כך הובילו שינויי האקלים למלחמה בסוריה

בשאר אסד ניסה לקדם מדיניות כלכלית ניאו-ליברלית, במטרה לפתוח את המדינה לכלכלה העולמית ולהגדיל את פעילות המגזר הפרטי. אלא שבמקום לקדם מדיניות זאת בהדרגה, משטרו צמצם בחדות את הסובסידיות והתמיכות הכלכליות שניתנו למגזר החקלאי. התוצאה הייתה פגיעה קשה באוכלוסייה הכפרית, חיזוק האליטה הכלכלית והעמקת הפערים בחברה הסורית. מדיניות הזו ערערה במידה משמעותית את תמיכת האיכרים במשטרו.

לכך נוסף ההיבט הדמוגרפי: החברה הסורית עברה במהלך העשורים האחרונים שינויים מפליגים, במרכזם גידול האוכלוסייה - תוצאה של שיעורי ריבוי טבעי מן הגבוהים בעולם. האוכלוסייה העירונית בסוריה, שכמעט הכפילה עצמה בין 2002 ל-2010 כשצמחה מ-8.9 מיליון ל-13.8 מיליון, הגבירה עוד יותר את הלחץ על המשאבים שממילא הלכו והצטמצמו.

שילוב הגורמים הללו היה ידוע גם לפני פרוץ מלחמת האזרחים, כך שהכתובת הייתה על הקיר. בשנתיים שקדמו למלחמה פורסמו שלל מחקרים שהגדירו את סוריה כחבית חומר נפץ כלכלית וחברתית. בפברואר 2010 הזהיר האו"ם מהשפעות הבצורות על מחירי המזון והדלק, ולכן על החוסן הקהילתי והיכולת של אזרחי סוריה להתמודד עם המצב.

מסמך אחר, שפורסם על-ידי סוכנות האו"ם להפחתת סיכוני אסונות (UNISDR) והמרכז הערבי לחקר אזורים צחיחים וארצות יבשות (ACSAD), סקר את עליית הטמפרטורות והבצורות בסוריה בעשור שקדם ל-2011. הוא הראה כי סדרת הבצורות שפקדה את האזור בשנים 2009-2007 החמירה את מצבם של מיליוני אנשים במחוזות חסכה, א-רקה, חלב ודיר א-זור, והובילה לחוסר יציבות סוציו-אקונומי, לבעיות בריאותיות ולחוסר ביטחון תזונתי.

לכאן נקשרת השאלה המהדהדת לאורך שנות המלחמה בסוריה, לגבי מידת נכונותה של הקהילה הבינלאומית לסייע בפתרון המשבר המדינה. כבר בשנת 2008 סוריה פנתה לאו"ם וביקשה סיוע עקב היותה "נפגעת משינוי האקלים", אך האו"ם דחה את בקשתה, בקובעו שסוריה לא הפעילה את תוכניות החירום שלה לשנות בצורת. נציג האו"ם לתיאום העניינים הומניטריים (OCHA), עבדאללה אבן-יאיא, פנה ביולי 2008 לשגרירות האמריקנית בדמשק לסיוע חירום באזורים הכפריים והתריע: "הנזק החברתי-כלכלי שנגרם מהבצורת היה מעבר ליכולת ההתמודדות שלנו כמדינה". התחזית העגומה התממשה באביב 2011.

גורמים סביבתיים בעייתיים והעדר תגובה הולמת עלולים לפגוע גם במאמצי השיקום. עשר שנות לחימה אכזרית הותירו נזק סביבתי אדיר, כתוצאה מהתקפות שביצעו כל הצדדים היריבים על בארות נפט ומתקני נפט באזורים רבים, אשר גרמו לזיהום הקרקע, המים והאוויר. זאת ועוד: עקירת עצים והטמנת כימיקלים באדמות חקלאיות הביאו לכיווץ נוסף של המגזר החקלאי. כוחותיו של אסד, כמו גם גורמים אחרים, השתמשו במים כנשק על-ידי תקיפת מקורות מים והסטתם. כתוצאה מכך, ל-90% מאוכלוסיית סוריה אין גישה למים נקיים. לכל אלו משמעויות לגבי הסיוע ההומניטרי הנדרש בסוריה והיכולת לקדם ביטחון תזונתי וכלכלי במדינה בעתיד, לכשהלחימה תסתיים. אלא שמטרות אלו אינן בראש סדר העדיפות של הקהילה הבינלאומית.

למרות ששינויי אקלים לא היו הגפרור שהצית את האש, כי אם התגובה האלימה של המשטר כלפי המפגינים היא שליבתה את הלהבות, מלחמת האזרחים בסוריה היא דוגמה חיה של ההשפעה שיש לשינויי האקלים על יציבותן וחוסנן של מדינות. הכישלון של מדינות ברחבי המזרח התיכון להתכונן ולהתאים עצמן לשינויי האקלים וכך להתמודד עם הקשיים שאלו גורמים בכל הנוגע לאספקת צרכים בסיסיים ובראש ובראשונה מים ומזון לאוכלוסייה, עלול לגרום ערעור שלטוני ואובדן משילות. הוואקום השלטוני שנפער, כפי שמעיד המקרה הסורי, דינו להוות כר פורה לארגונים איסלאמיים רדיקליים, דוגמת דאעש, שמנצלים את חולשת האוכלוסייה ואובדן הפרנסה מחקלאות לגיוס מתנדבים לשורותיהם.

במציאות של אקלים משתנה ועלייה מתמדת בטמפרטורות, המקרה הסורי אמור להיתפס כתמרור אזהרה אזורי. מרבית שטחיהן של שכנותיה של ישראל - מדינות ערביות במערב אסיה ובצפון אפריקה - נחשבים אזורים צחיחים עד צחיחים מאוד. ממוצע המשקעים בהן מסתכם בעד 400 מ"מ בשנה, ולפיכך שינויי האקלים, שבראשם ההתחממות הגלובלית והתרחבות השטח המדברי, מסכנים את המגזר החקלאי שלהן (שתומך בפרנסה של 60% מכלל האוכלוסייה באזור) וכתוצאה מכך את הביטחון התזונתי בהן.

במצרים עלולים שינויי האקלים והעדר ניהול מיטיבי של משאבי טבע מוגבלים, להוביל בעתיד הקרוב להחמרה משמעותית בביטחון התזונתי, באופן שייצור תסיסה חברתית – עד כדי קריסת המשילות. מודלים צופים, כי עליית הטמפרטורות תגרום לבצורות, בעוד עליית פני הים תביא לחדירה של מי מלח לנילוס אשר תפגום באיכות מי ההשקיה. התממשות תחזיות אלו, לצד הצמיחה בשיעורי האוכלוסייה, עלולה להיות רקע לעימותים פנימיים בעלי פוטנציאל השפעה על היציבות והביטחון בגבולה הדרומי של ישראל.

מלחמת האזרחים בסוריה מדגימה היטב את טשטוש הקו המפריד בין ביטחון לאומי במובן הצר של המונח לפרשנות הרחבה יותר. אולם ההתייחסות למלחמה ממחישה עדיין את נטייתם הרווחת של חוקרים לבחון אירועים ביחסים הבינלאומיים בעיקר דרך פריזמה פוליטית וצבאית ולהקדיש תשומת לב פחותה לסוגיות אקלימיות וסביבתיות. נטייה זו מאפיינת גם את קהילת המודיעין בישראל ומעבר לים, כפי שציין במפורש דוח שכתבה ועדת הקונגרס לענייני מודיעין בארה"ב בספטמבר 2020, שבו נטען, כי המודיעין לא שם דגש מספק על איומים ארוכי טווח לביטחון לאומי, ביניהם שינויי אקלים.

חשוב שישראל תפיק את הלקח המתבקש מהמקרה הסורי, ותפנה קשב גם להתפתחויות סביבתיות ואקלימיות וליכולתן של מדינות השוכנות בסביבתה הקרובה להתמודד איתן. יתר על כן: אתגרי האקלים חוצים זירות ודורשים התייחסות אזורית רחבה ואף גלובלית. ובנוסף, בעוד שגורמי המודיעין נוטים להישען על חומר מסווג, הערכות שינויי האקלים דורשים התמקצעות בכלי ניתוח ומתודולוגיות מתקדמות מהעולם המדעי הגלוי. חשוב לשלב את היכולות המתקדמות של יצירת מודלים עם יכולות הערכת הסיכונים הגיאו-פוליטית כדי לנתח באורח מקיף את סוגיית הקשר בין השפעות סביבתיות ואקלימיות לבין התפתחויות פוליטיות, כלכליות וביטחוניות במדינות האזור, וכיצד קשר זה עלול להשליך לרעה על ביטחונה של ישראל.

משבר האקלים מציב בפני ישראל גם הזדמנויות לשיתוף פעולה אזורי, שבמסגרתו ישראל ושותפותיה יוכלו לקדם שיקום סביבתי ולתעדף השקעות בתחומים שבהם יש לישראל יתרון, ביניהם אנרגיות מתחדשות, טכנולוגיות ייצור וטיהור מים, וחקלאות מדברית. הקצאת משאבים בתחומים אלה, בפרט תוך תיאום ושיתוף פעולה אזורי, עשויה לייעל את ההתמודדות במדינות האזור עם שינויי האקלים, המורגשים כבר וצפויים להחמיר בשנים לבוא.