הנשיא ג'ו ביידן ירה את יריית הפתיחה (יום ה', 1.4.21) למאבק לאישור תוכנית הענק שלו: השקעת 2.3 טריליון דולר בתשתיות וביצירת משרות בשמונה השנים הבאות. כמו תמיד, הבעיה היא המימון. ביידן רוצה להשיג אותו בעיקר על-ידי העלאת המיסים לחברות ובעלי הכנסות גבוהות; הרפובליקנים צפויים להתנגד בצורה נחרצת. ביידן יצטרך להצמיד את החקיקה הדרושה לחוקי התקציב, כדי שלא להיתקע בפיליביסטר, ולהבטיח שכל 50 הסנאטורים הדמוקרטים יתמכו בו – וכך תכריע קאמלה האריס בעד התוכנית.

קיימת הסכמה רחבה בדבר הצורך לשדרג את התשתיות בארה"ב; גם דונלד טראמפ תכנן לעשות זאת, מזכיר וושינגטון פוסט. אגודת המהנדסים האזרחיים האמריקניים העניקה לתשתיות במדינה את הציון -C; מבין הגשרים 40% הם בני למעלה מ-50 ומדי חודשיים מתפוצץ צינור מים מרכזי. ברוב היישובים יכולים התושבים להצביע בקלות על דרכים, גשרים, צינורות, נמלים ושדות תעופה מיושנים ומסוכנים. בעיה נוספת היא העדרו של קשר אינטרנט זמין (דהיינו: אינטרנט מהיר בפס רחב) בחלקים של ארה"ב, מה שפגע בצורה קשה בתלמידים בעלי הכנסות נמוכות בעת הקורונה: הם לא יכלו להשתתף בלימוד מרחוק. הבית הלבן מציג את התוכנית ככזו שתיצור משרות ותסייע לארה"ב להתמודד עם מדינות המשקיעות בצורה נרחבת בתשתיות, ובראשן סין.

למעלה ממחצית מן התוכנית מיועדים לתשתיות מסורתיות. המחצית השנייה היא להתמודדות עם שינויי האקלים, לדיור ציבורי ולמודרניזציה של בתי ספר, מרכזי ייצור ובתי אבות. הבית הלבן טוען שיש לראותם כתשתיות חיוניות, אך אחרים רואים אותן כעדיפויות פוליטיות של הדמוקרטים. על טריליון הדולרים הללו, צופה הפוסט, יתנהל הוויכוח: ביידן יצטרך להחליט האם להתפשר כדי לזכות בתמיכה רפובליקנית, או להישען בלעדית על הדמוקרטים.

כאמור, מקור המימון המתוכנן הוא העלאת מיסים, כולל העלאת מס החברות מ-21% ל-28% (לאחר שטראמפ הוריד אותו מ-35%), הטלת מס מינימום של 15% על החברות ומיסוי של הכנסותיהן בחו"ל. תיאוריות כלכליות קלאסיות טוענות, שלהעלאת מיסים יש השלכות שליליות כמו הפחתה בהשקעות ובתעסוקה. אך כלכלנים דמוקרטים רבים אומרים שהתועלת עולה על הנזק, שהחברות יסתדרו ושהתוכנית תקל על עשיית עסקים בארה"ב. הגופים המייצגים את המגזר העסקי, כגון לשכת המסחר האמריקנית, כבר פועלים נגד ההעלאה בטענה שהיא תקשה על החברות האמריקניות להתמודד בשוקי העולם מול חברות זרות המשלמות פחות מיסים.

הפוסט גם אומר כי ביידן משתמש ב"מתימטיקה מטושטשת" כדי לטעון שהתוכנית תממן את עצמה, שכן בפועל המספרים אינם מסתדרים. התוכנית היא להשקיע 2.3 טריליון דולר תוך שמונה שנים, בעוד שיידרשו 15 שנים להגיע לסכום זה באמצעות העלאת המיסים. כך לא מכינים תקציב. הדרך המקובלת היא לבחון עלויות והכנסות במשך עשר שנים; במסגרת זו יוסיפו המיסים רק 1.5 טריליון דולר במשך עשור, כך שהחוב האמריקני – שכבר עומד על 27 טריליון דולר – יגדל בטריליון דולר נוספים.

בצד החיובי צופה הפוסט, כי קרוב לוודאי שהתוכנית תיצור משרות טובות. 10 מיליון אמריקנים עודם מחוץ לעבודה בשל הקורונה. כלכלנים רבים אומנם צופים זינוק כלכלי בקיץ, כאשר רוב האמריקנים יתחסנו ויחזרו למסעדות ולנסיעות, אך יהיו מי שייוותרו מאחור. את ביידן מלווים הזכרונות הקשים של ההתאוששות חסרת המשרות מן המשבר הפיננסי, כאשר כיהן כסגן הנשיא; אז נדרשו כמעט עשר שנים עד שכל המובטלים חזרו לעבודה.

זו הסיבה לכך שביידן רצה תחילה את חבילת הענק למאבק בקורונה שאושרה בחודש שעבר (1.9 טריליון דולר). התוכנית הנוכחית היא מאמץ נוסף להבטיח ששוק התעסוקה יתאושש במהירות. בעוד רוב הכסף מתוכנית הסיוע יוזרם בששת החודשים הקרובים, תוכנית ההשקעות אמורה להתפרס על פני שנים ובכך להעניק דחיפה למשק ולתעסוקה לאורך כל הקדנציה הקרובה של ביידן.