לחתור לחיים של משמעות

השבת היא השבת הראשונה בחודש ניסן, חודש ההתחדשות, ובה מתחילים לקרוא את הספר השלישי בתורה, ספר ויקרא, שזה גם שם הפרשה הראשונה: [א] וַיִּקְרָא, אֶל-מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו, מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר. ולכאורה מה היה חסר לנו אם הפרשה והספר היו נפתחים בפסוק שגור מאוד כמו (פרק ד): [א] וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר? מה מוסיפה לנו הקריאה לפני הדיבור? (א) רש"י מפרש שלא רק כאן הייתה קריאה לפני הדיבור, אלא: לכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה; לשון חבה, לשון שמלאכי השרת משתמשים בו, שנאמר (ישעיה ו): וקרא זה אל זה... כלומר הקריאה בשמו מבטאת התייחסות אישית לזה שאליו פונים, שהרי לא מדברים אליו כאל ישות סתמית אלא כאל ישות נחשבת.


ומהי חשיבותו של האדם בעיני האין סוף עד כדי כך שיטרח לפנות אליו? הכותרת לתשובה נתונה בפסוק העוקב: [ב] דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, לַה'--מִן-הַבְּהֵמָה, מִן-הַבָּקָר וּמִן-הַצֹּאן, תַּקְרִיבוּ, אֶת-קָרְבַּנְכֶם. בעברית נכונה לכאורה הניסוח היה צריך להיות: אָדָם מִכֶּם כִּי-יַקְרִיב קָרְבָּן לַה'... רוב המפרשים מסבירים שאמנם הכוונה היא לניסוח החלופי שהצענו, אבל זה כמובן רק בפשט. בפנימיות, מסביר השפתי כהן: אָדָם כִּי-יַקְרִיב, כשרוצים להקריב הקרבן, קודם כל דבר יקריב עצמו וישפיל רוחו וגופו; זהו מכם יהיה הקרבן, זהו לה' והוא קרבנכם, זהו מן הבהמה מן הבקר, ואם אין מקריב גופו ונפשו עם הקרבן - זה אינו לה', זהו (רק) קרבנכם, (כלומר) זהו מן הבהמה ומן הצאן לבד תקריב וגו', כי לא לרצון יהיה.

בחסידות העניין מבואר יותר בהרחבה: אָדָם כִּי-יַקְרִיב, כשאדם רוצה להתקרב לה' עליו להקריב מעצמו: מִכֶּם (יהיה ה)קָרְבָּן לַה', מהנטיות הטבעיות-בהמיות שלכם. וזה לא פשוט לוותר על נטיות טבעיות, כמו למשל על השאיפה לכבוד או לממון או לשררה וכו'. ואולי הכי קשה זה לוותר על הנטייה לפגוע בזולת שלדעתו פגע בו. ומי שינסה ללכת בדרך זו של עידון נטיותיו הטבעיות ומתוך כך וויתור על הכבוד, השררה וכדומה, יגלה שזו עבודה קשה ומתמשכת, אלא שזו הדרך היחידה להתקרב אל ה' באמת, כדברי השפתי כהן שציטטנו לעיל. וזו משמעות הקריאה שבה נפתח הספר האמצעי מבין חמשת חומשי התורה, הקב"ה קורא לכל אחד ואחת מאיתנו להתקרב אליו בכך שילמד לוותר.

משימה קשה, להקטין את עצמו

הקריאה הזאת מלמעלה היא נצחית והשורש שלה הוא בקריאת ה' לאדם הראשון: וַיִּקְרָא ה' אֱלֹקִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה. הקב"ה קורא לכל אדם ומציע לו את השאלות שעליו לשאול את עצמו: היכן אני? מהי שליחותי בעולם הזה? מה הספקתי לבצע ומהו היעד הבא? אבל איך ידע אדם מהי שליחותו בעולם? על כך באה התשובה במצוות הכתובות בספר ויקרא ובכללות גם לאורך התורה כולה. בגדול התשובה היא שכל מה שמקרב אותי לה' נכלל במסגרת שליחותי; אבל ההתניה כבר בפתיחת הספר ברורה מאוד, כל עוד לא התמודדתי עם הנטיות הטבעיות, כל עוד לא התגברתי עליהן ועידנתי את מדותי, לא באמת התקרבתי אל ה'. הרי לא במקרה הפסוק המרכזי בספר הוא: ואהבת לרעך כמוך.



הפסוק הזה אומנם כתוב בסוף השליש השני של הספר, בפרק יח, אבל הוא מקרין על כל הספר ואף על התורה כולה. לא לחינם אמר ר' עקיבא (מדרש רבה) שהפסוק הזה הוא "כלל גדול בתורה". כי פירושו הוא שכדי להתקרב אל ה' עלינו לדאוג שלזולת יהיה טוב. לא מספיק ששומרים מצוות ולומדים תורה, חייבים גם לוודא שלזולת יש כל מה שהוא צריך, שכן רק בדרך זו אפשר להתקרב לקב"ה. וכמובן, זה מחייב זהירות יתרה מפני הליכה לפי נטיות הלב. כמודגש בחלק הראשון של אותו פסוק (פרק יט): [יח] לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'. לנקום על פגיעה אמיתית או מדומה, וכן לנטור טינה ולהמתין להזדמנות מתאימה, זה הכי טבעי אבל הכי מרחיק את האדם מבוראו.



ונקודה נוספת וחשובה מאוד לסיום, פעמים רבות האדם מזהה צורך בביצוע משימה מסוימת והוא אץ לבצע את אותה משימה. זה בסדר גמור, "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש" כדברי המשנה באבות (פרק ב) בתנאי שאין בסביבה מישהו שיבצע את אותה משימה טוב יותר או אפילו באותה יעילות. כלומר חשוב מאוד שהמשימה תתבצע אבל בכלל לא חשוב שדווקא אני אבצע אותה. וזה כמובן מתייחס למערכת הבחירות שבמהלכה שמענו כמה אנשים המתיימרים להחליף את המנהיג הנוכחי. המילה הראשונה בפרשה, וַיִּקְרָא כתובה בא' זעירה, ללמד שמי שנקרא למלא תפקיד כלשהו צריך להקטין את עצמו ולבחון היטב אם הוא אכן מתאים לתפקיד. קל וחומר למי שמתיימר להחליף מישהו בתפקיד כלשהו. כי רק המקטין את עצמו, הקב"ה מגדלו. כמו משה רבנו, שהוא מופת של מנהיג.