קָרְבָּן כָּבֵד

נִתָּן הַצַּו לְקַיֵּם מִצְוָה בְּתֹם יְמֵי הַמִּלּוּאִים
לְהוֹדוֹת לָאֵל וְלְהִטָּהֵר וּלְכַפֵּר עַל חֲטָאִים
לְהַקְרִיב קָרְבָּן מִנְחָה וּלְהַבִּיעַ תּוֹדָה לָאֵל
בְּתוֹם הַמַּהֲלָךְ אֲשֶׁר ה' אֶת יִשְׂרָאֵל גּוֹאֵל

כִּי בְּתוֹם יְמֵי הַמִּלּוּאִים הוּשְׁלְמָה הַגְּאֻלָּה
גָּאַל ה' אֶת עַמּוֹ מִצָּר וְאֹויֶב בְּהָדָר וּתְהִלָּה
כִּי עַל כֵּן קֵרַב אַהֲרֹן אֶל הַמִּזְבֵּחַ בְּבִטְחָה
הִקְרִיב קָרְבָּן חַטָּאתְ וְעוֹלָה וְאָיִל לְמִנְחָה

וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו לָה' וּבֵרַךְ אֶת הָעָם
וְצִוָּה עַל בָּנָיו לִנְהוֹג מִנְהָגוֹ עַל הַמִּזְבֵחַ גָּם
מִשֶּׁפִּקְפְּקוּ פֶּן הָאֶשׁ לֹא תֵּרֵד לְאֱכֹל קָרְבָּן
שִׁלְמוּ בְּחַיֵּיהֶם כִּי הִכְנִיסוּ אֶש עַל דַעֲתָּם

וַתֵּצֶא אָז אֶשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתּאֹכַל בְּנֵי אַהֲרֹן
עֹנֶשׁ כָּבֶד עַל חֵטְא אֲשֶׁר לֹא נַעֲשָׂה בְּזָדוֹן
עַל שִׁקּוּל דַּעַת מוּטְעֶה אַף כִּי נָקִי מִרְבָב
תֹּם לֵב לֹא מְחַיֵּב חֹק חָקוּק וְתּוֹרָה בִּכְתָּב


להנהיג עם חובה שיעשה על-פי דין

מדובר בראשית התהוות ישראל כעם המונהג על-ידי מנהיגים נקיים מרבב ודבקים בקיום מצוות התורה בלי סיג. ראינו כי בני אהרן הכהן שלמו בחייהם כי פקפקו בכתוב בתורה מפי הגבורה. מִשֶהֻשְׁלְמָה היציאה ממצרים והעם קיבל תורה בסיני ואף הקים משכן לקיום מצוות התורה בו, משח ה' את אהרן בידי משה, משבט לוי לכהן בקדש, ולמעשה להנהיג את העם בכל הנוגע לקיום מצוות התורה ובתתה עת לכללי הקרבת קורבנות, אשר הקרבתם הוגבלה להעשות רק במשכן לאחר שהקמתו הושלמה. הייתה אז דרושה תקופת הכשרת הכהנים להנהיג את העם בכל הנוגע לפולחן ולקורבנות. זה קבל ביטוי בצו שנצטוו אהרן ובניו בסוף פרשת צו: ופתח אהל מועד תשב יומם ולילה שבעת ימים ושמרתם את משמרת ה' ולא תמותו (צו, ח/לה) ה' אלה נקראו ימי המלואים התבודדות או הסתגרות במשך שבעה ימים שנגזרו על אהרן ובניו שצריכים להיות שְׁלָמִים כלומר תמימים (ט/א). זאת כל ההכשרה שהייתה דרושה לקבלת כְּהֻנַּת מנהיג כְּהֻנַּת כהן. הטקס הזה מקבל ביטוי בהקרבת קרבן שנקרא: "איל המלואים" כלומר ל"איל הַשְּלָמִים" (ח/כ"ט) המסמל שלמות או השתלמות שעל המנהיגים דאז לעבור. משתמו ימי המלואים והיה אהרן ובניו כשרים להנהיג את העם בעבודת הקדש שהיו אז בעיקר הקרבת קרבנות, ביום השמיני הופיעו בפני העם, והקריבו קורבן על המזבח שהוקם במשכן, ואכן אהרן בשיתוף בניו הקריב הקורבן על תאור הטקס בפרשה. האקט המנהיגותי קיבל אישור רבון העולמים שבחר באהרן ובניו לכהן כמנהיגי העם. היה זה בהקרבת הקורבנות שנצטוו להקריב לאחר שנסתימה בנית המשכן ולא שרתה בו השכינה במשך כל שבעת ימי המלואים ונאמר: וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כבוד ה' (ח/ו) והוסיף משה ואמר אהרן אחי כדאי וחשוב ממני שעל-ידי קורבנותיו ועבודתו תשרה שכינה בכם (ח/ז) ותדעו שהקב"ה בחר בו ככהן גדול כי הוא ראוי לזה יותר ממני. זה לא נִכַּר במנהיגינו כיום כשאין מנהיג מפרגן לאחר ולהפך.

אין לפקפק בסמכות העליונה של הרבון

העם החל משבח רבון העולמים בראותו כי לאחר שאהרן הקריב הקורבן באהל מועד, ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העלה ואת החלבים, וירא כל העם וירנו ויפלו על פניהם (ט' /כד) באמרם דברי שבח ותהילה לקב"ה: ויהי נעם ה' אלוהינו עלינו" (תהלים צ/י"ז) ובכך נשתנתה תפיסת עולמם שהייתה "אלילית" לתפיסת עולם "אלוהית". ויאמינו בה' ובמשה עבדו כאשר משה על-פי הדבור ממנה את אחיו הגדול ממנו בשנים כמנהיג עם על כל המשתמע מכך. היה צורך גם שהעם יקבל את אהרן כמנהיג ובניו מנהיגים לצדו, לכן משירדה האש מן השמים ושרפה את הקורבן מובעת התרגשות רבה בעם: ויפלו על פניהם וישתחו לו. בכך נסתלק כל ספק שהיה בלב העם שזה מקרוב יצא ממצרים שם הקריב קורבנות לאלילים כמנהג המקום. לא בכדי התרחש אשר התרחש למען סלק כל ספק כי מעתה הקורבנות יהיו לבורא עולם ולא לפסל ותמונה מעשה ידי אדם. אלא שלדאבון לב משה ואהרן בני אהרן נדב ואביהוא שהיו אמורים להקריב את הקורבנות שהעם ראה צורך להקריב אותם, פקפקו אם אומנם תרד אש מן השמים ותוכל את הקורבנות שהם נצטוו להקריבם על-ידי אביהם. הספק קבל בטוי בהכניסם אש זרה אשר לא צווה אתם (ט/א) התוצאה היתה: "ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה'... (י/ב) משה פונה אל אחיו אהרן בעת קשה זו ואומר לו הלא כבר נאמר: "בקרבי אקדש ועל פני כל העם אכבד" (י/ג) וַיּדֹּם אַהֲרֹן, לאמור שתק ולא השיב דבר למשה. ורש"י אומר כי בשתיקתו זו קיבל אהרן שכר ומה שכר קיבל שנתיחד עמו הדבור כלו כאשר נאמר כאזהרה לבל יכנסו למשכן "שתויי יין" (להן פסוקים ח-יא). והרי לא מצאנו כי בני אהרן אכן נכנסו שתויי - שכורים, אלא שכאן יש מעין אזהרה כי המפקפק במצות הרבון כאן רבון העולמים, סופי שיענש על כך בְּחמְרָה רבה. כמו שמובא במדרש אגדה לספר ויקרא, משל לתת הסבר לשרפת בני אהרן וכך נאמר: משל למלך שהיה לו בן-בית נאמן, מצאו עומד על פתח חנויות והתיז את ראשו בשתיקה ומנה בן בית אחר תחתיו, ואין אנו יודעים מפני מה הרג את הראשון? אלא מה שמצוה את השני ואומר: לא תכנס בפתח חנויות אנו יודעים שמתוך כך הרג את הראשון כך: ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם" ואין אנו יודעים מפני מה מתו? אלא שמצווה את אהרן ואומר לו, יין ושכר אל תשת" אנו יודעים מתוך כך, שלא מתו אלא מפני היין. ברם על מיתה משונה זו התרבו ויש עוד הסבר למיתתם המשונה של בני אהרן לאמור: לא מתו בני אהרן, אלא על-ידי שהורו הלכה בפני משה רבן, ועוד סיבות מסיבות שונות.

מי שמך שר ושופט עלינו נאמר למשה

משה כבר שמע פעם דברים אלה שהוטחו בפניו: "מי שמך שר ושופט עלינו". אלא שמאז שנאמרו לו דברים אלה משה קבל סמכות להנהחיג את העם מבורא עולם, שהוא הריבון הקובע מי ינהיג ומי יונהג לכן נאמר על משה כי מנויו נעשה: על-פי הַדִּבּוּר, מפי האלוהים הוא הריבון האחד והיחיד. ברם הקב"ה הבוחן לב וכליות יודע לבחור באיש הראוי להנהיג. הכלל הוא שהמנויים למשרות צבוריות נעשות למי שיכול לעמוד במשימה, דבר שאיננו מתקים בימינו, כאן נוהגים שמור לי ואשמור לך, ובעיקר אם יֵדַע האדם לרצות את המנהיג לעתים אין כל חשיבות לכִּשּׁוֹרִים, אבל יש חשיבות לקְשָׁרִים. משה בעינינו בקש להסיר מעליו את האחריות למינוי אחיו ובני אחיו להנהיג את העם ככהנים אמר לעם כי המנוי על-פי רצון הרבון לשון אחרת על-פי הַדִּבּוּר דהיינו במצות ה' שהוא הרבון. ביטוי זה אנוס על-פי הדבר נאמר כדי להצדיק את מעשה יעקב ברדתו אל ארץ מצרין נאמר: וירד מצרימה אנוס על-פי הדבור. לבטיו של משה כאן כי הוא ממנה לא רק בני שבטו - שבט לוי, להנהיג אלא גם את בני משפחתו, על זה נאמר כל דבר טוב בעתו. והנה שבים אנו כמדי פעם לחדש ימינו כקדם. לקרב לבבות ולסלק שנאות, כי רק באהבת חנם וכשלעיני נבחרינו טובת העם, המחיבת לב פתוח ובלבד שנבחרינו שמים זאת לנגד עיניהם שמים את המטרה לשמה נבחרו, ליצור אחדות אמת בעם למרות שאין אחידות בדעה ובחישבה, כי לא בכדי נבראנו שונים זה מזה בתדמית ובמזג, ברם הצורך בקיום ובחיי חברה ראויים, גובר על השוני ומחזק את המשותף. למרות השוני מוסר השכל ניתן ללמוד והוא טוב ונכון לכולנו אי-שם.

כֹּל הַיְּצוּרִים נִבְרְאוּ עַל יְדֵי בּוֹרֵא עוֹלָם
צַדִּיק רָשָׁע תָּם וְזֶה שֶאֵינוֹ כַּאֲחָד הָאָדָם
גָּם הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר אֱלֹהֵים אוֹתָם בָּרָא
אָסַר הִתִּיר וְשָׂם אֶת כֻּלָּנוּ אָחִים לְצָרָה

אָנוּ כָּאן בְּסֹוף הָעִתִּים אָנוּ אַחֲרֵי אֵרוּעַ
ובִּבְלִי דַעַת כֹּל הַצִּבּוּר פּה ובְּתֵבֵל פָּגוּעַ
וְאֵין אָנַחְנוּ יוֹדְעִים סִבַּת הַמִּפְגָּע וּמַדּוּעַ
כִּי בְּאֵין אֹמֶר וְאֵין דְּבָרִים הַנָּגִיף הוֹפִיעַ

הוֹפָעֲתוֹ קֶרְבָה לְבָבוֹת וְגִלְתָּה פֹּה וְשָׁם
חֶמְלָה וְעֶזְרָה הֲדָדִית וְסִיּוּעַ בְּהדְרַת עָם
הָבָה נֶאַמֵּץ זֹאת כְּדֶרֶךְ חַיִּים לָנוּ לְעוֹלָם
כִּי הַכֹּל בְּסִירָה אַחַת וְגוֹרָל אֶחָד לְכֻלָּם
כּי הָעוֹלָם נִבְרָא לבְנֵי הֶאָדָם