אימי ע"ה לא ידעה מהו יום האישה, לא שמעה על היום הזה, לא ציינה ואף לא חגגה אותו. עבור אימי כל יום, כל היום היה יום האישה.
אימי התעוררה עוד טרם שתרנגולי השכן מסעוד כהן חשבו לקרקר, רגע אחרי שמשה כהן הצדיק מיהר לפתוח את בית הכנסת, נשאה את תפילת הבוקר שהמציאה לעצמה ולצרכי בריאות אישה וילדיה בדיוק כשמארי סווריה חזרה עם כיכרות לחם מהמכולת, לגמה כוס תה עם השיבה שחדרה מהגינה של משפחת אוחנה תוך שהיא נהנית משאריות העוגות הטעימות ובראשן הפזואלוס שהכינה השכנה האהובה אסתר מלול, הריחה את לחם הפרינה ששרה כהן השכנה החרוצה כבר הספיקה לאפות. התפנתה להכין ארוחת בוקר לאישה, שאז עוד העזו לקרוא לו בעלה, שלמה, טרם שיצא לעמל יומו, לעבודתו.
משנפרדה מבעלה שלמה התפנתה להרהר כמה כיכרות לחם צריכה לקנות מהמכולת של מומו להכנת כריכים לילדיה אשר עוד רגע יתעוררו, מה תמרח בהן? שוקולד, ממרח צמחי, חלבת שוקולד.
קומקום המים הגדול הרותחים על הכירה החל לבעבע, הנענע הריחני שנשאר לפליטה ואיבד מטריותו נרחץ בקפידה, הכוסות הונחו על השולחן, ג'ג'ו עזריאל הזריזה כבר חזרה מהמכולת וידה השמאלית עמוסה ארבעה כיכרות לחם, בידה הימנית סל פלסטיק ירוק עם התוספות.
השירותים הבודדים תפוסים, התור מתחיל להתארך, בוקר טוב, חיוך של אימא אוהבת ועיניים מכוסות קורי עכביש מביטים באישה היפה הזו אשר שערותיה מסורקות להפליא מתוחות לאחור בקפידה ופניה מפיקות טוב משל התעוררה בארמון בקינגהאם והמלכה האם ממתינה לה לתה שחרית.
כיכרות הלחם אצל מומו נגמרו, אימא מיהרה למכולת הסמוכה של איבגי, נטלה ארבעה כיכרות, שילמה ושבה במהרה לבית המתעורר. יפה כהן המתינה שלווה כתמיד על 'הבמה' בפתח הבית למשה שלה השב מבית הכנסת. זהרה שמחון, אשת החיל, פתחה את דלת הבית שהשטיפה תתייבש, רותי תורג'מן הצעירה הנצחית הדליקה רדיו, שכונת אליהו התעוררה.
פרוסות הלחם העבות, דקות נפרסו בידיה העדינות של אימי, הוכנסו לתיק האוכל של כל ילד על-פי העדפותיו, בשקית נפרדת תפוז או תפוח ומפית בד לנגב הידיים. הלפטיפן, העוגיות התפוחות עם הביצה המרוחה בראשן ועליהן נקודות סוכר קירמול מאולתר וטעמן כטעם גן עדן נאכלו בהנאה עם כוסות התה, שלום ילדים עכשיו לבית הספר. אימא נפרדת מזה בחיבוק לזו מסדרת את הצמות, לשלישי מכפתרת מחדש את החולצה שכופתרה תוך פספוס לולאה, לרביעי מפריחה נשיקה באוויר, החמישית שכחה לשרוך את נעל הספורט, השישית מחייכת ופיהוק גדול על פניה, השביעי עצוב עדיין בשירותים, השמיני שכח את הכיפה וחוזר בריצה, כזו אימי גיבורת על של בוקר, צהריים וערב.
שקט, אוויר לנשימה, עוד כוס תה, מחלונות בתי השכונה מתערבבים קולותיהם של שייך מוז'ו, גרציה ביוונית, זמרת הודית עלומת שם וקריאותיה של השכנה לכליפא המגייבר השכונתי בבקשה שיתקן לה את מקרר קור-עוז המקרטע ומייצר גושי קרח במקום קור. זהרה מזעיקה את אחת השכנות שבנה מהצבא התקשר מהטלפון היחיד שבשכונה אשר נמצא בבית משפחת שמחון.
שמונים ושמונה ילדים, בלי עין רעה היו בשמונת הבתים שבשכונתנו, שמונה ורבע הזמן להכין ארוחת צהריים, לשפות את הבניו מהאלומיניום על הכיריים, לפזר פתיתי סבון, להרתיח, להתחיל לארגן את הבית, לפתוח חלונות, עשר מיטות, שאריות של לילה, לחץ של בוקר, לסדר את המגבות, לארגן את מגירות חייהם של בני המשפחה.
תפוחי האדמה כבר שלוקים, הבשר מפשיר בקערה, העגבניות לסלט נפרסו דק דק, הלבנים בבניו מבעבעים במים הרותחים, עוד רגע קט ישופשפו צווארוני החולצות בסבון חתול, אלטע זאכן קורא בקולו המרעים, "ספה מיטה תנור טלוויזיה".
כבר עשר, עבודות הבית בעיצומן, הכביסה תלויה בסדר מופתי, ארוחת הצהריים כמעט מוכנה, הר הבגדים מתחיל לגלוש מהמיטה הזוגית בכיור נערמו כלים, דפיקות בדלת, הדוור הגיע חתימה, מכתב, שלום. עוד שעתיים הילדים הראשונים יתחילו לחזור מהלימודים, השולחן כבר ערוך, המיטות מוצעות, שמש חמה שולחת קרניה לתוך החדרים המאווררים. הכיור מתרוקן את אט מערימת הכלים, בחדשות של אחת עשרה אמר הקריין בקול עמוק ורציני שההצגה שהייתה אמורה לעלות בתיאטרון הבימה נדחית.
שרה וזהרה כל אחת ניצבות על 'הבמה' בפתח ביתן, מנהלות את העולם, מארי סווריה מגיעה עם הטבלייה, סינר, פנינה דורשת בשלומה. יצחק מלול מפקד בית הסוהר שאטה ממהר כמו תמיד, אליהו שמחון בסנדלריה, מסעוד מוזג תה מגובה של האוורסט לכוסות מעוצבים, דוד עזריאל מדווש זקוף על אופניו, שכונת אליהו חוגגת את החיים.
צהריים, הילדים חוזרים, כל אחד וכל אחת על-פי המערכת שלו, אימא מטופחת מתמיד, רעננה כאילו הרגע התעוררה מתנומת היופי שלה, מעניקה יחס אישי לכל ילד, דורשת בשלומו, מבררת בנועם איך היה בבית הספר, כל אחד זוכה ליחס אישי, מניח ילקוטו בחדר, רוחץ ידיו ועינה הבוחנת של אימא יודעת בדיוק באיזה מצב רוח חזר מהלימודים.
הבית מתמלא, הצלחות מתרוקנות, כל ילד פונה לעיסוקיו, זה מכין שיעורי בית, זו מסייעת לאחותה לפרום את הצמות, אחר יוצא מהבית בסערה וכדורגל בידו בדרך למגרש, לפינוי השולחן מתגייסים הגדולים, עוד מעט אבא יחזור מהעבודה, אימא מפזמת מנגינת שיר מוכר, יוצאת לגן הפיל להשתעשע ובעיקר לפגוש אימהות נוספות מהשכונה, ויויאן, אליגריה, מחא, האגף מהשכונה הסמוכה, כל אימא וילדיה וחוויותיה, ילדים רצים, אצים, מטפסים, מחליקים, צוחקים, צועקים, מוציאים אנרגיות תחת עינן הפקוחה של האימהות גיבורות על. עוד מעט מקלחות, ארוחת ערב, הכנה לשינה. אבא חזר מהעבודה ואימא מחליפה עימו מילים כלליות, מדברים עם מבטים עם חיוכים עם הגבות. כשהחבורה העליזה מתחילה להתארגן לשינה, מתרפקים על אבא. אחת הבנות מורידה את הכביסה, השנייה מקפלת, אימא יושבת בפינת האוכל, מביטה על הבית המלא, אוכלת את ארוחת הצהריים שלה בערב עם אבא, מחר יום חדש.
ביום האישה הבינלאומי אני נרגש להצדיע לאימהות משכונת אליהו, הגיבורות אשר בלי מכונת כביסה, ללא טיטולים, חסרי מיקרוגל, מלאות חום, תחושת שליחות, חדורות אהבה, חלקן לא ידעו קרוא וכתוב אך היו פרופסוריות של החיים, גידלו שמונים ושמונה ילדים לתפארת בשמונה בתים, בכו איתנו, שמחו איתנו, דאגו, התרגשו, היו גיבורות העל שלנו.
לכן נשות החיל כולכן זיכרונכן לברכה, אימא פנינה בן סבו, שרה כהן, יפה כהן, ג'ג'ו עזריאל, אסתר מלול, זהרה שמחון, מרי כהן, רותי תורג'מן, מוקדש הטור הזה באהבה. לימדתן אותנו בצניעותכן, במסירותכן מהי אהבה, מהי אישה, רעייה, אימא, חברה. הנשים הבינלאומיות שלנו, הגיבורות משכונת אליהו.
