|
|
מדליקי האש [צילום: יצחק הררי/פלאש 90]
|
|
|
|
|
הימים שבין תום הפסח ועד ליום העצמאות נתפסים אצל המחנה הפוליטי הנאור כ"עשרת ימי התשובה" החילוניים. ושלושת הימים המרכזיים שבו: יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות נתפסים כימי מדורת השבט של המחנה המתקדם. ימים שבהם אפשר להדליק מדורות בליבו של הקונצנזוס. מדליקי האש עוטפים את האג'נדה הזאת במונח אידיאולוגי עלאק: "אלטרנטיביזם". אגב, יש המוסיפים גם את ליל הסדר במנין ימי הדלקת אש הלכעיס. הכיצד? בשנים האחרונות האלטרנטיביזם מציע ליצור "הגדה בקוד פתוח". מה הכוונה? שבמקום הגדה קונבנציונאלית "דתית" נתפלל בהגדה שבה כל דיכפין ישלב כל קטע שבא לו, כולל פרקי קוראן נניח, ויקרא בו בליל הסדר. אבל נחזור לימי הזיכרון.
עד לפני שנים מספר היו "היהודים הפרימיטיביים" מציינים את היגון והזיכרון הלאומי בדרכים קונבנציונליות, המקובלות על בני תמותה רגילים: שירה נוגה, פיוטי תפילה קורעים, צפירת אבל, הדלקת משואות, חשיפת פרקי גבורה ועוז, אווירה של "ביחד" לאומי ועוד.
אלא שכאמור פעמיים בשנה מתעורר הזרם האלטרנטיביסטי, שליבתו היא הישראלים החדשים, כדי להדליק מדורות פוליטיות בטקסיות הנוגה והעצובה של יום הזיכרון לשואה ולגבורה ויום הזיכרון לחללי צה"ל. מובילי הזרם רואים במבנה טקסי העצב הלאומיים הקונבנציונאליים משהו שאינו עכשווי ואינו רלוונטי עוד למציאות הפוליטית העכשווית, ולכן מציעים טקסים אלטרנטיביים. הנה דוגמה לאלטרנטיביזם של יום השואה: הדלקת שבעה משואות במקום שש. מדוע שבעה? כי המשואה השביעית תהא לזכרם של כל המתים והנרצחים מכל הפשעים והג'נוסיידים שנעשים בעולם כיום ונעשו בעולם בעבר. צריך להיות הגונים ולהדגיש: הרעיון האלטרנטיבי הנ"ל יושם בשנים שעברו והשנה הוא טרם עלה, לפחות נכון לעכשיו, אבל ייתכן שזה יעלה בדקה ה-90.
דוברי האלטרנטיביזם לא עוצרים בבינאום זיכרון השואה אלא משלבים בה פוליטיקה עכשווית נוראית. כך למשל, בטקס האחרון הקריא איש התיאטרון אמיר אוריין טקסט חריף נוראי: "זכות הדיבור על השואה עומדת לניצוליה ולמשפחתם בלבד, למי שזכויות האדם יקרים לו..., אבל למדינת ישראל, אין עוד זכות להיות להם לפה. מדינת ישראל איבדת את הזכות ההיסטורית והמוסרית לטעון על השואה, מדינת ישראל שהוקמה על בסיס אתני יהודי-לאומי איבדה את זכות הטיעון על השואה. מדינת ישראל שבמגילת העצמאות שלה נכתב כי תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין, תבטיח חופש דת, מצפון ולשון, תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות, לא קיימה אף אחת מהבטחות אלו". את מונולוג האוטו שנאה השקרי הזה איש לא עצר.
מסחור אידאולוגי
והאלטרנטיביזם אינו עוצר ביום השואה אלא מתקדם, תרתי משמע, ליום הזיכרון לחללי צה"ל. גם השנה ינציחו הנאורים והמתקדמים את האבל הפלשתיני דווקא ביום הזיכרון לחללי צה"ל. וכרגיל, חלק מהדוברים המתקדמים של הטקסים האלטרנטיביים, יבקשו להפוך את יום הזיכרון לחללי צה"ל גם ליום הזיכרון של חללי כל אומות העולם. ביום המקודש הזה, אולי יום הקונצנזוס המקודש האחרון של העם של העם היהודי, ידליקו החבר'ה האלטרנטיביסטים נרות זיכרון משותפים עם נציגים פלשתינים ויערכו מפגשי אחווה ורעות עם אומללי העם הפלשתיני, עם שחלק מבניו ובנותיו "נופלים" על מזבח קידוש השהאידיזם, כמעט מדי יום.
נכון, לא כל האלטרנטיביסטים הפכו את האלטרנטיביזם למסחור אידיאולוגי, ויש ביניהם גם אחדים שנפשם מיוסרת באמת על עוולות העולם הנוכרי ופשעיו. אבל את המקצוענים שביניהם ראוי לשאול: הרי בלוח הגרגוריאני ישנם 362 ימים פנויים וניתן בקלות לנכס יום ולהעלות את זיכרונם של נדכאי כל העולם בטקסים ובמשואות ובשאר מנגינות. אז מדוע יש צורך ליצור זיקה מכעיסה בין השואה היהודית, למשל, לבין שאר פשעי העולם? האין זה זיקה כזו רק מגמדת את השואה של העם היהודי? ומדוע יש צורך לשלב - ביום הזיכרון לחללי צה"ל - בין הכאב הפלשתיני לדמעותיה של האם העברייה? הלא עבור האחת מדובר ביום "הנכבה" ולעבריה זהו יום זיכרון שלאחריו בא יום העצמאות. אז מדוע לא לתת לכל אם לבכות באבלה, לבדה, עם עמה ומשפחתה? האם יעלה דעתו של איזה ארמני לדבר על פשעי כל העולם דווקא ביום הזיכרון לשואה הארמנית? והאם יעלה בדעתה של ממשלת החמאס להדליק נר לזכרם של חללי צה"ל דווקא ביום הזיכרון לחללי אל-אקצה ולחללי הג'יהאד האיסלאמי?
האלטרנטיביזם וכפת הברזל שלו בתקשורת יודעים לחסום כל ביקורת בטענה שהמבקרים "חשוכים" ושייכים למחנה הפאשיזם הימני. דברי הבל כמובן והשנה הם הגדילו. חברת פרסום סירבה להעלות שלטי פרסום של תנועת "שוברים שתיקה" ולוחמים לשלום" בטיעון חזק: הטקס שנוי במחלוקת ציבורית! הטיעון ההגיוני הספיק לתנועות מדליקי האש לשחוט את החברה המסחרית.
ולסיכום, האלטרניטיביסטים אינם רואים בעיה בהפיכת ימי היגון הלאומי היהודי לימים של כאב בינלאומי. והם טועים. הפיכת כאב לאומי לכאב בינלאומי הופך את הכאב למשהו חסר אנושיות. משהו שהוא יותר הצגה מאשר מציאות.
