוס איירס, כמעט עברה הזמרת מדונה, כוכבת הסרט, לינץ', על-ידי תושבי בירת ארגנטינה נזעמים שחשו שהסרט המצולם שם באותם ימים (כמו גם המחזמר עליו מבוסס אותו סרט) פוגע באחד הסמלים היותר יקרים להם ובאחת הדמויות היותר נערצות בדרום אמריקה עד עצם היום הזה.

אוה פרון (אויטה) הייתה כנראה האישה המשפיעה ביותר בדרום אמריקה מיום בו דרכה ביבשת כף רגלו של האירופי הראשון. היא גם הייתה אחת הדמויות הפוליטיות האהובות בעולם. אשת נשיא ארגנטינה, חואן פרון, שבעצמו היה אהוד מאוד בארצו ומוערך בכל דרום אמריקה.

ויוה אל קאנצר

אוה דוארטה וחואן פרון נפגשו בפעילות משותפת למען נפגעי רעידת האדמה בסאן חואן בשנת 1944, הוא גנרל ושר בממשלת החונטה הצבאית הסוציאליסטית ששלטה בארגנטינה והיא שחקנית ומנהלת תחנת רדיו בבואנוס איירס. חואן פרון, על-אף היותו גנרל בכיר, לא תמך בשלטון הטוטאליטרי, התמיד בפעילותו למען השכבות החלשות ואף הקים את תנועת 'חסרי החולצות'. החונטה ראתה בפופולריות העולה שלו איום, הוא אולץ להתפטר ואף נידון בעקבות נאום ההתפטרות שלו למאסר. מחאת ההמונים לא איחרה לבוא. עד כדי כך המונים שהחונטה הצבאית מיהרה להוציא אותו מהכלא שינאם בפני ההמון הזועם כדי להרגיע את הרוחות, תוך הבטחה שתהיינה בחירות דמוקרטיות בזמן הקרוב. הבחירות נערכו ב-24 בפברואר 1946 ופרון נבחר להיות נשיא ארגנטינה.

פרון שיקם את כלכלת ארגנטינה ההרוסה, העלה את רמת החיים והקים את הברית הכלכלית של כל מדינות דרום אמריקה. היה זה בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, העולם כולו ליקק את פצעיו מהמלחמה ואויטה ("הלב של ארגנטינה") נשלחה לחזק את היחסים בין ארגנטינה למדינות אירופה. כשחזרה, קהל רב התאסף לקבל את פניה. היא בנתה בצפון בואנוס-איירס כפר שעשועים לילדי עניים, הקימה את 'קרן אוה פרון' לנזקקים והייתה מסורה לפעילותה זו בכל מאודה. כל זאת עשתה בשנות חייה הכל-כך קצרות (אוה פרון נפטרה מסרטן בגיל 33), בלי לדרוס איש בדרכה. העם בארגנטינה החזיר לה באהבה רבה.

החונטה מעולם לא השלימה עם תבוסתה. מנגנון התעמולה בארגנטינה ובעולם כולו עבד שעות נוספות. ארסנל ההכפשות חסרות-השחר הכיל את הרפרטואר הרגיל: שחיתות, גרדרובה מוגזמת של אויטה, פולחן אישיות, לאומנות, פאשיסם ורדיפת מתנגדים. איש מאלה שמשכתבים עד היום את ההיסטוריה לא נשאל עדיין איך ייתכן שהזוג פרון רדפו את מתנגדיהם ב'יד חזקה' אם ההשמצות באו דוקא מהמעמדות היותר עשירים וחזקים במדינה, בעיקר באמצעות העיתון 'קלארין' ('שופר') הנודע שנוסד כחצי שנה לפני כן, של המיליונר רוברטו נובל, שאפילו את מיסיו לא שילם במלואם, בלי שייפגע. הקומוניסט הצרפתי-יהודי ז'אק דרוז'י - תלמידו ומעריצו של האינטלקטואל המטורלל ז'אן פול סארטר שהפציר בצבא האדום ב-1964 להמשיך עם הטנקים מפראג לפאריס - מכנה את אוה פרון הדגולה בספרו הפופולרי 'אקסודוס': "אשת הרודן מארגנטינה". כשהתגלה שאוה חלתה בסרטן צצו בשכונות מסוימות בבואנוס איירס גראפיטי בסגנון VIVA EL CANCER ('יחי הסרטן'). משנבחר פרון שוב, הופצצה בואנוס איירס מהאויר בידי מטוסים של הצבא הארגנטינאי הנשלט בידי החונטה, והמהפכה הושלמה. פרון גלה לאירופה.

באמצע שנות ה-70 החליטו כמה סוציאליסטים דוברי אנגלית 'לסלוח' לאויטה על 'פשעיה' האיומים ולעשות לה קבורת חמור ספרותית-היסטורית. לכאורה מדובר בהצגה חיובית של אויטה והתייחסות ל'פן האנושי' שלה אולם למעשה כל המחזמר עוסק בהקטנת דמותה ופעילותה, והפיכתה לזונה קטנה המונעת מתאוות כוח בלתי מרוסנת. נסיון זה כנראה לא צלח לגמרי משום שעד היום רבים בארגנטינה עדיין רואים באוה פרון אישה קדושה והתנועה הפרוניסטית עדיין פופולרית למדי.

'המכשפה מתה'

בבריטניה, בה נכתב והועלה המחזמר לראשונה, עלתה בינתיים אישה אחרת לשלטון, מרגרט תאצ'ר, הידועה בעולם בכינויה 'גברת הברזל' (The Iron Lady). בישראל, משום מה, התרגום לא עלה יפה והיא ידועה יותר כ'אשת הברזל' אולם קשה להאמין שהסיבה היא רק משום שבעיתון 'הארץ' השליטה בשפה האנגלית (או העברית) כה לקויה.

מרגרט תאצ'ר נמנית תדיר על האנשים המשפיעים ביותר במאה ה-20. לזכותה נזקף שיקום כלכלת אנגליה לאחר נזקים אדירים של מלחמת העולם השנייה שלא טופלו כראוי במשך למעלה משלושים שנה ובחלקם אף הוחמרו בידי ובהזנחת הממשלה הסוציאליסטית ה'ליברלית'. בהנהגתה של תאצ'ר חזרה בריטניה להיות אחת הכלכלות המובילות בעולם, רמת החיים בה עלתה ובריטניה חזרה להיות 'בריטניה הגדולה' למשך כל שנות שלטונה של תאצ'ר. להשפעתה האדירה ולפעילותה הנמרצת היה חלק נכבד בנפילת מסך הברזל הסובייטי וסיום המלחמה הקרה. היא נבחרה שוב ושוב ומתנגדיה המיואשים לא ידעו מנוח.

ירידתה של 'גברת הברזל' מהשלטון באה על-רקע הלחץ הסוציאליסטי והלחץ התעמולתי האדיר שנלווה אליו (כרגיל) לכניסת בריטניה לאיחוד האירופי - אליה התנגדה תאצ'ר בכל כוחה - ובסיוע בוגדים מתוך ממשלתה שתקעו סכין בגבה וגרמו להתפטרותה. זו הייתה הפעם הראשונה בה נראתה האישה הכל-כך קשוחה הזאת נשברת ומוחה דמעה אך ורק מעצמת הבגידה שחשה בביתה הפוליטי. לאחר התפטרותה מראשות הממשלה הזהירה תאצ'ר את ממשלת בריטניה החדשה לבל תעז לעשות את הצעד המטופש, ממנו ברחו הבריטים כל עוד נפשם בהם, כמו שועלי שמשון מפני האש שבזנבותיהם, לאחר כשלושים שנה, ממש מאותן סיבות אותן מנתה תאצ'ר בנאומה.

בשביל קבורת החמור הספרותית שניסו לעשות לתאצ'ר, לא חיכו למותה, וכבר בשנות חייה האחרונות יצרו הקומוניסטים של הוליווד סרט דרמה "אנושי" בכיכובה של השחקנית המאד מוערכת בקרב האנשים הנכונים, מריל סטריפ, באחת מהופעותיה הפחות משכנעות והיותר גרוטסקיות של הכוכבת. הופעה זו זיכתה אותה בפרס האוסקר היוקרתי. כוכבי פופ ידועים כתבו שירים כגון 'מרגרט על הגיליוטינה' ו'כל יום מקרב אותנו אל מותך'. כשנפטרה, עלה השיר 'דינג דונג המכשפה מתה' לראש מצעד ההורדות הבריטי.

האמת נעדרת

בארצות השונות בהן שלט הטרור הקומוניסטי כונה המשטר 'דמוקרטיה עממית'. ככלל, אין אשר ישווה לסמאל העולמי בכישורי תעמולה ובלוליינות לשונית. כותרת אחת שוה יותר מאלף תמונות ושיבוש משמעות של מילה עולה על כולנה. במרוצת השנים פותחו תאוריות מדעיות שלמות לשטיפת מוח, באמצעותן יצרו מכונות משומנות ויעילות לאילוף המונים תוך שכנוע ההמונים ששקר לא יכול להיות גדול כל-כך וזה ממש מגוחך וילדותי לטעון שהכל שקר גס "מהמקפצה", שהרי 'אין עשן בלי אש'. הם אף הצליחו, בתיחכום רב יש לציין, לשכנע כל צעיר נלהב שמדקלם סיסמה טפשית וריקה שהוחדרה למוחו, שהוא בעל דעה עצמאית ושבעצם אותה סיסמה (מב)ריקה היא בכלל תולדת מחשבתו המקורית שמוחו הקודח הגה.

תאוריית היחסות של איינשטיין ואימוצה כאמונה דתית פנאטית (ומתוך כך כינויה בעברית בשם 'תורת' היחסות), נפלו כפרי-בשל לידי חובבי ה'אמת היחסית' וכאילו רק כדי להגשים את נבואת חז"ל, האמת אכן נעדרת (או נעקרת), שהרי 'אין אמת מוחלטת'. כשלים לוגיים אף פעם לא היוו אתגר לשקר, אז לאיש לא אכפת שהאמונה הטוטאלית ב'אמת יחסית' סותרת את עצמה מניה וביה. כי השקר והטפשות ירדו לעולם כמקשה אחת והם בלתי ניתנים להפרדה. 'ניתן הסֶכֶל במרומים'.

בידע שאותם תאורטיקנים צברו במהלך כמאה שנים, החל משנות ה-40 של המאה ה-19, השתמש גם שר התעמולה הנאציונל-סוציאליסט, יוזף גבלס, תוך העמדתו על כללים ספורים. הוא לא המציא דבר אלא רק השתמש בידע הקיים שהמציאו, כמה מביך, יהודים.

כידוע, בעזרת כותרת קטנה בעמוד פנימי ניתן לחולל פלאות. אפשר להפוך טוב לרע ורע לטוב תוך מאמץ מזערי ואפשר אפילו לשכנע המונים במותם ההכרחי למען מטרה נעלה וצודקת החשובה מהם. על אחת כמה וכמה כשמצליחים להגדיר מחדש מושגים ולהפוך את משמעותם על פיה. דמוקרטיה, כבר באמצע המאה ה-20, הפכה להיות שם נרדף לשלטון השמאל. כלומר, כל מה שאינו שמאל אינו יכול להיות דמוקרטי ואין זה משנה כמה המונים יתמכו בו. אם ישאר שמאלני אחד עלי אדמות, הוא יהיה הדמוקרט וכל שאר העולם 'פאשיסט'. והרי לנו אחת המילים הראשונות שמשמעותן התהפכה בצורה מתוחכמת ובסבלנות היסתורית אופיינית.

התאורטיקנים הנמרצים הגדירו פרק זמן בו הפיכת משמעותם של מושגים נקלטת בציבור. זה לוקח 15-20 שנה, משום שזהו הזמן בו לוקח לחנך דור אחד של סטודנטים עד שהם הופכים בעצמם לפרופסורים ולמעצבי דעת ההמון. זהו השלב הראשון בדרך להשתלטות על מדינה ומכנים אותו בדוקטרינה הסובייטית 'ערעור היציבות'. לפחות בכל הנוגע למשמעות החדשה של המילה 'דמוקרטיה' פרק הזמן שנתנה הדוקטרינה הסובייטית ל'חינוך מחדש' הוכח כמדויק. תוך קצת פחות מעשרים שנה לאחר המהפכה כל תינוק של בית רבו ידע שדמוקרטיה איננה 'שלטון-העם' אלא שלטון השמאל, או לכל הפחות שלטון מערכת הערכים הצודקת של השמאל. היחסית. לפיכך, הביטוי הציני 'דמוקרטיה עממית', שהולבש עם השנים על כל הרוע והעריצות ושלטון הטרור ברחבי העולם, אומץ בכל שפות העולם.

אופוזיציה לשם אופוזיציה

ד"ר מאכס נורדאו היה ממחולליה ומנהיגיה של התנועה הציונית. הוא היה פסיכיאטר בעל-שם, שחבריו המודאגים של הרצל סברו שיוכל לעזור לו להיגמל מההזיות של הרעיון המוזר הזה, 'מדינת היהודים', ומאז אותה פגישה היסטורית הפך נורדאו להיות הדובר הרהוט של רעיונותיו של הרצל והוא אשר ניסח את 'תוכנית באזל' בצורה דיפלומטית מזהירה. אולם גם לאחר שהוסכם הנוסח על כל סיעות הקונגרס, היה מי שניסה להכשילו.

בשנת 1913, כשנתיים לאחר המהפכה השקטה והאיומה שחוללו בתנועה הציונית אותם מהפכנים שכונו אז "ציונים מעשיים" (בניגוד ל"ציונות המדינית" של הרצל), אמר נורדאו בפני הקונגרס, בין השאר, את הדברים הבאים: "בזמנים האחרונים ניסו לדבר על אופוזיציה. הרשו לי לדבר בשם עצמי; אין לי מנדט, שייפה את כוחי לדבר בשמו של מישהו. אין אני מכיר באופוזיציה, רצוני לומר, באופוזיציה לשמה - באופוזיציה, שאורבת לכל פעולותיו של המתנגד, ששואפת לתבוסתו, ואם אפשר - להשמדתו הגמורה, כדי לרשת את מקומו. אופוזיציה זו - אין אני רואה אותה, איני גורס אותה; בכל אופן, מרגיש אני, שחף אני מכל אופוזיציה כזו.

הייתה קיימת אופוזיציה, כפי שהגדרתיה כאן; היא באה מצדו של אותו מיעוט, שלא פסק, החל מן הקונגרסים הראשונים, מלתחוב מקלות בגלגליו של הרצל. עוד בקונגרס הראשון נתקבלה התוכנית, שנוסחה מתוך קשיים הרבה, פה אחד; אבל גם שם נשמע קול אחד, שקרא: "לא, לא די בכך! עם-ישראל אינו רוצה במקלט בטוח על-פי משפט העמים. עם-ישראל תובע לעצמו מ מ ל כ ה ע צ מ א י ת בפני העולם כולו"!

זה היה מעשה-טירוף, פירושו היה - המתת הציונות בראשית-צעדיה. מפיהם של אלה, שהבינו את פשרו של טירוף זה, התפרצה זעקת-זעם, והיה הכרח לגרש את האדם, שהשמיע את הקריאה. כאן מתחילת האופוזיציה.

החל מן הקונגרס השני, נוצרה אותה בריה, שקראה לעצמה בשם 'פראקציה'. עד היום - כלום זוהי פתיות מצדי, או אי-הבנה? - קצרה דעתי מלהבין, מה רצתה 'פראקציה' זו ומהו משמעה של מילה זו. כולנו שאפנו לאותה מטרה עצמה. הפראקציה דיברה על "הדמוקראטיה הנחוצה". נראה, שבראשנו עמד עריץ צמא לדם, שהיה מוקף זקיפים, שהתיזו את ראשיהם של כל אלה, שההינו להתנגד לדעתו או להמרות את פיו; הוא היה מוקף גווארדיה או חצר של מארשאלים, צאצאיהן של משפחות פיאודליות עתיקות, שלא הניחו למי שאינו בן למשפחה מיוחסת ביותר לחדור לשורותיהם. צריך היה, אפוא, שיקומו מהפכנים ללא שמץ-דופי, ושיקוממו לעריץ, לזקיפיו, למארשאלים ממעמד-האצילים עתיק-היחס את הדמוקרטיה, ויכריזו על זכויותיה. אין ספק, שלכך נתכוונה ה'פראקציה הדמוקרטית'.

ואחר כך, אחר האופוזיציה של הפראקציה, נתעוררה אופוזיציה אחרת, שקראה לעצמה "הציונות התרבותית". שוב אודה ולא אבוש, שאיני מבין עד היום, מהו טיבה של בריה זו. דומני, שלא ייתכן, שהציונות, כפי שעלתה במחשבתו של הרצל, היה במשמעה אוֹבּסקוּרָאנטיוּת ("הליכה במחשכים"), ריאקציה, נסיגה אחורנית לאיזו ברבריות שהיא. ואף-על-פי-כן קמה אופוזיציה, שמתחה בשם התרבות ביקורת על כל פעולותיהם של הרצל ושל הציונות.

אחר-כך נתגלה אותו מיעוט עצמו בשם אחר; אבל תמיד היה נוכח, תמיד קינטר, תמיד מתח ביקורת, בלא שידענו מעולם, מה הוא רוצה בעצם. לכך אני קורא אופוזיציה כיתתית. לכך אני קורא - אופוזיציה, ששואפת למגר ולהחניק".

ויעשו כולם אגודה אחת

הכותרת שהונחה בראש המאמר - 'מפנקסו של פאשיסטן' - התנוססה בראשו של טור בן 8 מאמרים שכתב הסופר, הפובלציסט והוגה הדעות אבא אחימאיר, בעיתון "דואר היום" בעריכתו של איתמר בן-אב"י. היה זה בסוף שנות העשרים ולפאשיסם טרם יצא השם הרע כל-כך לו הוא זוכה כיום, מלבד בקרב קבוצות מהפכניות סוציאליסטיות, אלה שאבא אחימאיר ועמו רוב הציבור, הנאור באמת, התנגד למהפכנותם.

לאחר המשבר שפקד את אירופה בשנות החמישים למאה ה-19, בעקבות סדרת מהפכות מדממות, שנודעו לימים בכינוי הסרקסטי 'אביב העמים', וכתגובה לרוח האינטרנציונאלית שנדפה מהם, קמו בארצות שונות ביבשת תנועות לאומיות ששאפו לאחד את הנסיכויות השונות למדינות לאום. בחלק מהארצות דוברות הלאטינית הם כונו "פאשיסטים" על שם ה"פאשים", השיבולים המאוגדות באלומה המוחזקות בידו של חייל רומאי, בתבליט שהיה לאחד מסמלי האימפריה הרומאית. כל קשר בין פאשיסם לבין מה שכותבים עליו בכל מיני 'מקורות מידע' חסרי ערך ומקוונים למשעי הוא מקרי בהחלט.

הטרגדיה ההיסטורית של מוסוליני ובגידתה של ממשלת בריטניה הסוציאליסטית בכל מדינות אירופה (ובסופו של דבר גם בעצמה), הייתה גורם מאיץ בהצלחת השמאל להמאיס את המילה 'פאשיסם' כאילו הייתה מילה נרדפת לרודנות ול'נאציסם'. כלומר, נאציונל-סוציאליסם.

מוסוליני נבחר בבחירות דמוקרטיות למדי, בזמנים בלתי יציבים למדי באיטליה (ובאירופה כולה) שאחרי מלחמת העולם הראשונה. הציבור הרחב באיטליה אהד אותו. מנהיגים בעולם כמו וינסטון צ'רצ'יל העריכו אותו כאחד מגדולי המנהיגים של התקופה. הסוציאליסטים מעולם לא סלחו לו על עזיבתו את השמאל. וזאת יש לדעת: בקרב קבוצות השמאל, שמל"שיוּת (שמאלנות לשעבר) היא חטא גרוע מבגידה במדינה. כי זו בגידה בקדושת המהפכה ש"פרולטרי כל העולם" משננים כהימנון, כל אחד במאי, כמו גם בזמנים קשים לעת מצוא.

מתנגדיו טענו שהבחירות היו מזויפות ולוו באלימות. אחד מראשי מתנגדיו, ג'אקומו מאטיאוטי, נאם נאום נלהב נגד הבחירות ה'מזויפות' ולאחר זמן קצר נרצח. פרולטרי כל העולם הזדעזעו מעומק קיבתם והאשימו את מוסוליני מיד, וכל סוציאליסט בכל פינה בגלובוס ידע בודאות קיומית (ובעצם יודע עד היום הזה, בהנחה שהוא שמע על מאטיאוטי) שמוסוליני הוא הרוצח וכל אפשרות אחרת היא טיוח משטרתי בגלל רודנותו הדורסנית של מוסוליני. הפאשיסט. ושחיתות ואי סדרים ופולחן אישיות וכו' וכיו"ב.

בשנות שלטונו של מוסוליני, כמה מפתיע, התייצבה כלכלת המדינה, התייצב הביטחון האישי במדינה והציבור הרחב רחש כבוד רב ואף אהדה למנהיג. ה"דוצ'ה".

עד לשנת 1938 וה'אנשלוס' (איחוד אוסטריה עם גרמניה תחת הנהגתו של היטלר) אשר כפה על מוסוליני ברית דמים עם השטן המתעצם מצפון, למעשה, היחיד שהתנגד בצורה נחרצת לאנשלוס, בעיקר משום חששו מכוחה העולה מחדש של גרמניה של היטלר והחרדה מפני גבול משותף עמה, היה מוסוליני. אולם איטליה לא הייתה חזקה דיה כדי למנוע מגרמניה שהפכה מחדש למעצמה צבאית מפלצתית, לבצע ככל העולה על רוחה (בודאי לאחר שבן-בריתו הצפוני, דולפוס, הקנצלר של אוסטריה, נרצח בידי נאציונל-סוציאליסטים אוסטרים), ובוגדנותה של 'ממשלת הוד מלכותו' בראשותו של נוויל צ'מברליין לא הותירה למוסוליני שום ברירה אחרת (מנקודת ראות איטלקית, כמובן) מלבד לכרות ברית צבאית עם השטן בעצמו. מוסוליני לא יכל עוד לבטוח בבריטניה הרחוקה שמעבר לתעלת לה-מאנש, שפרקה מעליה בעקביות כל התחייבות בינלאומית שנטלה על עצמה לאחר הניצחון במלחמה העולמית הראשונה, בשעה שהיטלר הפך בין לילה לשכן של האיטלקים מצפון.

האדום האדום הזה

שלא כמוסוליני הפאשיסט, שהוחשד על-ידי הסוציאליסטים במותו של מאטיאוטי, ושלא כחואן פרון "הרודן" או כמרגרט תאצ'ר ה"מכשפה", על שמו של צ'ה גווארה נפתחו מותגי אופנה ובשמים, שירי הלל הושרו לזכרו ותמונתו קישטה קירות בחדריהם של בני נוער נאורים ומחרחרי שלום רבים, שהפכו ברבות הימים לפוליטיקאים ול'פעילי זכויות' אדם ובהמה. לא ידוע על יותר מכמה מאות בודדות של אנשים שנרצחו ועונו על-ידי צ'ה. יש החולקים על המספרים הללו ונותנים מספרים 'צנועים' יותר. אין צורך להרחיב על עמדתם הפוליטית של אותם מקלים, אולם אין חולק על כך שצ'ה גווארה עינה ורצח אנשים. הוויכוח הוא רק סביב מספרם.

בעצם לא היה מקום בו עלה משטר סוציאליסטי (כולל בישראל) שלא נכרכו בעלייתו רציחות, העלמויות ועינויים של לפחות כמה עשרות מתנגדי משטר 'קיצוניים' (כל מי שנעלם הופך מיד לקיצוני, כידוע). אולם סוציאליסם, בזמננו, הוא הגדרתה הבלתי-רשמית של הדמוחרטא. לפיכך, כל מוות או עינוי או העלמות שבוצעו בידי משטרות של משטרים סוציאליסטיים, הינם מעשים דמוקרטיים בהווייתם וניתן להיות סמוך ובטוח שהכל נעשה כחוק, עם כל האישורים הדרושים. ואם לא, אז "כשחוטבים עצים עפים שבבים". תשאלו אפילו את בן-גוריון, מהוגי המשפט המפוקפק הזה, או את שלי יחימוביץ', מהמשתמשים בו בימינו.

בעצם, השכנוע העמוק של השמאל בצדקת השקר, והביטחון הטוטאלי שלהם ב'אמת' היחסית (כאמור, מדובר בכשלים לוגיים חמורים שלא עולים בקנה אחד עם יציבות נפשית) הוא הוא אשר מביא עליהם ועלינו את החורבן המתרגש על הציוויליזציה בתקופה זו, בידים מלאות באדום. אדום ושחור.

הם אומנם מנסים להתחפש בתחפושות שונות, לא רק בפורים, ולספר שהם בכלל 'כחול לבן' או 'ירוקים' או אפילו כל צבעי הקשת, אבל זה הרבה יותר גדול מהם. אין להם שליטה בזה. הצבעים השולטים בדגליהם ובכל שלטיהם הם אדום. שחור ואדום. אדום ושחור. בכל מקום, אדום על-רקע שחור ושחור על-רקע אדום. צבעים של שנאה ואופל. אין לזלזל בכוחן של מילים אף אין לזלזל במשמעותם של צבעים. וגם את תהליך החורבן הם מעטרים בהרבה צדקנות, קנטרנות, ציניות ותילי תילים של מלל חסר פשר והקשר, ללא צורך בביסוס, בקביעת עובדות לפי ראות עיניהם והפיכתן ל"אמת אינדיבדואלית" או "אמת לשעתה" וכדומה, ובאדום ושחור. הרבה אדום ושחור. תעמולה של קידמה וקידום והתקדמות ואקדמיה וכן הלאה. תעמולה שלנגד עיניה דבר אחד ויחיד - 'שיווק-דעות'. זה כבר נעשה לעין-השמש. כבר אין מי שיתבייש בכך. מימין ומסמאל, הכל נכנעו לכללי המשחק והכל מפקידים את דעותיהם בידי אנשי-שיווק כדי שיארזו אותן יפה-יפה. הרגישות הגבוהה למילים והעוצמה של הרגישות לכל מילה מוכתבת מהצד האדום-אדום הזה בלבד, כך שביטויים שהם אסרו על האחרים מותרים בשימוש שלהם משום ש"זה לא אותו דבר".

אבל גם השיווק המוצלח הזה, בסופו של דבר, לא סייע לשמאל לחזור לניהול מדיניות החוץ והכלכלה במדינה. בעם היהודי מפעמת רוח של נצחיות מעצבנת שהם לא יכולים לה, וזה מוציא אותם מהכלים. כמעט שניתן לראות בעין בלתי מזויינת, איך הולך וקרב לעברנו במהירות אסטרונומית "הקרב האחרון במלחמת עולם", עליו הם שרים קרוב למאה שנה, כל אחד במאי, בהתמדה עיקשת. הנשק כבר קיים. כמויות הנשק המוחזק בקיבוצי השמאל - בנוסף למרתפי עינויים וארגון טרור 'ממלכתי' השייך להם - לא היה מבייש כל מיליציה בכל מקום אחר בעולם ובהיסטוריה. רוח השנאה האוכלת בהם בכל הגוף מצליחה להפיח רוח קרב בנפשותיהם המדממות. ההפסד הצורב שלהם בבחירות דמוקרטיות אמיתיות פעם אחר פעם (למרות זיופי הבחירות שהם מבצעים ללא הפסק בלי לנסות אפילו לטשטש עקבות), הצליח להצית בלבותיהם של אותם סוציאליסטים עייפי-נפש ומיואשים את אש הקרב המהפכני האחרון. משהו בסגנון אש הגאולה של עם ישראל רק בהיפוך. מהצד השלילי, האפל. והשאלה היא לא אם, אלא מתי תהיה ההתפרצות הבלתי מרוסנת שהם מנסים להוביל אותנו אליה בסגנון 'אם אני לא טס - איש לא טס'.