הבריחה הגדולה

כבר היה סרט כזה לפני 60 שנה. אין לי כוונה לרמוז שמאז כולנו חיים בסרט - ברשותכם, אנסה לשכתב תסריט חדש. במקום סטיב מקווין מככב בו אהוד ברק, אלוף בריחות, מנעולן מעולה, תחפושתן. הבריחה הגדולה בגרסה הישראלית התרחשה בשלהי לבנון כמשחק מקדים, אולי פרומו, למלחמת שלום הגליל השנייה. הכל דמיוני, כמובן.

תא"ל אפי איתם, שהיה מפקד אוגדה 91 האחראית לגזרת הלבנון ב-1997, כתב ב'מקור ראשון' (30.5.20): "צפיתי בתוכניות של ערוץ 11 וערוץ 13 - 'מלחמה בלי שם' ו'המלחמה שלא נגמרה', אשר עסקו בנסיגה מלבנון במלאת לה שני עשורים. נדהמתי מהקונצנזוס העולץ קמעה של 'אנחנו הוצאנו את צה"ל מלבנון', שהשתתפו בו אנשי צבא לשעבר. נשמעו גם אמירות נבוכות בסגנון 'אופס, טעינו', אשר נאמרו לחיילים ולמשפחותיהם שהאמינו לנו והאמינו בנו באשר לחשיבות המשימה, שחלקם לא שבו ממנה. המסר השליט היה 'איזה מזל ששלפנו את עצמנו מהבוץ הזה ברגע האחרון'.... באזור הביטחון צה"ל נלחם ביריב ראוי ומר שכיוון את מאמציו נגד הצבא וחייליו.

ברגעי השיא הוא מנה כ-800 לוחמים פעילים; אזרחים בשני הצדדים נשארו מחוץ למשוואת הלוחמה באופן כמעט מלא. צה"ל הצליח להביא את הארגון הלבנוני אל סף תבוסה. יותר מעשירית הכוח הלוחם שלו נהרגה בכל שנה... ובשל המגע הקרבי המתמשך לא הצליח חיזבאללה להתעצם מעבר למאבק הישרדות. הוא בוודאי לא הצליח אז להפוך לאותו צבא עתיר אמצעים וניסיון, המהווה כיום גורם אסטרטגי בתמונת האיום הכוללת על מדינת ישראל, שותף בכל משוואות האיום האזוריות, ומודל לחיקוי והשראה בזירות האחרות".

אני מבקש להצביע על דפוס התנהגות שהתקבע בקרב מנהיגי הסקטור ההתיישבותי לשעבר, מאז נגנבה להם המדינה. יניב ומרוז מצליחים לבטא את שורשו בשורה אחת: 'יהיה לנו מה לחפש פה?' מה שנגנב ב-77 (המדינה) - איבד את ערכו, את זוהרו ואת כבודו בשוק הערכים הטהרני של האינטרנציונל הבינלאומי. אחד מהחבר'ה לא מתכופף להרים אסימון מחוק... כותב דן שיפטן ב'ישראל היום' (15.3.21): "הוא (השמאל) מדבר בשם ערכים נשגבים, ומכחיש את העובדה שהמדיניות שהוא מטיף לה וההלקאה העצמית שהוא מתפלש בה אינן תורמות לחיזוקם.

הוא מבלבל בין קופי-רייטינג מבריק של קלישאות מחממות לב לבין אסטרטגיה מדינית הנבחנת ביעילותה. הוא אפילו לא מכעיס או מאתגר. הוא פשוט פאתטי... (מר"ץ) אינה אומרת בפה מלא שישראל היא מדינת אפרטהייד המתקיימת בעזרת פשעי מלחמה. היא רק תומכת, מסתייעת או מתייחסת בסלחנות למי שטוען כך... בלהיטותה לפצות על כישלונה בקרב הציבור הזה חברה, במישרין ובעקיפין, לגורמים החותרים לדה-לגיטימציה של המדינה היהודית. תומכיה מורכבים מפסיפס של שוחרי טוב הזקוקים לריפוי בעיסוק ערכי, 'תמימים שימושיים', שוחרי 'פתרונות' שאינם בנמצא, מכורים לאופנות של הברנז'ה המקצועית או החברתית שלהם ונרקיסיסטים, המאוהבים בדמותם כצדיקים בוהקים על-רקע עמם המושחר".

זה הדפוס שעליו אני מצביע. בקרב נפילי ההתיישבות-לשעבר נראה ראוי ומוצדק שהעולם הנאור על מוסדות האו"ם, המשפט, האקדמיה והתקשורת שלו, יתקומם, יוקיע, יפליל ויעניש את ממשלת ישראל וצה"ל בעקבות 'רצח-עם' שבוצע במחנה פליטים בסברה ושתילה. להערכתי, זה שיחק בצורה מתוזמרת להפליא לטובת הסובייטים, כהסחת דעת מתבוסה קשה שספגו בסוריה במבצע ערצב 19. בבריחה הגדולה של ברק חוזר המוטיב התבוסתני על עצמו, ועמו גם השאלות, ואסביר בהמשך.

ממשיך תא"ל אפי איתם: "כיצד הפך עימות מוגבל ואפקטיבי בארגון גרילה קטן הנלחם על חייו, ל"בוץ" שממנו נמלט צה"ל בעור שיניו, תוך שהוא נחרט בזיכרון הקולקטיבי האזורי כמי שמפקיר את בני בריתו? סגירת השער מאחורי חיילי צה"ל המפנים את גבם אל האויב, נתנה את האות לאויבינו לרדוף אותנו אל תוככי ישראל. טרור המתאבדים, שגבה את חייהם של כאלפיים מאזרחי ישראל - ראשיתו בלבנון...".

ב'מקור ראשון' (30.5.20) כתבו אפרים קארש והאלוף (מיל') גרשון: "הפינוי התבצע ללא נפגעים, אך ההשפלה שבבריחה תחת אש והנטישה מאחור של כלי נשק וציוד צבאי (חלקו הופצץ מהאוויר כדי שלא ייפול לידי חיזבאללה), כמו גם הנטישה של צד"ל שסייע לפעולת צה"ל וקרס עם הנסיגה, הייתה ברורה. העיתונאי חמי שלו, איש שמאל ידוע ובשום אופן לא כזה שהתנגד לנסיגה, אפילו השווה את 'ניחוח ההשפלה שאפף את האוויר' לזה שהיה בעת שעזב 'המסוק האחרון את גג השגרירות האמריקנית בויטנאם'. להצדקת הבריחה אמר האיש שיזמה וביצעה, ראש הממשלה אהוד ברק: "אפשר לרדוף אחריהם אחד אחד, אבל זה לא יעיל במיוחד. הגישה הנכונה יותר היא לייבש את הביצה... אז אני לא ממליץ לאף אחד לנסות אותנו מהרגע שנהיה בתוך ישראל...". ההיגיון הסמוי שהבריק במוחו של ברק שלח גם לנו מסרון: הביצה היא בעצם ישראל... וכמובן, ברק העדיף מלחמות עם סוריה ולבנון על שהות בלבנון. ויהיו.

מזמינים אינתיפאדה

ממשיכים קארש והכהן: "ללא הנסיגה המשפילה מלבנון אותה הוביל (אהוד ברק), האינתיפאדה השנייה לא הייתה פורצת ככל הנראה ובוודאי שלא בהיקף מתקפות הטרור חסר התקדים שהביאה עמה. כמו רבים מאחיהם הערבים, הפלשתינים ראו את הנסיגה מלבנון כתבוסה של צה"ל בידי כוח גרילה קטן ונחוש (800 לוחמים). חמאס והג’יהאד האיסלאמי שיבחו את ההישג של חיזבאללה ככזה שהוכיח את נחיצות המאבק החמוש, ואלפי מפגינים יצאו לרחובות נושאים שלטים עליהם נכתב 'היום לבנון, מחר פלשתין'".

ב-15.3.21 פרסם ד"ר אורי מילשטיין ב-News1 רשימה וכתב: "ב-1985 כשצה"ל נסוג בלבנון מהרי השוף לנהר האוולי (תא"ל אמציה חן) מצא שמתוך עשרת אלפים חיילי צה"ל המצויים בלבנון רק 126 עוסקים ממש בלחימה בחיזבאללה וכל היתר הם מטרה לפיגועים. הוא הציע למטה פיקוד הצפון תוכנית לנסיגה מסודרת מלאה של צה"ל מלבנון והמשך לחימה חכמה בחיזבאללה, אחרת צה"ל ייאלץ לברוח מלבנון. הצעתו נדחתה... ואחרי חמש עשרה שנים צה"ל ברח".

ממשיכים קארש- הכהן: "... הנסיגה המשפילה מלבנון עזרה לשכנע את יאסר ערפאת (שממילא ראה בהסכמי אוסלו רק אמצעי להקמת מדינה פלשתינית במקומה של ישראל) ביתרונות של פרץ אלימות נרחב שעשוי לקדם את מטרתו, מכיוון שלישראל לא היה עוד החוסן הדרוש למאבק ממושך. בראייתו של ערפאת, אם ישראל לא הייתה יכולה לסבול כעשרים חללים מדי שנה במאבק מול חיזבאללה, הרי שבוודאי לא תוכל לעמוד במחיר דמים גבוה הרבה יותר שיגבה ממנה קמפיין 'ההתנגדות' הפלשתיני.

בפסגת קמפ-דיוויד, שנערכה בחודש יולי 2000, ערפאת הזהיר במפורש את הנציגים הישראלים כי הוא יכול לדאוג לכך שהתקדים של חיזבאללה יחזור על עצמו בשטחים', והאיום הזה נשמע פעמים נוספות מפי מקורביו בשיחות. סקר שנערך ברש"פ באותה העת מצא כי שני שלישים מן הפלשתינים תומכים בכך שהנהגתם תלך בעקבות הדרך שהראה חיזבאללה. וכך אכן קרה עם פרוץ 'אינתיפאדת אל-אקצה' בספטמבר 2000 - העימות הקטלני וההרסני ביותר בין ישראל לפלשתינים מאז מלחמת העצמאות, אשר גבה את חייהם של יותר מאלף ישראלים".

ב-'ניוז-1' (7.3.21) מביא ד"ר אורי מילשטיין את דברי תא"ל גל הירש, "שלאינתיפאדה השנייה... קדמו שני אירועים דרמטיים בחודש מאי, אותה שנה, שבישׂרו אותה: בריחת צה"ל מלבנון כפי שהצטלמה והוצגה בכל אמצעי התקשורת, ויום הנכּבּה שהיה למעשה יום קרב קשה. למרות זאת וגם לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה ואירועי קבר יוסף והלינץ' שביצעו הפלשתינים בשני חיילי צה"ל ברמאללה, עדיין דיברו בדרג הפוליטי ובצה"ל על התהליך המדיני עם הפלשתינים ו"המנהרה לשלום".

לחץ מבוקר

זו שיטה בריונית שגורה שהיא תמונת ראי לאסטרטגיה של 'תחזיקו אותי - שלא אתפרע'. אתה מסכם עם האויב על דרך פעולה המכונה 'שטחים תמורת שלום'. כדי לבלוע את הצפרדע עליך להפיץ שמועה שאתה נתון ללחץ מדיני כבד ביותר, אולי אפילו קטלני, שממש מכופף לך את היד ואת כפות המאזנים - ו'מה לעשות', עקב הנסיבות החמורות אתה נאלץ להתפשר בשם המדינה והעם למען השלום, העתיד, וכמובן... יש מחיר גם ב'קורבנות שלום' בבית המקדש הזה.
ברק שימש סגן רמטכ"ל כשפרצה האינתיפאדה הראשונה ב-9.12.87 וכיהן כרמטכ"ל בהמשכה. הוא לא הביא לסיומה. מצד שני - תמך בתוכניתם של רבין ופרס 'בלי בג"ץ, בלי בצלם' שמטרתה לייבא מתוניס קבלן-משנה קטלני. קצת אש"ף במרכזי האוכלוסייה בא"י נראה כמו רע בהכי מיעוטו.

אמשיך בקו המחשבה: בריחתו של ברק מלבנון מאותתת לעולם, גם לערבים, שניתן ואפשר לוותר על כל 'כיבוש'. הנה, יוצאים מלבנון ללא הסכם, חד-צדדית, כי 'אנחנו' רוצים ומסוגלים לכך. זה אמור להתרחש גם ביו"ש. 'אנחנו' מסוגלים ורוצים לעשות זאת כדי לסלק כל עדות לכך שהייתה פה פעם מדינה ש'נגנבה' לנו ב-77. זה גם התמרור לעתיד ורוד בקרוב: 'שתי מדינות לשני עמים'. 'אנחנו' (מאותת ברק) נקים לכם, בקרוב, על מגש-כסף, 'מדינה פלשתינית'. באמת, רק זה חסר לערבים במרחב השמי - שברק היהודי יקים להם מדינה ערבית ב'הכשר בגץ'...

ברק היה המומחה הצבאי הראשי לאירועי האינתיפאדה הראשונה וחזה במו עיניו כיצד רבין, מח"ט הראל בעברו, מנווט את השיירה דרך ייאוש וחוסר אונים לתוך תסביך אוסלו בסיסמה המטעה: 'בלי בג"ץ בלי בצלם'. מצד שני ידע היטב כיצד מדבירים אינתיפאדה: אריק שרון הוכיח זאת בעזה בהיותו אלוף פיקוד הדרום. אז מה נשתנה מאז? אנסח את השאלה שוב: האם בג"ץ הוא שהביא את אוסלו?

האם גרמו אהוד ברק ואוהדיו בעקיפין לאינתיפאדה השנייה? לערפאת היה הכרח להפגין כוח, נחישות, כבוד עצמי ואלימות בעקבות תמרוני הכניעה והבריחה של ברק בקמפ-דויד כי רק בדם ואש, הוא הבטיח לערבים - תקום פלשתין. לא בשל החלטה מבוהלת של מנהיג יהודי להחזיר את הגניבה.

הרשימה הבאה: איך הגענו לאוסלו?