יריד הכזבים — סוף?

יריד הכזבים, או אולי יריד ההבלים, נגמר — כרגע. בחירות הן חג לדמוקרטיה, אבל עדיף שהחג הזה לא יחזור על עצמו לעתים קרובות מדי. מדוע בעצם הולכים היום לבחירות, מישהו עוד זוכר? זה כמו מלחמת שלזוויג-הולשטיין בין גרמניה לדניה במאה ה-19 שאיש לא זכר מדוע פרצה. רעיון ממשלת החרום היה נכון אבל הוא הופר מהרגע הראשון. וויכוח אמיתי על דעות ועמדות לא היה, אבל היה ראש-ממשלה חילופי והייתה בעיה עם התקציב — אך הסיבה הבסיסית היא שכל עוד קיימת שיטת הבחירות הנוכחית אי-אפשר להקים ממשלה יציבה. אומנם השיטה היחסית הנוכחית מייצגת לכאורה את ההשקפות והמגזרים השונים בציבור, אבל בפעל היא גורמת למיטוט השלטון האפקטיבי. כנסת איננה אסופה מקרית של דעות או פרלמנט של רוטשילד, אלא גוף לקבלת החלטות וחקיקת חוקים וממשלה צריכה לבצע. בן-גוריון צפה את הכשלים בשיטת הבחירות הנוכחית, אך לא הצליח לשנותה. אולם הפעם היו גם סיבות נוספות: האגו חגג יותר מתמיד, ראש הממשלה החליפי התגלה כמזיגה של חובבנות ואגוצנטריות ורשימתו כאילו נבחרה בטומבולה, כאשר ראש הממשלה מצא עצמו במרוץ מכשולים מתמיד מול "שותפיו" כדי לקדם מטרות חשובות כולל המאבק בקורונה.

ברם, גם במצב של קושי אמיתי להרכיב ממשלה יציבה, יש עדיין הבדל בין ממשלת-תפזורת כמו זאת שעומדת בפני קיצה — לממשלה בעלת הרכב יחסית אחיד, כדי שתוכל להתמודד כיאות עם האתגרים שבדרך, והם רבים. על-אף הנתונים הכלכליים המעודדים, יציבות המערכת הפיננסית, הירידה באבטלה, מבצע החיסונים המופתי והעובדה שישראל, גם על-פי מומחים זרים, יוצאת מהמגיפה מהר יותר מרוב מדינות העולם המערבי, איננו יכולים להתעלם מכך שבשוך המשבר הבריאותי וכתוצאה מהזרמת הכספים הבלתי-מבוקרת, בעיקר בארה"ב בממשל ביידן, העולם, כולל ישראל, עלול לעמוד בפני משבר כלכלי וגלים אנפלציונים. ובתחום המדיני והביטחוני, אף שהיו לנו 10 שנים של שלום, הולך ומתעצם האיום האירני וישראל תצטרך להמשיך לנווט בחוכמה בין החלטות ביטחוניות קשות למאמץ מדיני של הידברות עם ארה"ב, בעלת-בריתנו העיקרית. ובעניין אחר, הממשלה הבאה גם תפעל להרחבת הסכמי השלום עם מדינות ערב — בעקבות ההתקדמות חסרת-התקדים שחלה בשנים האחרונות.

אך בנוסף לאתגרים הנ"ל, וזה רק על קצה המזלג — לישראל נכונים מבחנים בתחומי-יסוד אחדים שהממשלה שתקום על בסיס הבחירות של היום, תצטרך לפעול לקידומם. כפי שהתברר במשבר הקורונה, חלקים בציבור כפרו בחובת האחדות והסולידריות והתעלמו מערכים שורשיים ביהדות כגון "כל ישראל חברים", "אהבת לרעך כמוך", "כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו" — שלא לדבר על הפגנות השנאה — תופעות שמעוררות דאגה גם לגבי מבחנים לאומיים אפשריים מסוג אחר. אך לא רק דאגה לסולידריות, אלא גם דאגה לדמוקרטיה. דמוקרטיה אמיתית נשענת הן על מחויבות הציבור לצוויה ומגבלותיה — והן על מחויבות מעשית, ולא רק רשמית, של הגורמים הממונים על התנהלות המדינה, נבחריה, שריה ושופטיה — ומבחינה זאת אי-ההקפדה על עקרון הפרדת הסמכויות בין הרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת, והפלישה של זו האחרונה, והמערכת המשפטית בכלל, לתחום הרשויות האחרות, מהווה סכנה ברורה ומיידית לדמוקרטיה הישראלית. ההחלטה של בג"ץ לבטל את הגבלות הכניסה והיציאה מישראל חרף הסיכון לבריאות הציבור כפי שהתריעו רשויות הבריאות, היא דוגמה בולטת לכך. ישראל היא מדינת חוק וכדי להבטיח את מעמדה ככזאת, יש להמשיך ולהעמיק את הרפורמות שהוחל בהן בממשלות קודמות. צריך גם לבדוק מחדש, כפי שהציעו שרי משפטים קודמים, את כפל התפקידים של היועץ המשפטי לממשלה והתובע הכללי של המדינה, אוניה פרסונלית שעלולה להביא למעורבות בלתי רצויה במערכת הפוליטית הנבחרת.

ולבסוף, יום בחירות שמח — ואחראי!