עשרת הימים הנוראים שעד לבחירות <br>

אנו ערב הבחירות הרביעיות. המפלגות והרשימות מתמודדות על קולות הבוחרים. היו ימים בהם נחלק הציבור בשאלות של שלום או ביטחון, ככל שהייתה סתירה ביניהן. היו ימים, כמו בימי האינפלציה הנוראה, שהמפלגות נחלקו בשאלות כלכליות.

כל העת יש תחרות בין מפלגות דתיות, בינן לבין עצמן, וכולן מול המפלגות החילוניות. עד לא מכבר נחלקו הדעות בין "ימין" ל"שמאל", עד שהבוחר כבר לא ידע בין ימינו לשמאלו, ולא ידע באיזו מהידיים עדיף שֶׁיִּשָּׁאֵר גִּדֵּם.

דומה שלקראת הבחירות הקרובות גם מחלוקת זו כמעט נעלמה, באשר מפלגות השמאל, "העבודה" ו"מרצ" כמעט ונעלמו מן המפה. הוקמה מפלגת מרכז, כחול-לבן, ששאבה קולות משני הצדדים אך בחוסר כשרונם של בני גנץ, גבי אשכנזי, אבי ניסנקורן, היא התפרקה כמעט לחלוטין, מצביעיה נְטַשׁוּהַּ. עמיר פרץ חיסל את מפלגת העבודה ורק מֵרַב מיכאלי מנסה, בהצלחה מסוימת, לקומם אותה מהריסותיה.

במצב הנוכחי, אחרי תריסר שנות שלטונו של בנימין נתניהו, מנהיגותו הכושלת שבחרה בדרך של שיסוי וביזוי, אחרי כשלונו המוחץ בבלימת הקורונה שכבר גרמה לכמעט 6,000 נפטרים, הנה המחלוקת המרכזית היא בין תומכי וחסידי נתניהו לבין אלו שהם נגדו ללא פשרות.

המחלוקת הזו הייתה על הפרק גם בבחירות האחרונות, והציבור נחלק בין תומכי נתניהו למתנגדיו. האחרונים, לכאורה גברו, אלא מנהיגי המפלגות שהבטיחו כי לא ישבו עמו בקואליציה ודרשו את החלפתו נבהלו מהרוחות בצמרת, אליה לפתע העפילו, ובהעדר עוז רוח נבהלו, הפרו הבטחותיהם לבוחריהם, התפתו להבטחותיו של נתניהו ולאמינות ההסכמים עִמּוֹ, והצטרפו לממשלה בראשותו וגם זכו להמצאת תארים כמו "ראש ממשלה חלופי" (זה מזכיר לי אותם פסטיבלים בהם בוחרים את שוטה הכפר ל"מלך הפסטיבל" על-מנת להשליכו בתום החגיגה בחרפה רַבָּתּי) וזכו לתפקידי שרים בכירים כמו משרדי החוץ, המשפטים ועוד.

עתה, משהוסיף נתניהו שכבה נוספת של הונאות, הפרת הסכמים, שקרים ופעולות בתחומי הביטחון (הצוללות לנו ולמצרים, המטוסים החמקנים לאיחוד האמירויות); משרד החוץ (תמיכה עוורת וקולנית בטראמפ ונטישה מוחלטת של הדמוקרטים בארה"ב), הדת (הרחקת היהדות הרפורמית והקונסרבטיבית בארה"ב מישראל וכניעה מוחלקת לחרדים כאן), ביטחון הפנים ושלטון החוק (הפקרה מוחלטת של אדמות הנגב והגליל לפולשים בדואים ואחרים), התעלמות מהפרוטקשן (גבית דמי חסות), הרציחות בין עבריינים, במגזר הערבי ובתוך משפחות, ובתחומי האוצר (אי העברת תקציב דו-שנתי ואפילו חד-שנתי, בזבוז כספים בדרך של המטרת כספים לכלל הציבור במקום להתרכז בנצרכים ומתן דמי-אבטלה נדיבים משך חודשים בלי לדרוש חזרה לעבודה. ובאופן כללי הביא להתמוטטות עשרות אלפי עסקים ולאבטלה של מאות אלפים) והכל נעשה מעל לראשי השרים המופקדים על נושאים אלה.

דווקא עתה, כאשר השאלה המרכזית היא המשך שלטונם של נתניהו וחבר מרעיו (החל בשרה וביאיר והמשך במירי רגב, אוחנה, מיקי זוהר, דוד אמסלם ודוד ביטן ושאר צרחניו בכנסת) או העברת השלטון לממשלה שפויה שתפעל לטובת המדינה וכלל תושביה ולא למנהיג יחיד ומשפחתו, חשוב לדעת מה עמדתו של כל מנהיג אמת וגם של מנהיג בעיני עצמו בלבד.

ובכן עתה החשוב לבוחר באיזה שלטון כל בוחר חפץ - של ביבי או של מתנגדיו. בשלטונו של ביבי חפצים, לפחות לכאורה, הליכוד, החרדים, ואולי גם "הבית היהודי". על מתנגדי ביב נמנים יש עתיד (יאיר לפיד), תקוה חדשה (גדעון סער), ישראל שלנו (ליברמן), העבודה (מיכאלי) שרידי כחול-לבן (גנץ) וכנראה גם מרבית הרשימות הערביות. כמובן שאין ערובה שכל אלו יתאחדו יחדיו לסילוק נתניהו, ובוודאי לא כולם יכהנו בקואליציה, אם מתנגדי נתניהו ישכילו להקימה.

מי שדורש את כתר המנהיגות ואף את ראשות הממשלה הוא נפתלי בנט (ימינה), המסרב להצהיר למי מהצדדים פניו. כרגע הוא מתנהג כאותה נפקנית בשוק המתמרנת בין מחזריה ובוחנת מי ישלם לה יותר עבור חסדיה. לדעת כותב שורות אלה נפתלי בנט ואיילת שקד אינם ראויים להיבחר כלל מאז שהנהיגו את הציבור הציוני הדתי ונטשוהו חודש לפני הבחירות. אכן לאחר מכן לא עברה מפלגתם החדשה את אחוז החסימה. ראוי שכך יהא גם בבחירות הקרובות.

מאוחר מכן מכר בנט את עצמו לביבי תמורת כס שר הביטחון. כלום לא יחזור התרחיש על עצמו גם אחרי הבחירות הקרובות, גם אם בנט יצטרף תחילה לסער ולפיד? בנט ושקד אינם ראויים להנהגה, קל וחומר עתה כאשר הם פוסחים (או דורסים) על שני הסיפים.

בוחר נבון החפץ בהמשך שלטונו של ביבי ראוי לו שיצביע ישירות לליכוד או לש"ס, כי אם יצביע לבנט הוא עלול למצוא עצמו בצד המתנגד לביבי, וכך גם עם המתנגד לביבי - ההיגיון מחייבו להצביע ישירות לתקוה חדשה (גדעון סער), או ליש עתיד (לפיד) או לישראל ביתנו (ליברמן).