אינני יודע מי שכנע את סער לפרוש מ"הליכוד" ולצאת לדרך פוליטית נפרדת, שעדיין לא ברור אם היא חדשה, ישנה או סתם בלתי-מזוהה. אבל מי שעשה זאת, גרם לו עוול, וסער שנתפס לאשליה שלפניו - שגה במהלכו שגיאה קשה. ביציאתו מ"הליכוד", בו היה סער מבשר מבשרה של המפלגה, ובהתייצבותו מול נתניהו כיריב פוליטי המתיימר להדיחו מהנהגת המדינה, הפך לאויב מוצהר של "הליכוד", שכן הוא אינו יכול לבודד את נתניהו מהמפלגה במאבק מבחוץ. היו ועדיין ישנם רבים ב"ליכוד" שאינם אוהבים את נתניהו, את דרכו או את שיטותיו. אחרים נפגעו ממנו ושומרים לו טינה. אולם זהו ויכוח "בתוך הבית" שאינו מאתגר את הארגון כולו ועומד נגד האינטרסים הקולקטיביים של חבריו. "בתוך הבית" מותר להיות בעד נתניהו או נגדו, אך זו אינה "בגידה". ההכרעה נופלת בסופו של יום בדרך דמוקרטית ובמוסדות המפלגה. מנגד, מי שפורש ומתייצב נגד המפלגה - חרף העובדה שהצהרתית הוא מכוון לנתניהו, מאיים על כולם ועל הכל; הוא איננו בר-פלוגתא, אלא משתף פעולה עם היריבים ומאיים על ההגמוניה השלטונית כולה.
בהשפעת נתניהו, אבל לא רק בגללה, הפך ה"ליכוד" לליבה הפוליטית של "הימין" בישראל. משום שנותר: יהודי, מסורתי, ציוני, ישראלי נורמטיבי (שתורתו אינה באה לו מניו-יורק, לונדון או פריס), אוהב ארץ-ישראל ונאמנה המובהק ומאמין בזכותו של העם היהודי עליה, מזרחי אותנטי (ילידי) ומי שנושא יותר ויותר בעול החיים הקשים, השירות בכוחות הביטחון ושייך לעובדי הצווארון הכחול - הפך לגוש חברתי-פוליטי-כלכלי דומיננטי, ביישוב היהודי בארץ כיום. מבחינה זו, ילידי הארץ ברובם ובני דורות ההמשך של העליות ממדינות המצוקה באזורנו, הם מקשה אחת ומהווים רוב בציבור הישראלי.
העלייה הגדולה מברית-המועצות בתחילת שנות ה- 90, היא גוש אזרחי נוסף, שניצב בין "הימין" ל"שמאל". ככל שהיא בעלת מסורת יהודית ולאומית מושרשת, היא נוטה "לימין" וככל שהיא בלתי-מזדהה או בלתי-משתלבת, היא נוטה למרכז (פחות מזדהה עם אחת הגישות המרכזיות). עובדה זו הפכה את ליברמן באופן זמני ללשון מאזניים פוליטית. בהיותו אופורטוניסט מובהק, אך בעל שאיפות שאצה לו הדרך, קיבל בברכה עוצמה זו שבה זכה מן ההפקר, בניגוד גמור לכוחו המספרי הממשי.
1 כשיוכרע המאבק הנוכחי, יוזז ליברמן חזרה אל שולי הדרך הראשית ויחזור לממדי עוצמתו הפוליטית האמיתית.
דומה שסער לא ניתח כך את הדברים וביקש להינשא על-כנפי השנאה לנתניהו "בשמאל" ובחוגי-עבר של "הליכוד" ולמנפה להישגים פוליטיים אישיים "בימין"; אולם בחר באמפליטודה גדולה מדי. במהלך האחרון, עליו בישר בראיון TV ברשת 12, לפיו ישקול להצטרף ליוזמה משפטית-פוליטית שתחתור להפלת נתניהו - שוב מחוץ לקלפי ובשיטה פסולה של מניפולציה חקיקתית לה התנגד בעבר - חזר ושגה; והפעם פגע אנושות באמינותו, אותה טענת-יסוד שחזר והעלה נגד נתניהו.
המאבק האמיתי בו נתון כיום הציבור הישראלי, אינו נוגע לביבי אלא להנהגת המדינה. ביבי הפך אומנם לסמל השליטה "הימנית" בפוליטיקה הישראלית. סמל שהופך למוקד הזהות העצמית של "הימין" וככל שיריביו חותרים להפילו בדרכים מניפולטיביות ואנטי-דמוקרטיות, כך הוא מצופף שורות ומגן על מעמדו "בחירוף-נפש". המשך התקיפות האישיות של סער על נתניהו, רק פוסל אותו כמנהיג ל"ימין" בעיני יותר ויותר מצביעים של הגוש. את המאבק נגד נתניהו יש למקד בהתאמתו לתפקיד ובכשירות שהוא מפגין במימוש, בין אם בעידן הקורונה ובין אם ביחס לנושאים אחרים, בניהולם כשל באופן ברור, כגון: ענייני הפנים.
כל מי שעיניים בראשו מבין שדמוקרטיה איננה שיטת ממשל של נוחיות - כלומר, מתקיימת ונשמרת בקפידה כאשר היא מתאימה לקבוצת אינטרסים שעשויה להיות גם קבוצת-מיעוט חזקה, וכאשר לדעת הציבור מחייבת המציאות שינוי, מטילה הקבוצה האינטרסנטית וטו על מימוש השינוי. זו דרכו המגונה של אהוד ברק, אבל לא דרכו של מרבית הציבור הישראלי, ובמיוחד לא של "הימין", המכיר תודה לנתניהו על תרומותיו, חרף כשליו.
הליכתו של סער בדרכו של ברק, הופכת אותו מאיש "ימין" מובהק - דמוקרט ברמ"ח אבריו - "למניפולוטוֹקרט" - חיקוי עלוב לשורה של מתחזים שתוכם אינו כברם. בתחום זה אין לו מה לחפש. ברק, אולמרט וחקייניהם טובים ממנו בהרבה במשחקים אלה. הרושם המתקבל מהיסחפותו לדרך נלוזה, היא שעצביו אינם חזקים, יסודותיו האידאולוגיים אינם מוצקים וברגע שהוא נקלע למצוקה בעטיין של תוצאות סקרים שאינן מחמיאות לו, מאבד הוא שיקול-דעת ונסחף לדרך לא-דרך. מבחינה זו מגלה בנט יציבות ועמידות טובות בהרבה, וכל החפץ במאבק יעיל נגד שגיאות נתניהו, מבלי להפוך בהכרח ל"אויב העם" ועריק מחנה "הימין", צריך למצוא בדרכו של בנט את המענה הראוי.
לדעתי מתמקדות הפרשנויות הפוליטיות יתר-על-המידה בסוגיות הנוגעות ישירות לתוצאות המספריות של הבחירות ומתעלמות מהעובדה שבחירות הן רק תחנה ראשונה במהלך מורכב, קשה ורב-תהפוכות. נכון הדבר ש-5 מפלגות קטנות, מהן אחת במגזר הערבי, אחת "בימין" ושלוש "בשמאל", מוסיפות מימד רב-משקל של אי-ודאות לתוצאות.
2 עם זאת, אסור להתעלם ולהזניח במערכת השיקולים הכוללת את "אחוזי ההשתתפות", שהם קריטיים לתוצאות לא פחות מפילוחן. ככל שאחוזי ההשתתפות גבוהים יותר,
3 סיכויי המפלגות הקטנות נמוכים יותר ואנו מתקרבים להכרעה בגושים גדולים יחסית.
4 הבחירות הן שלב קריטי. אולם אחרי ספירת הקולות ואישור התוצאות, יגיע שלב הקמת הקואליציה. אפשר שמול תוצאות האמת יתברר שכל ההשערות, הסכמות והערכות מושתתות הסקרים, אינן רלוונטיות וחייבים לחשב מסלול מחדש. שכן ההסדרים אינם מקצים רק את תפקידי ר' הממשלה והשרים כחלק מההסכם הקואליציוני, אלא מחייבים גם מצע אידאולוגי, הסכמי פעולה ותוכנית לטווח הארוך, שמול ניגודי השקפות מהותיים, כלל אינם ברוי-ביצוע. אם הברירה האמיתית תהיה לשקר לציבור, לוותר על עמדות מוצהרות או להתדרדר לבחירות בפעם החמישית - היכן יעמוד כל אחד מאבירי הדימוי העצמי ד'היום?!
אין שום וודאות שמ"ערב-רב" הרשימות המתמודדות ניתן יהיה להקים ממשלה יציבה ומתפקדת. יציבה: לפחות 66 מנדטים "משוריינים". מתפקדת: מסוגלת לקבל החלטות על בסיס מצע משותף ומוסכם ולהוציאן לפועל ביעילות עם מינימום "מלחמות יהודים" ובזבוז זמן על כל צעד ושעל. ללא אלה, נגיע במהירות לבחירות חמישיות; המבחן איננו רק היקף המנדטים אלא מה יעשה בהם וכיצד.
ככל שבנט וסער יהיו מתואמים טוב יותר, משוחררים מעבותות סרק המונעות פעילות תואמת-אינטרסים ומרצון להכתיב בנוקשות פעילות תואמת-נרטיבים (מדיניות גנץ בממשלה הנוכחית), כך ייטב. חרף הדברים ה"נמהרים" של סער לגבי סמוטריץ' ומפלגתו, עשוי שיתוף עמוק בין "ימינה" ל"תקווה חדשה", לפי הסקרים האחרונים, לחולל מפלגה של 22 - 24 מנדטים; בשיתוף עם סמוטריץ' עשוי הגוש החדש להגיע ל-28-29 מנדטים ולהיות קרוב בגודלו ל"ליכוד". עוצמה כזו תכריע לגבי כל ההתרחשויות בממשלה ובכנסת אחרי הבחירות ובממשלה אחרי הקמתה. מסופקני אם יחפוץ נתניהו בהתפתחות כזו, כשתעמוד על הפרק. לכן, דווקא שאלה זו חייבת להאיר את דרכם של מנהיגי ה"ימין" שאינם מהווים כרגע חלק פורמלי מ"הליכוד". "ימין" אפקטיבי כזה הוא דווקא הדרך האלגנטית ו"הנקייה" והיציבה ביותר לבצע חילופי משמרות מודרגים בגוש הלאומי הראשי - בפועל הפתעה אסטרטגית. השאלה העיקרית, כאמור היא הנהגת המדינה ולא ראש הממשלה. העובדה שגוש הימין מונה לפי הסקרים כ-80 מנדטים אינו מסוגל להגדיר עצמו כחטיבה פוליטית-אורגנית משולבת, היא בעיית-יסוד; היא איום על שליטת נתניהו בפוליטיקה הישראלית והצלה לשרידי ה"שמאל".
לא יהיה זה נבון לדחוק עתה את נתניהו לקיר, אבל מותר בהחלט ללחוץ עליו לקדם גוש "ימין" ממשי גם על חשבון ויתורים מצד ה"ליכוד". היכולת ללחוץ מחייבת שיתופי-פעולה ואחדות-מטרה. על-רקע האיומים מאירן ומדיניות ממשל ביידן, גוש ימני גדול וחזק הוא תעודת ביטוח חשובה לשימור וחתירה להגשמת התפיסה המאפיינת את ה"ימין"; הגיע הזמן שגוש זה יממש את הרוב שיש לו בציבור דה-פקטו, לקידום המדיניות בה הוא מאמין. בטווח זמן של מספר שנים ובשחיקה הפוליטית המתמשכת של ארגון ודעות מן העבר, ולנוכח התנגדויות ומכשלות רבות שעיכבו תהליכים חשובים בעשור האחרון, חייבת האסכולה הימנית, להתגבש ולהתארגן כך שתבטיח את השפעתה לאורך זמן; הבחירות הנוכחיות חייבות להוות פריצה לכיוון זה.
זאת ועוד; הדמוקרטיה הישראלית נשחקה מאוד במאבקי השנים האחרונות ובחילופי המשמרות ההגמוניים. רבים מהתפרים הבסיסיים מראשית הדרך, נפרמו או נמצאים בשלבים שונים של פרימה אידאולוגית, אורגנית ואירגונית. דרושים שינויים מהותיים בכלים המפלגתיים, המוניציפליים והממלכתיים. לא רק השלטון המרכזי חייב להתנהל בדרכים דמוקרטיות מוצקות; גם השלטון המקומי והמסגרות המפלגתיות כך. נתניהו שגה בכך שחיבל קשות בחיים המפלגתיים של הימין "בליכוד" מטעמי נוחיות שלו. בכך החליש את המפלגה ואת הזיקה בינה לבין אוהדיה ותומכיה; הוא הדין גם במפלגות פוליטיות אחרות, שבחלקן לא התקיימו מעולם חיים דמוקרטיים. מהלכיו אלה הם מהסימנים המובהקים לעוצמתו הארגונית וחולשתו המנהיגותית והאורגנית במפלגה. אלמלא עמדה על הפרק שאלת המשפט והספקות המקיפים אותו מזה כמו גם שאלת המאבק על ההגמוניה במדינה - להערכתי היה מודח כבר לפני שנתיים מראשות המפלגה.
סער פרש לא נכון את התנהלותו של נתניהו ואת משמעויותיה הרחבות וארוכות הטווח. כמוהו גם רבים אחרים לפניו שפרשו, אבל ללא ה"בומבסטיות" ההצהרתית שנלוותה למעשה. נתניהו שגה כאשר הקפיא הצטרפות חברים חדשים למפלגה, במיוחד בכל הנוגע לבנט, שקד ואחרים כמותם.
5 תחת חיזוק מבית במחיר קשיים גדולים יותר בניהול שוטף ובהנהגה אישית אקטיבית, נהה אחר נטיות ליבו בשדות החוץ והפרסום, תוך שהוא קוצר לא מעט עשבים שוטים. התכחשות למציאות אינה מחזיקה מעמד לאורך זמן ובסופו של דבר היא מתפרצת במקום ובזמן הכי פחות נוחים. בסופו של דבר מוצא עצמו נתניהו מתמודד מעמדת חולשה יחסית מול שני היריבים שביקש להרחיק, כשהם בעמדה עצמאית ואוטונומית ומאיימים על ההגמוניה שלו בממשלה ובמפלגה.
