אוקיאנוס קפוא

(יוני בלוך)

השבוע נפטרה קולגה שלי, רופאה בת 26. ויקטוריה הייתה עבורי לא רק קולגה, מתמחה בפנימית אלא גם מטופלת. בשנתיים האחרונות, אחת לחודש פגשתי אותה כשקיבלה טיפול בנוגדנים. ויקטוריה עלתה לארץ מאוקראינה, עברה את בחינות ההסמכה, ביצעה את תקופת הסטאג' בקפלן והתחילה התמחות במחלקה פנימית. שמחתי בשמחתה ובהצלחתה. היא הייתה תוססת ואופטימית וצעירה, צעירה מדי מכדי למות. תמיד חייכה ופיזרה סביבה אנרגיה חיובית ורצון טוב. רבים אהבו אותה והעתיד נראה ורוד. ויקטוריה היפה חייכה לחיים אבל החיים ממש לא חייכו אליה בחזרה. נישואיה התפרקו והיא חלתה במחלה קשה. אנשים נמדדים ברגעי משבר ובתוך הגוף הקטן של ויקטוריה הסתתרה נפש גדולה, חזקה ומלאה בתאוות חיים.

גם כשחשה ברע המשיכה לעבוד ולא ביקשה לעצמה שום הקלות. למרות חסר חיסוני שבו לקתה התעקשה על "זכותה" לטפל בחולי קורונה כמו כולם. את הטיפול בנוגדנים הייתה מקבלת למחרת תורנות או בין ביקור בוקר לערב כדי לא להפסיד ימי עבודה. בחודשים האחרונים הייתי מתקשר אליה לפני כל טיפול להזכיר לה לא להזניח את הטיפול ונוזף בה כאשר לא הגיעה בזמן. ויקטוריה הייתה מתיישבת בכורסא ומייד שוקעת בשינה. במעט השיחות שלנו לא שמעתי אותה מתלוננת. היא הייתה מתעוררת משנת הכורסא שלה עם חיוך, אומרת משהו נחמד ולא מחייב ומייד שוקעת שוב בשינה כדי לצבור כוחות. ויקטוריה אושפזה במצב קשה אחרי טיפול במחלתה ומצבה הלך והתדרדר. גם אז כשהתכתבתי איתה ענתה לי שהיא בסדר. אבל הסוף לצערי היה לא בסדר, עצוב ואלים וצפוי.

בהלוויה של ויקטוריה היו הרבה חברים ומעט דמעות. רופאים ואחיות נעטפים מבחוץ עם השנים במעטה הגנה קשוח וציני. אבל על הכאב והאכפתיות האמיתיים של הצוות היה אפשר ללמוד מהתגייסות ההמונים לתרום כסף לילדה היתומה, ממאות אנשים שביקשו מספרי טלפון וחיפשו דרך לעזור למשפחה ועשרות שהתנדבו בלי שהתבקשו לאמץ את הילדה. רופאים ממעטים לבכות. כל מטופל שמת לוקח מאתנו משהו מהתמימות, מהרגישות ומהשבירות שהיו לנו בצעירותינו ומוסיף עוד צלקת קטנה לשריון שנבנה סביבנו. הדמעות אצלנו מתייבשות בלי לפרוץ החוצה והכאב מתדפק על דלתות מוגפות. גם אני כזה. גם אני עמדתי בהלוויה, מרוחק פיסית ורגשית, ביקשתי לבכות ולא היו בי דמעות. רציתי לכאוב והרגש נתקע בתוכי.

אבל לאט-לאט ההגנות נפרצו וענן הצער אפף גם אותי. הכאב סוף-סוף חלחל גם אלי ונגע בי בחלום. למחרת ההלוויה פגשתי את ויקטוריה. חלמתי שאני מחבק אותה והיא אותי. לא דיברנו, גופה היה קר נוקשה וקפוא ועיניה בהו באוויר והביטו אל הנצח. היה לי קר מאוד. רעדתי מקור ומפחד, ידי ניתקו ממנה והתעוררתי בבהלה. שמתי באוזניות את "אוקיאנוס קפוא" של גבריאל בלחסן ועל-רקע המילים וצלילי הגיטרה הדמעות זלגו מאליהן:

"בידיים לא מיומנות ומלאות באהבה ובזהירות, אתה לוקח את הלב החי. ומכניס אותו בגוף המת, של הנערה היפה שלך. אתה מחבר שם כמה חוטים וכמה ורידים והלב הזה לא פועם. אתה דורך לה על הרגל הקטנה שלה שהציפורניים שלה צבועות באדום כהה, אתה צובט אותה בלחי. אתה מנשק לה על הפה הקפוץ והיא קרה ולא נשמעת. אתה מרים לה את עפעף עין ימין, והעין - אוקיינוס קפוא עם דגים כסופים קפואים, אלמוגים וצמחים קפואים. ואתה נותן לה לצנוח בחזרה ולהיעצם".

אי אפשר להחזיר אותך לחיים

ואי אפשר לעקור את זכרך מליבנו

היי שלום

דודי