"ראשית אני מבקש לשלוח את ברכותיה של אשתי שמחלימה ממחלתה ורצתה מאוד להיות כאן. בשנה שעברה לא היינו בגלל הקורונה והשנה היא נמנעת מסיבה אחרת, אבל היא מבקשת לשלוח לכולכם ברכה חמה ותודות לברכות ששלחתם לה. יש לה קשר לאירוע הזה משום שאביה היה חבר אצ"ל. אגב, אני חושב שהוא היחיד במדינת ישראל שיש לו גם את אות האצ"ל וגם את אות ההגנה. זה דבר שמשקף את רוח הדברים שאנחנו משקפים כאן.
במקום שבו אנחנו מנציחים את אומץ-לבם ואת הקרבתם של משחררי יפו. ואני שמח מאוד להיות איתכם במעמד הזה, כמו בכל שנה. בזכות מבצע החיסונים אנחנו חזרנו לחיים, ואנחנו שוב יכולים להיפגש.
כולנו זוכרים באהבה, בגעגוע ובחיבה אמיתית את יאיר אסיסקוביץ ז"ל. נפרדנו מיאיר ביגון עמוק לפני חצי שנה. במהלך השנים זכינו להכיר את בני משפחתו, והם מוסיפים לשאת בעקבותיו את הלפיד הציוני שניזון מתורת ז'בוטינסקי.
אנחנו מתכבדים כאן בתמי שלח יו"ר ארגון אלמנות ויתומי צה"ל, סמנכ"ל משרד הביטחון וראש אגף משפחות, הנצחה ומורשת אריה מועלם, יושב-ראש הנהלת מכון ז'בוטינסקי יוסי אחימאיר. ידידיי ותיקי האצ"ל, ומעל כולם, יקירינו - קרוביהם של חללי המערכה ביפו.
על ראש המגדלור המפורסם של יפו - לא רחוק מאיתנו, בנמל - לוחמינו הניפו, לפני 75 שנים, את הדגל הלאומי. המגדלור הזה, בגלגוליו השונים, היה עד לחזרת עם ישראל לארצו. הוא השקיף על ספינות העולים הרבות, שעגנו כאן. מנהיגי הציונות דרכו לידו לראשונה על אדמת המולדת. הרצל נחת ממש כאן. אני יכול להגיד לכם שגם אבא שלי, בתור ילד בן 10 ב-1920 נחת ממש כאן ורבים אחרים.
כמובן בימי תש"ח, ערב הקמת המדינה, תמונת הניצחון על המגדלור חתמה מערכה קשה וממושכת. ראינו אור - וידענו תקומה.
לפני אלפי שנים, ביפו, יונה הנביא התחמק משליחותו וברח לתרשיש. אבל לוחמי המחתרת נהגו אחרת: הם דבקו בשליחותם והשלימו את משימתם לשחרר את יפו. הם לא יכלו לעמוד מנגד, כשתל אביב הותקפה במשך חודשים ארוכים. מאז החלטת כ"ט בנובמבר 1947 של האו"ם, שכונות שלמות בגוש-דן הפכו לחזית מדממת.
כנופיות ערביות הפגיזו וצלפו מצפון יפו על תושבים שלווים בנווה צדק, בכרם התימנים, בשכונת שפירא, בפלורנטין. ומדרום יפו, באבו כביר ירו על תושבי בת-ים וחולון, ועל הנוסעים לירושלים.
היו לנו הרבה מאוד הרוגים ופצועים רבים. הרבה מאוד דם. גם סדרי החיים שובשו בצורה חמורה: שיתוק המסחר, משפחות שנותרו בלא קורת גג, פליטים שהצטופפו במקומות מחסה. צריך לומר כמובן שפעולות איבה חמורות, שמקורן ביפו, היו עוד לפני כן מחר ימלאו 100 שנים למותו של הסופר הבלתי נשכח יוסף חיים ברנר, שנרצח ביפו עם חבריו בפרעות 1921. פרעות אלימוֹת אירעו גם ב-1929 וב-1936, על-רקע הסתה לאומנית בוטה נגד היהודים. כשהסאה הוגדשה ב-1948, וקו האש התרחב האצ"ל החליט לצאת לפעולה.
לכן מנחם בגין ז"ל החדיר בלוחמים רוח ונחישות, ולצדו בלט קצין המבצעים המזהיר 'גידי' (עמיחי פאגגין). צאצאו של גידי שנמצא כאן לפנינו כל שנה. גידי היה טקטיקן מופלא. הרבה בזכותו הצליח האצ"ל לבצע פעולות, שתרמו להסתלקות השלטון הזר מארץ ישראל. הייתה לו חשיבה יצירתית, נועזת ושוברת מוסכמות.
כשההתגרות של תושבי יפו בשכניהם היהודים החמירה, גידי זיהה את הסכנה האמיתית בזמן: הוא ידע שאם לא ייעשה דבר, יפו הסמוכה לים תהפוך לבסיס מרכזי של צבאות הפלישה הערביים במלחמת העצמאות. לכן, מה שהוא עשה חודשים לפני הקרבות ביפו, הוא להשיג מודיעין איכותי, למפות את קיני התוקפנות, ולאגור תחמושת. לא רק התכנון שלו היה יסודי וממבריק, אלא גם הביצוע.
גידי רקם תוכנית התקפה, שהולמת את תנאי השטח ביפו הצפופה: תפיסת עמדות, כניסה פנימה דרך נקודות תורפה בטבעת ההגנה, ריכוך שטח האויב באש חזקה, התקדמות מבית לבית, ומרחוב לרחוב, התבצרות מהירה, ונטרול מאחזים עוינים. היום אנחנו קוראים לזה לש"ב - לחימה בשטח בנוי, אבל זה בדיוק מה שהוא עשה. שיטות הלחימה של גידי וחבריו במערכה על יפו כולל פריצה של קירות הבתים ומעבר מאובטח ביניהם, בית בית. השיטות הללו יושמו לימים במבצעים של צה"ל. למשל, ב'חומת מגן' נגד ארגוני הטרור ביהודה ושומרון, לפני 19 שנים.
לוחמי האצ"ל ביפו הסתערו על היעד במשך שעות ארוכות יום, ועוד יום, ועוד יום והייתה כאן אש תופת. כשנהדפו לאחור, הם לא ויתרו. צמרת הארגון חשבה שצריך לסגת, אבל החיילים בחזית התמרדו: 'עוד ניסיון אחד, לא נעזוב את הזירה, נכה אותם'. זה בא מהחיילים וכך אכן קרה: למרות העזרה שהבריטים נתנו לכנופיות ביפו, ההכרעה הושגה. אל האצ"ל, שהיה חיל-החלוץ בכיבוש שכונת מנשייה, חברו כוחות ה'הגנה'.
יחד, האויב הוכה שוק על ירך. סיוט הדמים תם ונשלם. יפו נכנעה. מאות הלוחמים שהיו פרושים סביבה ובתוכה, התפנו לפעול כעת בחזיתות אחרות במלחמה שקבעה את גורלנו. מן המערכה הכבדה נותרו שלושה לקחים לדורות:
לקח ראשון - החשיבות של גבולות בני הגנה. כשהחזית קרובה - מרכזי אוכלוסייה גדולים נמצאים בסכנה. לעומת זאת, כשיש לנו עומק אסטרטגי ואחיזה בשטח הביטחון שלנו מתחזק. הוא לא מוחלט, אפשר לתקוף גם ריכוזי אוכלוסייה בטילים, אתם מכירים את זה. אבל ברגע שיש יכולת לתקוף ישירות בכוחות קרקעיים אתה בחוסר ביטחון משווע, כפול ומכופל. לכן זה הדבר הראשון, עומק אסטרטגי.
לקח שני - מי שמנסה לפגוע בנו, מעמיד עצמו בסכנת פגיעה חמורה. זה היה נכון ביפו ב-1948 וזה נכון היום עם כל ההבדלים לגבי אירן וגרורותיה. מי שמנסה לפגוע בנו מעמיד עצמו בסכנה חמורה.
לקח שלישי - טיפוח היכולת להגן על עצמנו בכוחות עצמנו. אנחנו מתעצמים בלא הרף, ואנחנו פועלים בלא היסוס להבטיח את קיומנו ואת עתידנו בכוחות עצמנו.
אי אפשר היה לסמוך על הבריטים ב-1948, אנחנו מקבלים ומוקירים את כל הבריתות וכל הידידים, אבל בסופו של דבר גורלנו נקבע על-ידי יכולתנו להגן על עצמנו בכוחות עצמנו.
גבורת אנשי המחתרת, שחרפו נפשם להגנת תל אביב ושחרור יפו חקוקה בדפי התקומה שלנו. חלפו הימים שבהם ניסו לגמד את חלקו של האצ"ל בסיפור הקוממיות. האמת ההיסטורית חזקה מכל השמצה וסילוף.
מגיע כבוד ענק לאצ"ל, כפי שמגיע כבוד ל'הגנה', ואף ללח"י. כל מחתרת ותרומתה לעצמאות ישראל. אני רוצה להוסיף שהאיחוד בין תל אביב ויפו נתן תנופה כבירה לעיר שחוברה לה יחדיו. זוהי עיר תוססת, צבעונית - עיר אחת, שמשלבת חדש וישן. תל אביב-יפו היא סמל לחיים משותפים בין יהודים וערבים: כבוד הדדי, סובלנות, שכנות טובה, שגשוג.
יפו שומרת על אופיה המיוחד - והיא עוד תעלה מעלה מעלה, עם הרכבת הקלה שמחברת את שדרות ירושלים מקצה לקצה. נצדיע למשחררי יפו, ניתן כבוד לנופלים, וננצור את גבורתם ומורשתם. זכרם יחיה בתוכנו לעד".
