לצלם את "בצלם"

צה"ל כפושע מלחמה

הניסיון של ארגוני השמאל הקיצוני לגרום להאשמת קציני צה"ל בפשעי מלחמה בבתי משפט זרים נענה עד כה בתגובה שטחית וצפויה למדי, כלומר הגשת הצעת החוק האוסר על אזרחי ישראל להגיש תלונות כאלה בחו"ל. חוק כזה עלול להתגלות כבלתי ישים, אך תחת התפרקות הדמוקרטיה הישראלית, הוא גם עלול לפגוע במי שינסה אולי בעתיד לנצל כלים בינלאומיים על-מנת להגן על החירויות בישראל.

האשמת צה"ל בפשעי מלחמה ותיאורו כצבא קלגסים הרומס את "העם הפלשתיני הנדכא", היא עבודה מאומצת של אנשים, המועסקים במשרה מלאה ומקבלים שכר גבוה עבור ליקוט כל זיוף ופברוק ואריזתו בחבילות ערוכות, מתורגמות ומאוגדות, לעיון העולם.

אתר האינטרנט התלת-לשוני של הארגון "בצלם" משדר רצינות ומקצועיות ורב בו העומס של החומר הכתוב. החומר מצטבר מאז תחילת פעילותו של הארגון בשנת 1989 - עשרות דוחות גדושים במזון עשיר לכל המבקש ללמוד על "זוועות הכיבוש של ישראל בשטחים". ההספק המרשים של הארגון זיכה אותו כבר בשנה הראשונה לקיומו בפרס קרטר.

הנכנס לאתר מקבל לקט חדשות, כמו "ההתנקשות בעזה: חשד כבד לפשע מלחמה". בלשון מנוסחת על-ידי עורכי-דין טוען הארגון, שחיסול משגרי הטילים בעזה היה פשע מלחמה בגלל פגיעה בילדים, שלידם תפס חיל האוויר את המחבלים.

למעשה, אמנת ז'נבה פוסלת את הטיעון. המחבל, על-פי ההגדרות הקיימות באמנה, איננו חייל לגיטימי, כי אינו נושא מדים ונשק בגלוי, אינו מתגורר בבסיס צבאי, אינו מציית לפיקוד צבאי אחיד ומבצע פשעי מלחמה נגד אוכלוסיה אזרחית. למחבל הנחבא בקרב עמו אין זכות להשתמש בשכניו כמגן חי, הפגיעה בו מותרת. כלומר, מי שאשם בפשעי מלחמה, אלה המחבלים: גם בגלל פעילותם הטרוריסטית וגם בגלל שהייתם בקרבת האזרחים.

האם אכן נהרגו שלשה ילדים מפיצוץ הטיל? אולי כן ואולי לא. מקור הידיעה הינו רש"פ והניסיון הארוך עם הגוף הזה מלמד, שאין שם כל בעיה להציג צילומים מבוימים של פצועים ומתים, או לצרף שמות אנשים שמתו במקומות אחרים מסיבות אחרות, כולל תאונות. לנו אין ידיעה ודאית, כמו שאין לנו ידיעה ודאית אם אכן נהרגו יחד עם סלאח שחדה 14 אזרחים.

ברם, "בצלם" אינו מטיל על הרש"פ את חובת ההוכחה, תחת זאת הוא מטיל על צה"ל את חובת ההוכחה של "קריטריון המידתיות". אך מושג "המידתיות" אינו ברור, כשמדובר במשגרי טילים לעבר ישובים אזרחיים. האם להגנת המחבלים ניתן לטעון, שהם עדיין לא השיגו אותה רמת דיוק שהם מבקשים להשיג בירי הטילים? האם צה"ל היה אמור לחשב, שעל-פי תורת ההסתברות, בחודש הקרוב המחבלים היו הורגים לא יותר משני ילדים יהודים?

דוח האמבולנסים

הדוחות של "בצלם" ניתנים להורדה מהאתר. הדוח המתאר את ירי צה"ל על אמבולנסים פלשתינים מתוארך למרס 2002, מאז הוא עבר מעט הוספה ועריכה. הדוח מקדם את פני הקורא בתצלום שימשה קדמית של אמבולנס מנוקבת בקליעים. מתחת לתמונה מופיע מיקום ותאריך של הפגיעה: טול-כרם, 8.3.02 ושם הצלם: עומר קוסיני, רויטרס. לא נמצא בדוח שום אזכור לבדיקה, שנועדה לאמת את הנטען, שחיילי צה"ל היו אלה, שניקבו בקליעים את השמשה; אין כל אזכור לבדיקה בליסטית למשל...

הדוח מכיל עמודים רבים של עדויות על ירי לעבר כלי הרכב הרפואיים בשירות הצלב האדום והאו"ם ולעבר אנשי הצוות הרפואיים, שרבים מהם נפצעו ונהרגו מאש חיילי צה"ל. הדוח דוחה את ההודעות של דובר צה"ל בדבר המאמצים, שעושים החיילים להימנע מפגיעה באוכלוסיה.

טענות צה"ל בדבר השימוש באמבולנסים על-מנת להעביר ולהבריח מחבלים ואמצעי לחימה זוכות ליחס צונן עוד יותר. "בצלם" מתלונן, שהמדינה מעולם לא הציגה לו ראיות המוכיחות את הטענה הזו ומתייחס אליה כבלתי מוכחת ואל התופעה - כלא קיימת. אך הפסקה הבאה ממש מעוררת התפעלות:

"אפילו אם היו מקרים בהם עשו פלשתינים שימוש לרעה באמבולנסים, עדיין אין בהאשמות אלה כדי להצדיק פגיעה גורפת באמבולנסים ובצוותים רפואיים, עיכוב ממושך שלהם במחסומים או מניעת פינוי פצועים לבתי חולים. לכל היותר, יכולות טענות אלה להצדיק בדיקה קצרה של האמבולנסים והאנשים שבתוכם, שלאחריה יתאפשר לצוותים הרפואיים להמשיך בעבודתם. יתרה מזו, הטלת אשמה על הפלשתינים כי הם משתמשים באמבולנסים לצרכים אחרים הפכה זה מכבר לטענה השגורה בפי רבים. בהתחשב בכך, אין זה מפתיע כי חיילים מתייחסים לאמבולנסים כאל מטרה לגיטימית ומתעלמים מהחסינות המגיעה להם".

על-פי הספר "המלחמה השביעית" מאת עמוס הראל ואבי יששכרוף, השימוש באמבולנסים לצורך העברת מחבלים חמושים נצפה כבר באירועי מאי 2000. בפברואר 2001 צלף מבית ג'אלה רצח את תושב כפר עציון צחי ששון הי"ד, שנסע על הגשר המחבר את שתי המנהרות בכביש ירושלים-גוש עציון. חילוצו נעשה בעזרת אמבולנס משוריין של צה"ל, כי הירי מבית ג'אלה נמשך. אין בדוח כל דיון בשאלה מדוע צה"ל נזקק לאמבולנסים משוריינים.

ההשוואה בין הנוסח המקורי של הדוח ממרס 2002 לבין הנוסח הקיים באתר כעת, מגלה את התוספת המאוחרת הבאה: "ראש המשלחת של הארגון [הצלב האדום] בישראל, רנה קוסירניק, התבטא בחריפות בלתי אופיינית לנושא הפגיעה באמבולנסים במהלך פגישה עם חברים מוועדת החוץ והביטחון של הסנאט הצרפתי שביקרו בישראל.

לדבריו, צה"ל רמס את כללי אמנת ז'נבה 'בזדון וברגל גסה' והוא חש 'נבגד', שכן חיילים ירו לעבר אמבולנסים לאחר שצה"ל התחייב בפני הצלב האדום כי יתאפשר להם לעבור. הוא הוסיף: 'זועזעתי ונפגעתי קשות, ציפיתי להרבה יותר מצה"ל. שום דבר לא מצדיק התנהגות כזו'".

האם חיילי צה"ל צולפים להנאתם בצוותים הרפואיים? האם שום דבר אינו מצדיק ירי על אמבולנס, שנהגו הפכו לכלי מלחמה? זמן קצר לאחר צאת הדוח המדובר, נתגלתה במחסום חגורת נפץ באמבולנס השייך לצלב האדם וראש הצלב האדום נאלץ לגנות את המעשה, אך התוספת הזו עד היום לא נכללה בדוח.

"בצלם" יודעים להחמיא לעצמם: "המידע מתפרסם רק לאחר תחקירי שטח מעמיקים והצלבת נתונים וגרסאות". אולם, בין העדויות הרבות, שנגבו מפי העדים הערבים של "בצלם", לא ראיתי ניסיון כלשהו להצליב בין הנתונים. לאחר שתבעו מצה"ל להציג ראיות חותכות לאמינות דבריו, מתייחסים כאן לתצהירים של הערבים כאילו הייתה האמת היחידה ביקום.

עדות ערבית אחת מספיקה לבטל את טענות הצבא, או כדי להסיק, שתוך כדי קרב מסוים במקום מסוים לא היתה סיבה לעיכוב במחסום, או כדי לקבוע, שבמקרה אחר לא הייתה התפרצות של האמבולנס לעבר החיילים וכו'.

באוקטובר 2001 התבצעה פעולת צה"ל בבית רימא. אל"מ יאיר גולן, מח"ט הנח"ל, שפיקד על הפעולה, טען כי בשל הלחימה לא ניתן היה להכניס אמבולנסים לתוך הכפר ולכן צה"ל בעצמו הגיש עזרה לפצועים ופינה אותם לבתי חולים.

מסורת הגשת העזרה לפצועי האויב קיימת בצה"ל זה דורות, אך לא אנשי "בצלם" יתבלבלו בשל כך. יש להם עדויות של תושבי בית רימא, אלמונים הפעם, אשר טענו, שהעזרה עוכבה במשך שעות - כך נודע גם לארגונים נוספים, המתיימרים להגן על זכויות האזרח מפני הקוזאקים היהודים.

יתכן אפילו, שאותו תושב בית רימא סיפר אותו סיפור מפוקפק לשניים-שלושה תחקירנים של אירגונים שונים וזה מה שמכונה אצלם "הצלבת נתונים". מי אלה, אותם פצועים מנועי עזרה? מהן הנסיבות, שבהן נמנעה העזרה, אם בכלל? האם נמצא איזשהו מסמך רפואי המתאר את הנזק, שנגרם עקב השהיית הטיפול? אין כלום, אבל יש תחקיר עאלק...

עשרות עדויות כאלה ממוינות לפי סוגים: פגיעה באמבולנסים, מניעת טיפול רפואי, פגיעה בבתי חולים... בקפידה נרשמו השמות, המיקומים, המועדים המדויקים - עבודה מרשימה של תחקירנים ומשפטנים, מגובה במבואות מאמנת ז'נבה.

מי יכול להבטיח שכל זה נכון? אין בדוח זכר לבדיקות בליסטיות או לעדויות של החיילים. דווקא ל"בצלם" יש ניסיון לא מבוטל בגביית עדויות מחיילים ופרסומן - כאשר העדויות מתאימות לנקודות ההנחה הברורות מאליהן, אך לא בדוח האמבולנסים. כאן אנשי "בצלם" לא מציבים לעצמם את רף ההוכחה הנדרשת מקציני צה"ל.

"בצלם" אינו מתייחס ולו במלה אחת לעדויות המצולמות של השתתפות אמבולנסים פלשתינים בביום אירועים למען המצלמות של רשתות טלוויזיה; גם אינו מתייחס לאפשרות, שמי שביים ילדים "פצועים" יכול גם לייחס לצה"ל פגיעות, שכלל לא היו או נגרמו לא על-ידי צה"ל. פרוש ההתייחסות הסלקטיבית שלהם לעובדות הפשוטות הוא, שהם מתעדים היסטוריה משוכתבת. מי שמביא להם את המידע יודע היטב מה זה "בצלם" ומה אנשיו אוהבים לשמוע.

הערבים גילו בשנים האחרונות מיומנות רבה בתמרון אנשי תקשורת וארגוני "זכויות האדם" - ולמרות זאת מגלה "בצלם" את אמונתו הגורפת באמינות כל ידיעה, שמובאת לו על-ידי עדיו ובכך, בעצם, מסגיר את יחסו המזלזל כלפי רמת התחכום של הערבים. הדוח כולו הינו זלזול ברמת התחכום של הקוראים.

חובבנות קוראת לגנב

כמובן, "בצלם" אינו חוסך שבטו מהמתנחלים. באתר ישנם דוחות ותצלומים המתארים את אלימות המתנחלים, ללא הסברי רקע, ללא כל ראייה, שכל התצלומים אותנטיים וללא כל בקשת תגובה מהמתנחלים, שהם נושא התחקירים. מי שהרכיב את אוסף התמונות במדור "אלימות המתנחלים" יישם במיומנות את פרדיגמת השקר המושלם: עירבב בפאזל אחד תצלומים אוטנטיים בעליל עם תצלומים מפוקפקים וסתמיים.

כיתוב לאחד התצלומים: "חקלאי פלשתיני עומד במטע הזיתים שבבעלותו בכפר אל-מור'ייר, מחוז רמאללה. מתנחלים כרתו עצים מהמטע שלו. תצלום: נג'יב אבו רקייה, בצלם". בתצלום נראים מספר עצי זית, שנעשה בהם שילוד (גיזום חזק), כפי שנעשה בעצי הזית לצורך השבחה, הבראה או העברה ובהמשך - שורות של עצים שלמים.

"בצלם" נוהג לפרסם את תוצרתו גם בעברית וגם בשפות זרות. הוא ממומן על-ידי ארגונים מחו"ל, בעיקר מאירופה וכאן טמון אחד המקורות החשובים של תמיכת העולם בעמדות האנטי-ישראליות וחרמות כלכליים ואקדמיים על ישראל. מזעזעת ומרגיזה הקלות, שבה יכולה כל חבורה של בריונות-בכתב להפיץ אנטישמיות פסבדו-אקדמית כאילו-אינטלקטואלית כמו-הומניטארית, ללא עונש וללא התנגדות כלשהי של המחנה הלאומי בישראל.

מפלגות וארגונים חוץ-פרלמנטאריים לאומיים אינם מנהלים נגדם מערכה תקשורתית, ציבורית ומשפטית. למרות הוותק הרב של "בצלם" ופרסומו הרחב, נראה, שרוב אוהדי הציונות מעולם לא הציצו בחומרי "בצלם" ואינם מודעים לנזק העצום הטמון בהם.

התמיכה הציבורית בישראל בגופים כמו "בצלם", "שלום עכשיו", "יש גבול" ו"מחסום ווטש" מזערית, אך הכסף והעסקת אנשי מקצוע בשכר מאפשרים לאירגונים האלה ליצור לחץ המשפיע על האירועים הרבה מעבר לגודלם היחסי. ההתנהגות של המחנה הלאומי מולם תמיד היתה התעלמות מזלזלת: "הם ידברו ואנחנו נבנה", אך "הדיבורים" שלהם פילסו את הדרך לדמוניזציה של צה"ל ומתנחלים בעיני הציבור, שמשתקפת בעיני העולם כדמוניזציה של ישראל כולה.

המאבק נגדם אינו יכול להיות חובבני, כפי שהיה עד כה. ניתן לנטרל אותם, אך לשם כך נחוץ תקציב מתאים. יש להעסיק במשרה מלאה צוותים, שתפקידם לבדוק את דברי התעמולה של השמאל הקיצוני ולעמת אותם עם העובדות. תוצאת עבודתם תאפשר פניה לגורמים התורמים, במטרה להפסיק את התרומות. לכאורה, ניתן יהיה אפילו להגיש נגדם תביעות אזרחיות.

החנק הכלכלי והמשפטי ישתק את זרם ההכפשה האנטישמית, במידה רבה יאפשר שיקום תדמיתה של ישראל ויסקל את המאמץ המתמשך לחבל במלחמה נגד הטרור על-ידי הפחדת הקצינים.

היום המר, שבו ניתן לשמאל הקיצוני החופש לכתוב פרקים חדשים של "הפרוטוקולים של זקני ציון" ללא תגובה הולמת - הוא היום, שבו חרבו ישובי חבל קטיף וצפון השומרון ועמודות הקסאמים התקרבו לאשקלון. בכל יום נוסף שעובר ואין מי שמצלם מקרוב את "בצלם" וחושף ברבים את פרצופו, נסדק סדק נוסף ביסודות האחיזה היהודית במזרח התיכון.