בין ביבי לבין נירון <br>

חודשים רבים היססתי. נשכתי את שפתיי. סירבתי להאמין. ביקשתי לשאול מחדש. חודשים רבים ראיינתי בתוכניתי באתר של אורלי וגיא מרוז בפייסבוק אנשי מקצוע הבקיאים במדיניות הביטחון. זוכר כמה מהם לפי סדר הא"ב:

החוקרת מיקי אהרונסון, בכירי מערכת הביטחון עמוס גלעד, עמוס ידלין ומשה (בוגי) יעלון, הפרשן אהוד יערי והשגריר פרופסור איתמר רבינוביץ. עם רבים שוחחתי שלא בפומבי. עתה, לאור האירועים האחרונים במשולש ישראל-אירן-אמריקה, ולנוכח עצימות השימוש ביכולות צבאיות מצד ביבי והקרע ההולך ומתרחב באחריותו עם הנשיא ג'ו ביידן, החלטתי שלא להחריש עוד. פשוט אסור לשתוק.

יש אפשרות שהיא חשש, שמא ביבי הוא נירון של ימינו. אומנם אין כינור או כלי מיתרים אחרים בידיו וספק אם הוא יודע לפרוט עליו, וגם לא קופסת גפרורים להעלות את ירושלים - היא רומא של נירון - באש. אבל הוא חורך ומוביל את ישראל בדרך חתחתים, ואין איש קם ומצפצף.
הוא מחליט כמעט לבד. הוא יודע טוב מכולם. הכל בשרות היעד המרכזי של חילוצו מן המשפט הפלילי המתנהל נגדו בבית המשפט המחוזי בירושלים.

אין לביבי מונופול על תפישת הביטחון הלאומי הנחוצה. גם אני הדל באלפי מנשה ביטחוניסט. גם לנגד עיניי דמויות ביטחוניות כמו דוד בן-גוריון ומנחם בגין, יצחק רבין ואהוד ברק, אריאל שרון ומשה (בוגי) יעלון ואחרים. כולם רשמו הצלחות. רובם רשמו גם טעויות. אבל הם היו ביטחוניסטים ממשיים, ואיש מהם לא נהג כנתניהו.

אביא שתי דוגמאות להשוואה: בשנות האיבה הגדולה (והמצערת) בין דוד בן-גוריון לבין מנחם בגין, בעודו רתוק למיטת חוליו, זימן ראש הממשלה את יריבו לביתו וסיפר לו בסוד על ההחלטה לצאת למבצע סיני. הוא הבין כי אין עושים צעד כזה על דעת הממשלה בלבד.

ועוד דוגמה: בעודו נחוש להפציץ (למרבה המזל) את הכור הגרעיני בעירק דחה ראש הממשלה מנחם בגין את מועד ההמראה עד שסגנו רב אלוף במילואים יגאל ידין ישוכנע בנחיצות המבצע. לא סתם, אלא בגין עמד על כך שמליאת הממשלה תצביע אם לשגר את המטוסים לשמי עירק.

וביבי? הוא ריסק על דעת עצמו את היחסים עם ברק אובמה בנאום יהיר וראוותני שנשא מאחורי גבו של הנשיא האמריקני בגבעת הקפיטול; והוא האיץ בדונלד טראמפ לבטל את ההסכם (הבעייתי אך העדיף מלא-כלום) על אירן בלי שהיה לו אופק להפיל את משטר האיאתולות; ועתה הוא יורה ומפציץ ומשגר כוחות בלי לכנס כראוי את הקבינט הביטחוני.

הוא הפך לקאובוי מהמערב הפרוע במזרח התיכון. ביבי מעצים על דעת עצמו את המלחמה עם אירן (שהיא ראויה ונחוצה בממדים מסוימים ובתיאום לא רק עם האמריקנים אלא גם עם הרוסים, למשל במרחב האווירי בסוריה). מתפרע בים סוף כי בא לו. זה טוב לדימוי הפוליטי שלו בין אם זה נחוץ לביטחון הלאומי ובין אם נושא בחובו סיכונים מיותרים.

וחמור מכל: הוא רודה את הדבש עוד בטרם סיימה הדבורה לייצרו. הוא אחראי לכך שהדברים מתפרסמים. נניח שאנו מאמינים לו בשערורייה המלווה את תקיפת ספינת הביון האירנית - פעולה שכדאיות ביצועה תלויה בספק ספיקא אם לא אושרה מראש על-ידי הנשיא האמריקני ג'ו ביידן. אבל מה היה פרסום הארכיון שהמוסד הוציא מטהרן? ועל מה ולמה הריגת המדען על אדמת אירן צריכה להתפרסם לכל פרטיה הטכניים? ועתה הפטפוט על הפסקת החשמל היזומה בנתאז?

ביבי לא מבין, שכאשר יצחק שמיר העיר (ולעגו לו לשווא) כי מותר לשקר למען ארץ-ישראל הוא התכוון שמותר להכחיש שהמוסד השתלטו על ארכיון בטהרן גם אם עשה זאת. זה משרת הן את האינטרס הישראלי והן את האינטרס האירני להיתלות בספק ולא ליזום פעולת תגמול.

אך ביבי מפטפט את המצב ההולך ומאביך (מלשון אובך) ביחסנו עם אירן וכן את את השבר שהוא מעמיק עם ממשל ביידן, אבל הכל קשור אצלו במולדת. הוא רואה לעיניו רק את ירושלים. איזו ירושלים? זו שברחוב סלאח א דין באולמה של השופטת רבקה פרידמן-פלדמן.

אבל עדיין רבים באומה מאמינים לו. אמש הלכנו נכדי אורי בוטון ואני לתחרות כדורגל בלומפילד (הפעלת האצטדיון היא שערורייה ורון חולדאי טרם הגיב). נטפל אלינו אחד מאוהדי קבוצתנו מכבי תל אביב לומר כי אין כמו ביבי. הלך לצידנו וכמעט לא הרפה, ועל זה כבר כתב בגאונותו חיים נחמן ביאליק:

"ובשאון עם אוויל סביב אלילי הפז
נחבא קול אלוהים, נבלע רעמו העז".