האיחוד האירופי נפגע קשות מן הקורונה, למרות שהוא עשיר, מתקדם מבחינה מדעית, מצויד במערכת בריאות מצוינת ומאוחד במערכת פוליטית הדואגת לאזרחים. מבחינה מספרית, המצב בו פחות גרוע מאשר בארה"ב ובבריטניה: 138 חולים ל-100,000 תושבים מול 187 ו-166 בהתאמה. אבל הוא על סיפו של גל שלישי, המועצם בשל וריאנטים קטלניים.

מצב זה מדגיש את הכישלון בתחום החיסונים. נתוני אקונומיסט מלמדים, כי 58% מהבוגרים בבריטניה קיבלו לפחות מנה אחת – לעומת 38% בארה"ב ו-14% בלבד באיחוד. אירופה נמצאת מאחור גם בתחום הכלכלי: ברבעון האחרון של 2020 צמחה הכלכלה האמריקנית בשיעור שנתי של 4.1%, הסינית צמחה ב-6.5% - ובגוש האירו נמשכת ההצטמקות. לפני שנה אמר ראש ממשלת ספרד, פדרו סנצ'ז, כי הקורונה היא המשבר החמור ביותר באירופה מאז מלחמת העולם השנייה. כיצד קרה שהאיחוד הגיב בצורה כה כושלת?

חלק מן הבעיה הוא בדמוגרפיה, מסביר אקונומיסט. האוכלוסייה באיחוד היא מבוגרת בקנה מידה עולמי וחשופה יותר לנגיף. ערים צפופות מגבירות את הפגיעות של אירופה, וכך גם המעבר החופשי בין 27 חברות האיחוד. אבל חלק אחר הוא פוליטי. ז'אן מונה, ממניחי היסודות לאיחוד האירופי, אמר לפני עשרות שנים שהוא ייבחן בעת משבר. אכן, הבנק המרכזי האירופי הציל את האיחוד בעת המשבר הפיננסי; משבר הפליטים של 2015 יצר את משמר הגבול המשותף. אך ההחלטה אשתקד להפקיד בידי הנציבות האירופית את רכישתם של חיסונים ל-450 מיליון בני אדם הייתה הרת אסון.

היה היגיון באיחוד מאמצי המחקר והמימון של חברות האיחוד כדי לרכוש מראש את החיסונים, אך הפקידות של האיחוד ניהלה את המו"מ בצורה כושלת. נשיאת הנציבות, אורסולה פון-דר-ליין, אשר הובילה את הפרויקט, התעקשה לכנותו "סיפור הצלחה אירופי" – וזה ממש לא. הצוות שלה התמקד יותר מדי במחיר ופחות מדי באספקה; הוא התעקש על קביעת האחריות במקרה שהחיסונים ייכשלו. דומה היה שהיעד העיקרי היה שמירת האיחוד, ורכישת החיסונים הייתה מטרת משנה. אם פון-דר-ליין הייתה עדיין שרה בממשלת גרמניה, קרוב לוודאי שהייתה מאבדת את משרתה.

אירופה נכשלה גם מבחינה כלכלית. היא השתמשה במגיפה כדי ליצור באביב שעבר מכשיר חדש – קרן בהיקף של 750 מיליארד ליש"ט המיועדת לסייע בעיקר למדינות החלשות. מחצית מן הכסף היא במענקים ומחציתו בהלוואות, והקרן מומנה באמצעות העלאת החוב של האיחוד כולו. זוהי תוכנית טובה, שניתן יהיה להפעיל גם במשברים עתידיים. אבל הבעיה הייתה המימוש האיטי שלה. יחלפו עוד חודשים עד שהסכומים הראשונים יועברו ליעדיהם, שכן המדינות צריכות להעביר בנציבות את תוכניותיהן לשימוש בהם. עד סוף 2021 יועברו רק רבע מן הכספים.

חוסר הדחיפות הוא תסמין של בעיה גדולה בהרבה: הזנחת חשיבותה של בריאות המשקים האירופיים. אפילו עם הכספים הללו, תקציב האיחוד הוא 2% בלבד מן התמ"ג של מדינות הארגון בשבע השנים הבאות; ממשלות מוציאות לרוב בסביבות 40% מן התוצר. ההשלכות יהיו ברורות: בסוף 2022 צפוי המשק האמריקני להיות גדול ב-6% מאשר ב-2019, בעוד אירופה תחזור לממדיה שלפני המגיפה. ממשלות האיחוד יכולות לעשות יותר מבחינה פיסקלית; הן חייבות לעשות יותר, טוען אקונומיסט.

אירופה יכולה להתנחם בכך שתוכנית החיסונים שלה תסגור בקיץ את הפער. הספקנות לגבי האיחוד נמצאת בשקיעה ברחבי היבשת מאז פרצה המגיפה, ופוליטיקאים שהשתעשעו ברעיון העזיבה – כמו מטאו סלוואני באיטליה ומרין לה-פן בצרפת – שינו את הטון שלהם. אבל בשורה התחתונה, האיחוד האירופי מפגר אחרי ארה"ב וסין משום שהוא מתקשה שוב ושוב להתמודד עם משברים. בעולם מסוכן ובלתי יציב, כדאי מאוד שתשנה את ההרגל הזה.