האישה בעולם הערבי

לפי הערכות שונות, בכל שנה כ-5,000 נשים ערביות נרצחות על-רקע מה שמכונה "כבוד המשפחה". אונס בארצות עירק, בחריין, סוריה, לבנון, לוב ואלג'יריה יכול לעבור ללא ענישה אם האנס נושא לאישה את הקורבן. בעירק הפגינו נשים כמה פעמים בשנים האחרונות לביטול חוק מ-1969, המתיר לבעל להכות את אשתו על-מנת "לחנך אותה", אך החוק נותר בעינו. גם במצרים מתיר החוק לגבר מכה לטעון שזה היה בגדר "תַאְדִיבּ" (חינוך), החוק לצדו בתנאי שלא היכה בה בחזקה ולא הטיל בה מום. במצרים עדיין רוב הצעירות בכפרים עוברות את החוויה האלימה של המילה בצעירותן, בעיקר באזור הסעיד (דרום מצרים). דומה כי ההתקדמות בעשור האחרון חלה רק בחקיקה והרבה פחות ביישומה בשטח, שם שולטות האמונות הטפלות והשמרנות רשויות הדת במצרים, מכון אל-אזהר המוסלמי וראשי הדת הנוצרית הקופטית, פרסמו שתיהן במקביל השנה הודעות רשמיות, לפיהן מילת הנשים אסורה. השנה פרסמה הממשלה במצרים עונש מאסר בין 5 ל-10 שנים על מילת נשים. מילת הנשים היא מנהג מזרח-אפריקני ואינה מגובה במצוות האיסלאם. היא גם אינה מתבצעת במדינות איסלאמיות שמרניות כגון סעודיה וקטאר.

זכות בחירה

רוב המדינות הראשונות שהעניקו לנשים זכות בחירה בעולם הערבי היו כאלה שנשלטו בידי משטרים צבאיים בעלי אידיאולוגיה סוציאליסטית חילונית ושוויונית (להוציא את ממלכות מרוקו וירדן). הזכות ניתנה בסדר הבא: סוריה (1949), אחריה לבנון (1952), מצרים (1956), תוניסיה (1959), אלג'יריה (1962), מרוקו (1963), לוב (1964), תימן (1967), ירדן (1974), עירק (1980). מדינות במפרץ, בעלות החברה הבדואית השמרנית יותר, נתנו זכות בחירה מאוחר יותר: כווית (1985 אך עם הפסקה בין 1999 ל-2005), קטאר (1997), בחריין (2002), עומאן (2003), האמירויות (2006) והאחרונה הייתה סעודיה (2015).

פחות ריבוי נשים

פוליגמיה (ריבוי נשים), כאמור תופעה מותרת באיסלאם (עד 4 נשים בו-זמנית לגבר) אך לא מומלצת, הצטמצמה משמעותית בעשורים האחרונים לממוצע של 5% בקרב הגברים. המדינה היחידה בה היא נאסרה לחלוטין בעולם הערבי הפוליגמיה היא תוניסיה (1956). מדינות ערב מסוימות מגבילות באמצעים משפטיים את התופעה.

במצרים ובמרוקו נדרש אישור מהאישה ומבית משפט (לבדוק יכולות מימון). בירדן, בלבנון, באלג'יריה ובכווית מותר לאישה להכניס איסור פוליגמיה לחוזה הנישואים. באופן כללי, המצב הכלכלי הקשה בעולם הערבי הפחית את הפוליגמיה מטעמי קשיים כלכליים ונותר בעיקר בקרב הבדואים. המצב שונה במדינות המפרץ, כי מדובר בחברה שבטית ברובה וגם אמידה יותר. על כן, הפוליגמיה קיימת בעיקר במדינות המפרץ ובסעודיה, באחוז גבוה ביותר בכווית (8% לפי אומדנים מ-2015), אחריה בקטאר ובבחריין. במדינות אלה, התירה הממשלה לגברים עם מספר נשים לעבור בין בתי נשותיהם בשעת סגר הקורונה, בעוד הנשים נותרו בביתן. כאמור, הקורונה רק מבליטה את חוסר השוויון הקיים ממילא בחברה.

שיפור המצב במצרים רק ברמת החוק והפוליטיקה

מצרים שילבה את האישה בחיים הפוליטיים יותר מארצות ערביות אחרות והייתה הראשונה להכניס אישה לפרלמנט (1957). אולם בחיי היומיום האישה המצרית היא במצב הגרוע בעולם הערבי. במשך מספר עשורים הושפעה החברה המצרית מהאידיאולוגיה השמרנית של תנועת האחים המוסלמים ומהשפעת המחשבה הסלפית הקנאית שייבאו מיליוני עובדים מצריים, אשר עבדו בתעשיית הנפט בסעודיה וארצות המפרץ ואח"כ שבו למצרים. ההשפעה בלטה בשני העשורים האחרונים בעטיית החג'אב (כיסוי השיער) במצרים, אחרי שלא היה נהוג בה שנים ארוכות. תופעת מילת הנשים ממשיכה במצרים למרבה הצער בקרב רוב הנשים. בשנים האחרונות התאמץ משטר עבד אל-פתאח א-סיסי לשפר את מעמד הנשים. הוא מינה נשים לתפקידים משמעותיים בהרבה מאלה שניתנו לנשים בעבר, בהן שרת תקשורת, שרת בריאות ושרה לענייני הסביבה. בנוסף, נבחרה אישה לעמוד בראש אגודת הרופאים ולראשונה הועמדה אישה בראש מפלגה, "מפלגת החוקה" (2014). ככלל, ברוב העולם הערבי לא זוכות נשים לתפקיד משמעותי בממשלה.

שיפור בסעודיה

מצבה של האישה הסעודית שהיה בשפל עד לאחרונה, השתפר בשש השנים האחרונות. ב-2015 ניתנה לנשים זכות בחירה. ביוזמתו של יורש העצר מחמד בן סלמאן, ניתנה לנשים זכות הנהיגה (2018), אחרי מחאה של נשים סעודיות שמחו והעלו לרשתות החברתיות סרטונים בהן הן נוהגות. בן סלמאן גם ביטל את חובת האישה לקבל אישור מבעלה לפני יציאה לחו"ל.

סעודיה מינתה בשנים האחרונות נשים לתפקידים חשובים כיו"ר הבורסה ושגרירת הממלכה בארה"ב. תוכנית 2030 שהציג יורש העצר הסעודי לפני כשנתיים, לכלכלה עתידית שאינה תלויה בנפט, מעודדת את האישה הסעודית לצאת לשוק העבודה.

מדינות עשירות כסעודיה ונסיכויות המפרץ מקדמות בשנים האחרונות באופן משמעותי את נושא חינוך האישה. מחקר שנערך ב-2018 מלמד כי הפער בחינוך צומצם משמעותית בין גברים ונשים בארצות המפרץ. באופן כללי, עלה אחוז הנשים הזוכות לחינוך בעולם הערבי ליותר מ-80%. עם זאת, הנתון אינו מתורגם לשוק העבודה, בו אחוז הנשים המובטלות כפול מאחוז הגברים בעולם הערבי וכעת בעידן הקורונה הפער גדול עוד יותר.

כיסוי הראש

בנושא הלבוש, אין ספק כי השמרנית ביותר היא סעודיה, המדינה הסונית הקנאית ביותר. בממלכה חובה על הנשים להתכסות בכל גופן בעַבַּאיַה (בגד בד שחור). חוק זה נכפה על-ידי משטרת הדת. המנהג בסעודיה מחמיר במיוחד לגבי כיסוי פני האישה בנִקַאבּ/בּוּרקה (המותיר רק עיניים חשופות) כשהיא בציבור. העולם השיעי מחמיר פחות ולאישה זכויות רבות יותר בדת מאשר באיסלאם הסוני, היא יורשת שווה ולא ניתן לגרשה בקלות. המנהיג הבכיר אייתולה עלי סיסתאני מאוניברסיטת נג'ף בעירק, קבע כי עטיית החג'אב (כיסוי השיער בלבד) היא בגדר חובה, אך לא הנקאב. בחברה הפלשתינית (שהיא סונית מתונה) בולטת עטיית החג'אב בעיקר באזור שליטתו של ארגון חמאס ברצועת עזה. ככלל, ברוב העולם הערבי אין כפייה בנושא כיסוי השיער, אלא יותר לחץ חברתי בחברות הדתיות. בלבנון ובירדן אין חוק המסדיר את לבוש האישה כלל. מדינות ערביות מסוימות אסרו את עטיית כיסוי הראש מטעמי מאבק נגד תנועות איסלאמיות. בסוריה, כחלק ממאבק שלטון הבעת' נגד האחים המוסלמים, נאסר החג'אב (כיסוי הראש) במוסדות לימוד כבר בשנות ה-70 על-ידי חאפז אל-אסד. בנו בשאר אל-אסד הקפיד על איסור זה לתלמידים ולמורים כאחד, מלבד בתקופות קצרות כאשר ניסה לפייס את האופוזיציה. תוניסיה אסרה את לבוש החג'אב במשרות ממשלתיות בשנות ה-80. במצרים נאסר הנקאב ב-2009 במוסדות לימוד בתמיכת מכון אל-אזהר הדתי, אך החג'אב מותר. בשנים האחרונות, כחלק מהמאבק בקנאות הדתית נאסר בחוק לבוש הנקאב, כגון במרוקו (2017) ובתוניסיה בכל המוסדות הממשלתיים (2019). באלג'יריה נאסר לבוש הנקאב (2018) אך החג'אב מותר.

מקומות טובים יותר

הנשים בלבנון ובתוניסיה הן המתקדמות ביותר בעולם הערבי. למרבה הצער, רק בלבנון ובתוניסיה (ולאחרונה הצטרפה גם מרוקו), הכאת נשים מוגדרת בחוק כפשע שחלים עליו עונשים.

ברוב העולם הערבי מתקיימים משטרים דיקטטוריים, צבאיים או מלוכניים. על כן, הנשים למעשה סובלות מדיכוי כפול – חיצוני ופנימי, הדיכוי של המשטר והדיכוי בתוך המשפחה.