כיצד לסגור חשבון - מול צער ועלבון

במציאות האנושית המגוונת מהווה שאלת הכותרת נושא אישי, משפחתי, קבוצתי או אף נרחב מזה, המטריד רבים וטובים. במהלך חייהם של בני-אדם נוצרת השאלה מדי פעם, אך לעתים לא נדירות, אם באופן אשר מותירים את רישומם לזמן ארוך, כ"שריטה" או אף חמור מכך. לא תמיד מפיג ומשכיח מרחק הזמן את השלכותיה של פגיעה מצד הזולת, וגם אם יקהה רושם הפגיעה עם הזמן - הוא עלול להתעורר מחדש, אפילו כעבור שנים רבות.

אין לדרג את סוגיה הרבים של הבעיה, באשר כל מקרה ומקרה אמור להיבחן על-פי נסיבות הצדדים המעורבים, אופי הפגיעה, עוצמת הפגיעה, שינויי העתיד, ועוד כיוצא באלה. אך נראה כי לעומת האחרים ניתן לאבחן את היחסים התוך-משפחתיים, ובמיוחד בין הורים לילדיהם, כמקרים קשים ביותר, הן בהשלכותיהם ובצורך בהסדרתם והן בקושי למצוא פתרון. דיון בסוג זה של מקרים עשוי לסייע, אפוא, גם לגבי הסוגים האחרים של הנושא, ואולי אף לשמש מקור ודוגמה לפתרון או לפחות להקלה.

שיבוש ביחסי הורה וצאצא - כמודל התמודדות

גם אם יחסי הורים וצאצאיהם עלולים להשתבש במהלך שנות חייהם המשותפות, הרי עיקר הנושא, ורובם הגדול של המקרים - תוצאת התנהלות פוגעת של הורה כלפי הצאצא בהיותו קטין.

קושי מוגבר ייגרם, עם השלכות מרחיקות בזמן, כאשר בצד יחס פוגע כלפי צאצא מגלה ההורה יחס ראוי כלפי צאצאיו האחרים. תחושת העוול מחריפה אז פי כמה אצל הנפגע, על-רקע הקיפוח המפלה המתגלה וככל שהוא נמשך. הבעיה עלולה להתחדד, ואף להקצין, כאשר ההורה רואה בחומרה יתרה את התנהגותו השונה של הצאצא בהשוואה להתנהגותם של הצאצאים האחרים, והפגיעה מצד ההורה גוררת אזי הסלמה דו-צדדית, "מתגלגלת" ומתמשכת.

אף שדי באלה כדי להמחיש את חשיבות הנושא המצער ואת חשיבות ההתמודדות בהקשריו, לא למותר להזכיר ולזכור גם זאת: מבין המעורבים הישירים ל"סכסוך" - ההורה הוא האחראי, כמבוגר וכבעל חובת הדאגה לילדיו; כאשר הצאצא מתבגר ומצליח לעמוד בזכות עצמו, ללא תלות בהוריו, גם אז נותר ההורה כאחראי עיקרי למצב שנוצר בעבר באחריותו, עם ההשלכות שנותרו או שהתפתחו ממנו.

לפיכך, מכיוון שעדיף, כמובן, למנוע את הבעיה על-ידי בלימת התפתחותה מלכתחילה, או לפחות על-ידי צמצומה בשלביה הראשונים, הנטל והחובה בעניין הינם על ההורה, לפחות כל עוד הצאצא איננו עומד ברשות עצמו. בתקופה קריטית זו ראוי להיעזר גם בתזכורת להורה (אם לא די בתזכורת עצמית), כי לא תמיד יקהה ריחוק הזמן את המשקע שנוצר וייוותר אצל הצאצא; כל מאמץ מצד ההורה אמור להשתלם לו, וכן לצאצא הנפגע ולמשפחה כולה! חבל יהיה, אם ההורה לא ישוכנע בכך מבעוד מועד, וייאלץ להפיק את הלקח המר באיחור, לעתים, כאשר כבר יהיה מאוחר מדי...

לא כל ילד מוכה הופך בבגרותו להורה מכה.

פגיעה מצד הורה בצאצא קטין איננה נוצרת רק על-ידי ביטוייה הפיזיים, אך הכאה של ילד על-ידי הורה היא מאפיין העומד כאן בראש מידרג הפגיעות, הן בחומרתה והן בתדירותה, וראויה להתייחסות מיוחדת. קיומה של התופעה היה נפוץ בדורות הקודמים, אך מה שהיה בעבר כ"מכת-מדינה" נצטמצם במידה רבה עם שינויי העתים והמושגים בחברה, וזאת גם אצל הציבור הרחב שמחוץ לפיקוח ולסיוע של רשויות הרווחה. ברם, את מקרי העבר לא היה בכך כדי לתקן, ואף לא לבלום כליל את התופעה בהמשך.

גם אם הורה סבל בילדותו מהוריו שלו, אין בכך הצדקה "לגלגל" זאת על צאצאיו או על מי מהם; שהרי לא כל ילד מוכה הופך להורה מכה. הדברים אמורים במשנה תוקף להורים שלא סבלו בילדותם. מכיוון שהתופעה עדיין קיימת, ולאור לבטי הורים המתקשים בחינוך ילדיהם, יש מקום להציע "גבולות", ולו מטעמי גישה מציאותית ומעשית: כיצור מן הטבע, וכחלק מחברה נאורה ומוסרית המתגאה גם בחקיקה האוסרת גרימת צער-בעלי-חיים - אל לאדם לנהוג בצאצאיו בחומרה העולה על נוהג בני מינו, הפרימאטים שבטבע. שם, כאשר הצאצא חסר הניסיון עומד לבצע צעד מסוכן לעצמו, כאכילת צמח רעיל או צעידה לקרקע טובענית - אמו תגיב בהתפרצות מהירה וכוחנית כדי להצילו, ובד-בבד תטביע בו זיכרון מאלף לתועלתו בעתיד. בגבולות אלה ניתן לקבל גם שימוש בכוח מצד הורה כלפי צאצאו, אולם ככלל - לא יותר מכך.

כל ילד הוא אדם קטן, והוא זכאי ליחס ראוי, ואף מכבד(!), לפחות ביחס הבסיסי המגיע לכל אדם - גם לקטין בשנותיו הראשונות ישנן תחושות ומודעות עצמית, והוא ראוי להתחשבות בהתאם. גם במישור זה ניתן להחיל את הכלל "מותר האדם מן הבהמה - אין" (קהלת ג, י"ט), ובגבולות אלה יש לפרש את הפסוק "חושך שבטו שונא בנו, ומלמדו - שחרו מוסר" (משלי י"ג, כ"ד; לפי ההקבלה בפסוק: "שבט" הינו רק שבט-מוסר).

לכל אדם - "עולם" משלו!

הכותרת דלעיל באה כתזכורת, בהנחה שאין צורך להוכיחה. די אולי בהצעה לניסוחו של כלל, המדבר בעד עצמו: "אני חש, אני חושב - משמע: יש לי עולם משלי"!

במאמר מוסגר, להשוואה ולאבחנה - הנחתו הפילוסופית הישנה (והמיושנת) של רנה דקארט מהמאה ה-17: Cogito, ergo sum""; לטינית: "אני חושב - משמע הנני" (אני בנמצא). שם - על-רקע הנחת המוצא שלו, כי בשלב הבסיסי הכל בכל מוטל בספק, פרט לעובדה... שהדובר (אני) מטיל ספק; ומי שמטיל ספק (כלומר חושב, מפעיל תודעה) - הרי שהוא ישנו, ואין להתכחש לקיומו. מול ההגות הפילוסופית מוצע כאן כלל התנהגות, לא רק לחשיבה, אלא גם ליישום על-ידי התחשבות אנושית בזולת וב"עולמו"-שלו, ככל שהוא ידוע ואף ככל שהוא ניתן להשערה.

כותרת הפרק והכלל המוצע בצדה, מכוונים כאן בעיקר אל ההורה, העומד להגיב להתנהגות מכעיסה של צאצאו הקטין, במיוחד כאשר מדובר בדפוס קבוע אצל הילד, הנראה כאופי התנהגות. על ההורה, טרם תגובתו, לקחת בחשבון כי התנהגות הקטין הינה, לפחות ביסודה, תוצאת צרכים ו/או לחצים שהילד אינו מודע להם או שאינם בשליטתו. זאת, גם אם נתעלם מהשערות על מקור גנטי-תורשתי של עקשנות (עד כדי מרדנות), המיוחס לעתים גם לבעלי צבע-שיער בגוון ידוע; והכל - מבלי לשכוח את השפעות הסביבה על הילד מעת לידתו, לרבות עקב נסיבות הנוגעות למצב המשפחה, או למקומו של הילד במידרג גילאי ילדי המשפחה ולהשפעות מכבידות מצדם או בצדם. וגם בכל אלה אין כדי למצות את כל החייב לעמוד לנגד עיני ההורים.

עולמו של ההורה בין ילדיו לבין הוריו שלו

אמנם "מירב החשיבות - לחשיבה ולהתחשבות", אך זאת יש ליישם גם ביחס... להורה, המהווה חוליית ביניים בשלשלת הדורות, ונושא לעתים בנטל גורל כבד משקל. גם עניינו, עם עברו וגורלו, הינם "מרכיב במשוואה" הראוי להבנה ולהכרה!

הכבוד להורה שסבל בילדותו, והחליט לעצור את גלגל הגורל מלפגוע בדורות הבאים; אך למרבה הצער - לא כל אחד זוכה ומצליח.

הבנה והכרה - כתנאי מועיל להשלמה.

במציאות האנושית, בה מצויים ופועלים בני האדם, עליהם לנהוג באופן מציאותי ואנושי. אך גם מאמצים למניעת פגיעות ביחסי ההורים כלפי הצאצא הקטין לא תמיד מצליחים, ולא תמיד עולה בידי המעורבים "ליישר את ההדורים" במועד קרוב. במקרים כאלה - כיצד ייסגר ה"חשבון" שכבר נוצר ועדיין נותר!?

ראשית יש לזכור, כי המצב המשתנה עם הזמן מצריך שוני בהתייחסויות ההדדיות, עקב משקלן המצטבר של סיבות ונסיבות חדשות. כללית: כאשר המצב במשפחה נעשה טוב יותר מבעבר, אזי קל יותר למצוא פתרון לבעיה; כאשר המצב נהיה גרוע יותר - חשוב עוד יותר למצוא לכך פתרון.

אמנם, כל מקרה אמור להיבחן בפני עצמו, על-פי נסיבות האירועים והמעורבים, אך בבחינה כאמור - אין להתעלם מהצורך למצוא תשובות ראויות לכמה שאלות עזר, כעולה מהמוצע במאמר זה, וכן שאלות נוספות; למשל: מה מקומה ומה משקלה של התייחסות הסביבה למערכת היחסים שבין האב לצאצא הנפגע? האם ישנה אחריות גם לאחרים מאותו מעגל סביבתי (לרוב, הסביבה המשפחתית הקרובה), עקב מעשים או אי-התערבות בעבר!? האם יש מאלה שבידם "להתגייס" לסייע לפתרון הבעיה, גם כמי שסובלים עם הנפגע העיקרי בהווה?

מעל לכל יוזכר: תנאי מועיל (ולעתים חיוני) להשלמה ולהתפייסות - הבנה והכרה, על בסיס הדדיות מתבקשת. מקרה מצער נתפרסם לאחרונה בפומבי, וכמוצע בסיומת הקטע המחורז המובא בעקבותיו להלן: במקום "לסגור חשבון" במובן העממי השלילי - מוטב לסגור חשבון במובן הפשוט, החיובי והמכובד (ללא מרכאות).

"שלשלת-דורות מול גורל"

מערכת נסיבות-הזמן הזורמת, לעתים מועילה, לעתים מדממת;
כל אדם וגורלו, אך עמו גם קרוביו, וגורלות של כולם ישפיעו עליו.
גורל בני-משפחה - לטוב ולרע מאחד, וכאן, על כזו, יש דברים לייחד:
את האחת הגורל כבר מחץ,
ובנה הרגיש נדהם ונלחץ,
מאובדן כה מכאיב, קשה ויקר;
ועוולת-הגורל נעשית לעיקר...
וגם עם הזמן - הכאב לא חדל,
ובין הפנים והחוץ ההבדל עוד גדל.
האם שאבדה, כבר כבתה ואינה,
אך מועקת-העבר נותרה בעינה:
גם עת דור צעיר לשלשלת נוסף,
יצופו משקעים מעולם שנכסף;
כיבוד אב ואם נותר מקודש,
וכל הפרתו תעורר זעם חדש.
רגישות-יתרה לסבלות הזולת,
אף תחדד צורך בלתי-נשלט:
בצד כבוד ויקר מסביב ומרחוק,
כל מרדנות מקרוב - כעבירה על החוק.
כך גם צאצא, עם לחצי מטעניו,
ייענש אם לא יהיה מכבד ועניו;
מרדן-עקשן עם עצמו הוא שלם,
אך חבל שיש גם מחיר לשלם...
ואילו הייתה לגורל לא רק "יד",
ואם היו לו עמדה וגם "צד" -
אולי היה מתנצל, בסימן או בקול,
בפני מי שעמדו מול הקשה מכל;
אך לבטח היה "הגורל" במבוכה,
מול כל מי שידע, התאמץ וזכה -
לשלב רגישות, ניסיון וחוכמה, לגייס את העוז ואת העוצמה,
ולומר לעצמו: "בל ייפגעו ילדי! גלגל-הגורל ייעצר כאן; אני - ודי!"
ובצל מסתורי ערפילי-זיכרון - עדיין לא נאמר המשפט האחרון;
כי על-אף הצער ולמרות העלבון - מוטב להבין, ולצמצם כל "חשבון".
וגם אם יש צידוק לצורך במחאות - "לסגור חשבון" עדיף בלי מרכאות.