אין לאדם שוב סיבה לצאת לחלל. מסעות אלו אינם מאכילים אותנו, אינם מלבישים אותנו, אינם מגנים עלינו, אינם מרפאים אותנו. הם מסוכנים ויקרים, לוקסוס תקציבי שאיש לא הצליח להצדיק. אחרי שכל זה ברור, אפשר להבהיר את ההפך: החלל הוא בדיוק המקום אליו צריכים בני האדם לצאת, כי הם סקרנים, אוהבים, יוזמים ואידיאליסטים. בני האדם לא רצו להיות תקועים מצידו האחד של האוקיינוס, ולכן המציאו את הסירות וחצו אותו. הם לא אוהבים שהרים ניצבים בדרכם, ולכן מטפסים עליהם. זו בדיוק הסיבה לצאת לחלל - טוען ג'פרי קלוגר, עורך בכיר בשבועון טיים ומחברם של ספרים וסדרת רשת על המסעות לחלל.

הוויכוח הזה נמשך כבר 60 שנה, מאז הפך יורי גגארין לאדם הראשון בחלל, וקלוגר אומר שהפך שוב בסוגיה מאז קרא בעיתון גארדיאן את מאמרו של ניקולס ראסל. המאמר נפתח באזכור השיר שכתבה גיל סקוט-הרון ב-1970, בו ציינה שארה"ב השקיעה 24 מיליארד דולר בתוכניות אפולו בעוד 10% מאזרחיה חיו בעוני.

ראסל ממשיך ומציין, כי תוכנית הירח החדשה של ארה"ב עשויה לעלות 30 מיליארד דולר, ואת התפקיד המסוכן לדעתו שממלא הצבא בתוכניות החלל. הוא גם מזכיר את תוכניתה של אוניברסיטת אריזונה לאחסן בירח דוגמיות של 6.7 מיליון מינים, כדי שניתן יהיה להשתמש בהן אם כדור-הארץ יחרב, ואומר שזוהי דוגמה לפטליות התופסת את מקום התקווה, היוזמה והגבורה.

לדעת קלוגר, יש כמה נקודות נכונות בדבריו של ראסל, במיוחד הטענה שחקר החלל בא על חשבון ההשקעה בשוויון גזעי. אולם, אין המדובר במשחק סכום אפס יותר מאשר כל השקעה אחרת של ממשלת ארה"ב; בהגדרה, כל דולר המושקע במקום אחד אינו מושקע באחר. תוכנית הירח אכן יקרה אם מסתכלים רק על המחיר, אך תקציב נאסא השנה הוא רק 0.4% מתקציב הממשל לעומת 4% בעידן אפולו. אין מנוס מכך שהצבא יהיה מעורב בתוכנית; טילים הם טילים, פיזיקה היא פיזיקה והמכונה הראשונה שהוציאה בני אדם מכדור-הארץ תוכננה במקור כטיל בליסטי.

ומה לגבי המחסן על הירח? נכון, זה מהווה סוג של פטליזם. אבל העובדה היא, שבני האדם בהחלט מסוגלים להרוס את כדור-הארץ. כל עוד אין לנו ביטחון מוחלט ששום רודן או מלך בעל נשק גרעיני וכפתור בהישג יד לא יעשה משהו הרסני, אחסון הגנטיקה של כדור-הארץ ליתר ביטחון איננה רעיון מטורף כל כך.

כן, מסכם קלוגר, אנחנו יכולים לחיות בלי המסעות לחלל. חיינו טוב מאוד בלעדיהם לפני 12 באפריל 1961. אנחנו יכולים לספק את רוב צרכינו בכך שנישאר בכדור-הארץ: לגדל את משפחותינו, להשתכר לפרנסתנו ולהאכיל את ילדינו. אבל אנחנו מזינים משהו פחות מוחשי ויותר רוחני כאשר אנחנו מתרחבים עד לקצה גבול יכולתנו. פעם המשמעות הייתה לחצות את האוקיינוס. היום זה אומר יותר. החלל נמצא שם - וגם אנחנו צריכים להיות שם.