"הכוחות הבריטיים בחיפה יֵיערכו מחדש ויִינְטשו עמדות ומאחזים רבים החוצים בין יהודים לערבים", הודיע מפקד הדיביזיה הבריטית השישית ששלטה על צפון הארץ, הגנרל סטוקוול, בנפרד לשתי משלחות, יהודית וערבית, ב-21 באפריל. "הצבא והמשטרה לא יתערבו בהתנגשויות המקומיות". סטוקוול יעץ לשני הצדדים, לטובתם לדבריו, לא להפעיל כוח באזורים ובדרכים שיישארו בשליטת הבריטים. "רצוני שהפינוי הבריטי מחיפה יבוצע ללא הפרעה ובמהירות".¹

לכאורה היה לשני הצדדים סיכוי שווה להשתלט על השטחים שהתפנו, אבל רק לכאורה. ליהודים הייתה עדיפות ארגונית וצבאית, ובלי החיץ והבלם הבריטי, במלחמה חזיתית וגלויה, לא היה לערביי חיפה סיכוי להחזיק מעמד. המנהיגים הקיצוניים הערביים והמפקדים של חיפה הערבית התכוונו להתיש את היהודים בפעולות טרור עד שיֵצאו הבריטים את הארץ ולנצח אותם אחרי שהבריטים יעזבו את העיר בעזרת צבאות ערביים שיגיעו מבחוץ, או להגיע איתם להסדר שיַקנה לערבים יתרונות רבים. בימים שקדמו להודעת סטוקוול תקפו הערבים את שכונות הספָר ואת התחבורה של היהודים פעמים רבות. רבים מהתוקפים נהרגו ונפצעו, ומנהיגיהם ראו בכך מחיר הכרחי. התקפלות הבריטים מחיפה, מחוץ לנמל, עשרים ושישה ימים לפני יום סיום המנדט, שהפתיעה את היהודים, טרפה את הקלפים לערבים.

הפתעתם של היהודים הייתה חלקית בלבד כי הם התכוננו ככל יכולתם ליום הזה, גם בתחום הצבאי גם בתחום הפוליטי-מדיני וגם בקונספירציות עם הבריטים נגד הערבים. הכנות מתאימות מנטרלות הפתעות מידע ומצמצמות את ההשפעות הפסיכולוגיות. היהודים הופתעו מפני שלא פֵּרשׁו נכון את הסימנים-המבשרים. "האמת ניתנת להיאמר, הנסיגה הפתאומית של הבריטים, לא מצאה את ה'הגנה' מוכנה לקרב מידי, המכריע, כשם שלא מצאה את הערבים מוכנים לכך", כתב משה כרמל, מח"ט "כרמלי". "אף שמץ של ידיעה על נסיגה זו לא הגיעה אלינו קודם לכן".² משה כרמל לא כתב אמת בספרו כפי שיתברר להלן.³ לעומתו, הפּעיל הפוליטי החברתי בחיפה, יוסף אלמוגי, כתב: "היינו מודעים לכוונות הבריטים ולתוכניותיהם, בין השאר הודות לקשרים המיוחדים של אבא חושי עם הגנרל סטוקוול".⁴

ב-23 בפברואר דיווח הש"י: לקראת הפינוי מתכוננים הבריטים להקים מובלעת בחיפה לאורך שפת-הים, בין עתלית ובין המפרץ. באמצע מארס יתפנו הבריטים מחיפה בלבד, וגם יפסיקו להשתמש בנמל פורט-סעיד שבמצרים".⁵ ב-12 באפריל הוא דיווח שהבריטים יעבירו למובלעת את משרדי הממשלה מירושלים לחיפה".⁶

יושב-ראש מועצת הפועלים בעיר, אבא חושי, סיפר לעיתונאי החוקר חביב כנען: "בסוף פברואר עליתי למטהו של סטוקוול, יחד עם הארי ביילין, נציג המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית בחיפה. הבחנתי שהגנרל חיכה בסקרנות לאשר נאמר, אבל פניו התארכו כאשר אמרתי לו: 'ברצוני לשוחח איתך על עניין חשוב, שאולי ייראה בעיניך כטירוף-דעת, אבל אם תהרהר בדברינו יתברר לך ללא ספק שהצדק עימנו... המצב הנוכחי בעיר לא יוכל להימשך זמן רב. קרבות-הרחוב משתקים את החיים, אמונם של התושבים בשלטון הבריטי נהרס, פסו כל הסיכויים לייצוב הביטחון. עליך להבין שהיהודים לא יוותרו על חיפה, ושהמשכת המצב הנוכחי עלולה להביא להתנגשות בין ה'הגנה' לבין הצבא הבריטי'.

– גנרל סטוקוול: 'מה הן אפוא מסקנותיך?'.
– אני: 'עליך למסור את העיר לידינו'.
– הגנרל הנדהם: 'מה?', שאל כאינו מאמין למשמע אזניו.
– אני: 'אנחנו יודעים שאתם מתכננים את פינוי העיר וכי בדעתכם להשמיד, לפני צאתכם את כל הציוד הצבאי ואת הסחורות המועדות לצבא ולמנגנון המנדטורי שבנמל. כל אלה מגיעים לנו, כי העיר תהיה, בסופו של דבר, חלק מהמדינה היהודית'.
– גנרל סטוקוול: 'הנח לי לחשוב על העניין'.
– אני: 'מתי עלינו לשוב לקבל תשובה?'.
– סטוקוול: 'בעוד חודש'."

אחרי חודש חזר חושי על הצעתו ומפקד הדיביזיה השישית ענה לו שהרעיון הגיוני אך עדיין לא בר-ביצוע, והבטיח לו תשובה סופית אחרי שבועיים. יום לפני הודעתו הדרמטית ב-19 באפריל, נפגש סטוקוול שוב עם חושי וביילין. בפגישה זאת נכח נציג משרד החוץ הבריטי, סיריל מאריוט. אחרי ימים אחדים שלח מאריוט לשר החוץ בֶּווין מסמך סודי-ביותר. כתוב בו שאבא חושי הבהיר לסטוקוול כי היהודים לא יבליגו על תוקפנות הערבים, וכי ה'הגנה' מתכננת פעולה גדולה לאבטחת דיירי הדר-הכרמל. חושי נסע לתל אביב לקבל פקודות מהפיקוד העליון. סטוקוול אמר לו שמתקפה יהודית בשלב זה של המלחמה תהיה מעשה בלתי-נבון.

חושי סיפר לכנען שסטוקוול אמר לו ולביילין: "רבותי, היום אני מוכן לדון איתכם לעצם העניין. הרהרתי היטב בהצעתכם ובחנתי אותה לצדדיה השונים, ולאור ההתפתחויות האחרונות אני מוכן לקבלהּ".

"ביילין ואני הסתכלנו איש ברעהו", אמר חושי. "הגנרל הוסיף: 'אבל מטרתי העיקרית היא הדאגה לקווי-הפינוי של הצבא הבריטי'. אמרתי לו: 'נעזור לך לשמור ולהבטיח קווים אלה'.

"באותה פגישה נקבעו וסומנו חלוקת חיפה... הגנרל שאל עוד: 'מהו הזמן הדרוש לכם להשלמת כיבושה של העיר כולה?'

– אני: 'בין עשרים וארבע לארבעים ושמונה שעות'.

– סטוקוול: 'אתה חצוף וקל דעת, מר חושי. אני, עם הדיביזיה וחצי העומדת לרשותי, לא אוכל לעשות זאת בפחות משבוע ימים'.

"הסכמנו להתערב בינינו ורשמנו ביומנינו: סטוקוול - שבוע ימים; אני - עשרים וארבע עד ארבעים ושמונה שעות. ההתערבות הייתה על בקבוק ויסקי"

על שיחה זאת לא דיווח מאריוט לבווין בפרטי פרטים. אולי חשש לחזק את הטענה שסטוקוול נתן את חיפה ליהודים במתנה. אבל בדיווּח ששלח לבווין כתוב שפעילות של חושי הצילה ערבים רבים מטֶבח, ואולי במשפט זה רמז לקונספירציה בין המפקד הבריטי למנהיג-הפועלים היהודי. מאריוט דיווח שלדעת סטוקוול בא אליו חושי כדי לגשש איך יגיבו הבריטים אם תתקוף ה'הגנה' את הערבים בחיפה בכוחות גדולים, ושמִתקפה כזאת אכן ממשמשת ובאה. סטוקוול כינס את קציניו הבכירים להתייעצות. סביר להניח שהוא הביא בחשבון את הצלחות ה'הגנה' במשמר-העמק, ברמת-יוחנן ובחזית ירושלים ואת הֶשֵׂגֶיה בחיפה.

באמצע אפריל הוצא גדוד הצנחנים הבריטים הוותיקים מחיפה, והוצב בה גדוד שסיים את אימוני הטירונות שלו. בימים מעטים נפגעו רבים מהגדוד הזה וסטווקוול שיער שהוא לא יתפקד ראוי אם תפרוץ מלחמה ממש בחיפה, הצנחנים הוותיקים נשלחו לגליל המזרחי; הוא חשש להחזירם לחיפה. גם בגליל היה חשש מפני מלחמה שתוצאותיה היו עלולות להפריע לפינוי.

במברק ממאריוט למשרד החוץ הבריטי כתוב: סטוקוול אמר למפקדי הגדוד הבריטי: אם תישארו בחיפה לא תוכלו למנוע קרב בין היהודים והערבים. ניצחון היהודים בקרב כזה אינו מוטל בספק. רצוי למנוע את הקרב ולחסוך בחיי אדם, ובעיקר בחיי הבריטים. על הבריטים לתפוס מובלעת בעיר וכך תישאר בידיהם השפעת-מה על שני הצדדים, והוא ינסה לתווך ביניהם ולצמצם את ממדי ההתנגשות הבלתי-נמנעת.
__________________

בשבוע הבא: אישור בריטי בכל הדרגים להעביר את חיפה לשליטת היהודים; פגישה לילית במלון "ציון"; חשיבות של אבא חושי; סכסוך פוליטי ואישי בין מפקד חטיבת "כרמלי" משה כרמל למזכיר מועצת הפועלים אבא חושי; סילוף האמת בספרי מפקדים; שוד מפות; מטרות "מבצע מספריים".

1. יעקב סלומון, "בדרכי שלי".
2. משה כרמל, "מערכות צפון", עמ' 86.
3. נוהג אי-כתיבת האמת מקובל בספרי היסטוריה צבאית ובספרי זיכרונות של מפקדים.
4. יוסף אלמוגי, "בעובי הקורה", עמ' 75.
5. א"צ, ידיעות טנא, 23 בפברואר 1948.
6. א"צ, שם, 12 באפריל 1948. היו אנשים בש"י שפירשו זאת ככוונה להעביר לחיפה גם את משרדי הממשלה מירושלים, והסיקו מכך שהבריטים יפַנו את ירושלים.