והנה צוואתה, לאוהביה: "זכרו אותי כאשר לא אהיה, אהבתי אתכם כמו שאוהבים אנשים קרובים מאוד. נתתי לכם את נפשי." שיחה עם המשוררת חמוטל בן זאב לרגל צאת ספרה: לתת מהנשמה ומהלב בו קיבצה שירים וציורים בהשראת בית שכולו תרבות יצירה ואמנות.
"שנים רבות של אלמנות. חשוכת ילדים. ובכל זאת האמונה באל הולך ומתחזקת". הבמאי דוד פרלוב.
- שיינא זלדה שניאורסון-מישקובסקי הידועה בשמה זלדה הייתה נצר למשפחת הרבי מלובביץ', בתם של רחל ושלום שלמה שניאורסון. גם לרבי לא היו ילדים אך כל תלמידיו וחסידיו נחשבים לילדיו ממש. צדיקה חסודה, אמנית בחסד עם נשמה חופשית. משוררת מעוררת
כבוד השראה ונשמה יהודית. וככל שמתעמקים בשירתה עולה תמונת אישה שנפשה סוערת ורגישה. היא כותבת על הבכי, הדמעות, על חלומות שלא הגשימה. והיא תמיד מחוברת לקדוש ברוך הוא ולעומק המסורת.
- במהותה זלדה היא יהודייה פשוטה, מאמינה גדולה, נשמה עדינה שקופה ומשקיפה, חובבת עמך ישראל, אחת העם. בדידותה זועקת בעיקר אחרי לכתו של בעלה. חיה בעולמות גבוהים ועם זאת מחוברת לאדם ולאדמה. שים לב לדמיון בין סיפור חייה של זלדה לבין משוררות אחרות כמו רחל ו
לאה גולדברג, הכמיהה לאהבה לילד וליפי הבריאה. שירתן עצובה ולא התממש עבורן חלום האימהות. כנראה לא זה היה יעודן בחייהן.
- שים לב, בניגוד לאחרות, שירתה פרצה רק באחרית ימיה, בעשור השישי לחייה. זכיתי לכך ששנות השבעים שהיו השנים הכי פוריות שלה הן השנים שעיצבו את אישיותי. אהבתי את שירתה, התחברתי אל העצב התהומי שלה, לעולמה הפנימי העשיר, המזוכך, הביטויים, הדימויים, ניקיון השפה הקדושה, השבת. ספרי השירה שלה: פנאי, הכרמל-האי נראה, אל תרחק שעד היום מלווים אותי ומרגשים כל פעם מחדש.
"מהי נפשה של זלדה" מבקר ספרות אלמוני
- מלקטת אני ציטוטים משיריה, עוברת על ביטויים המתארים את מצבה הנפשי. רגישותה כמו מסננת עדינה שמתארת את הסיטואציה מתוך נקודת מבטה. מוצאת בשירתה עושר לשוני ולכסיקון מילים ששייך לה ולעולמה. מילים עצובות, קדושות, שובבות, נואשות עייפות, שבת, חופש, רכות, בכי וכאב כמו: "יום ששי הוא יומם של העניים להדליק נרות בכל העולמות, זוהי שבת בהדליקי נרות ייהפך חדרי לנהר דינור. מתיקות הסוד, ההר את בכיה לא ישמע נפשי הכואבת, בשרי הבוכה רוחי הנבהל, לב מלא בושה".
- ויש גם תקווה ופיוס והשלמה, ובאור חדש מוצאת היום בשיריה את נקודות האור והשמחה: "אך הנה בא הרוח הרך המבושם לתת כבוד לתקווה, חדוות הידידות של אישה ואור את שרה אותי כל כך...:
- לא בכדי מבקרת הספרות עזה צבי כתבה ששיריה של זלדה כתובים בסגנון חופשי ללא כל מסגרת של חרוז ושקילה.
"היהדות כמוטיב חוזר בשירתה" כל הקורא את שיריה
- המשורר והרב אלחנן ניר כתב כי שירתה היא שפה פואטית המכילה פרפרזות רבות מהתנ"ך, ספרות חז"ל, הפיוט והתפילה היהודית לדורותיה.
- המבקר מנחם בן כתב כי "בכל שיריה של זלדה זה העיקר: מתוך גוף העולם עולה אלוהים. בכל זמן ובכל מקום".
- יונה וולך, שעמה הייתה לזלדה מערכת יחסים מורכבת ומאתגרת, כתבה לה: "את מעמידה עולם, זה הדבר הסופי שמשורר יכול לעשות. ועולם זה עושה אותי טובה והיופי שאת מביאה משאיר אותי כמהה, משתאה געגועים, ואני זוכרת שאני יהודייה".
- אני כשלעצמי גדלתי בחיפה האדומה, התחנכתי במוסדות ממלכתיים והורי היו מהדור שבנה את המדינה. הוריהם היו דתיים, החלוצים שבנו את המדינה והיו צריכים למרוד בדור הקודם, להיפטר מסממני הגלות. גדלתי בבית שורשי ישראלי, בהוויה לא דתית אך מסורתית ישראלית. אבי השחקן מרדכי בן זאב, ואמי בתיה הייתה זמרת, שחקנית ומורה וחינכה באהבה דורות של תלמידי אלף בית, בבית ספר "הקליר" בתל אביב ו"מעלה הכרמל" בחיפה. את אהבת השירה קיבלתי ממנה. הייתה חברה של
נעמי שמר,
שושנה דמארי,
יפה ירקוני. הכירה את כל המשוררים והזמר העברי, השפה העברית, הרהוטה, התקנית, הצחה, הנקייה.
- כיום כדתיה אני מתבוננת בילדה הלא דתיה שאספה שירים על הוויה דתית וזה מרגש אותי. עלי להודות לשם יתברך שלאחר שחוויתי שנות בדידות בבגרותי אומנם מלאות יצירה אך בודדות, זכיתי להקים משפחה ברוך השם וזה לא מובן מאליו ומכאן הזדהותי המוחלטת עם חוויית הבדידות של זלדה. הייתי בודדה ועצבובית בגיל נעוריי לכן התחברתי אז לשיריה, קסם לי העצב. נמשכתי לתיאוריי הקדושה של זלדה. נשמתי התחברה לניצוץ היהודי וכשהיא מבקשת הדליקו נר, הדליקה בי נר ואור גדול. כבר אז התרגשתי משירתה של זלדה, נפעמתי מטוהר הכתיבה. אהבתי את צניעותה ורוחניותה, את החיבור המיוחד שהיה לה לקבצנים ולאביונים. את חייה בעיר הקודש ירושלים. וכל כך הרבה ירושלים בשיריה ובנשמתה ולא בכדי: "עמדתי בתוך ירושלים המשובצת בשמש המחייכת כמו כלה בשדה, גואה מתיקות בלבי המיילל כי האור שעשועיי". ולאלו המגנים על עיר מגוריה: "לעיר דוד, שומעים השורשים של עץ הזית איך לוחש דמו של החייל הקטן העיר רובצת על חיי..."
"לכל איש יש שם" מתוך קובץ שיריה אל תרחק
- עד היום שמורה אצלי מחברת מימי התיכון מתחילת שנות ה-70 בה ציטטתי משוררים וגזרתי מעיתונים יצירות שהתפרסמו ושהיו אהובות עלי. חלק מהיצירות העתקתי אל מחברתי מספרי שירה, בכתב ידי ובניקוד מלא. פלייליסט של שירה מודרנית מובחרת, עם גזרי ציורים של אומנים שונים. ערכתי לעצמי מחברת מלאת השראה שמלווה אותי מאז ועד היום. ואני מצטמררת, מעלעלת ומוצאת במחברתי והשיר גזור מנייר עיתון מצהיב ומביט אליי.
- השיר עצמו נכתב במקור לזכר חללי מלחמת יום כיפור, לאחר מכן הולחן על-ידי
חנן יובל והושר בביצוע המרטיט של
חווה אלברשטיין ובסוף מצא דרכו אל טקסי יום הזיכרון וטקסים ממלכתיים כסוג של המנון.
- השיר עצמו מתבסס על מאמר בגמרא לפיו: את מוצא שלושה שמות נקראו לו לאדם, אחד מה שקוראים לו אביו ואמו, ואחד מה שקוראיו לו בני אדם, ואחד מה שקונה הוא לעצמו. טוב מכולן מה שקונה הוא לעצמו. וזהו בעצם חזונה של זלדה, השילוב בין האל, האדם ומעשיו. וכאן בעצם ביקשה זלדה לשמר את זכרם של החללים. בגלל זה התחילה במילים: "לכל איש יש שם שנתן לו אלוהים ונתנו לו אביו ואמו" וסיימה במילים: "לכל איש יש שם שנתן לו הים ונתן לו מותו". בכדי לתחם גבולות ולומר - בין הגבולות זה האדם שעל-פי מעשיו הוא יוצר לו שם.
- אני עצמי הדור של המלחמה ההיא ולכן המילים נטועות כה עמוק בתוכי. במחברת ששמורה לי משנת 71 ועד אחרי מלחמת יום הכפורים, היא כוכב מנצנץ לצד
יהודה עמיחי,
דוד אבידן, דליה רביקוביץ, לאה גולדברג,
נתן יונתן, אברהם חלפי, ליאונרד כהן,
נתן אלתרמן, אמיר גלבוע,
נתן זך, אברהם שלונסקי, רחל. אלו המשוררים שאספתי לתוך המחברת, אלה שחיזקוני והיוו לי השראה ודרך. זכיתי להיות מבין קוראי שיריה ומעריציה עוד בחייה. וכך העתקתי ברוב כבוד אל מחברתי את הדליקו נר: "הדליקו נר! שתו יין! השבת יורדת בלאט ובידה הפרח ובידה השמש השוקעת.." ממשיכה לעלעל במחברת והנה מוצאת להפתעתי עוד גזיר נייר קטן עם שיר של זלדה ומתרגשת: "האם געגועיי בראו שושנה שחורה שנתת לי בחלום..."
אפילוג
- מנקודת המבט של היום הגשמתי חלומי להקים משפחה יהודית לצד חדוות יצירה וקשר רב וחם עם ילדים שנותנים תקווה ושמחה. אומנם זלדה לא זכתה לשמחה שכזו, אך בעיניי כל מוקירי זכרה ואוהביה הם כילדיה, ואני אחת מהן.
