הכוחות האמריקנים הראשונים שנכנסו לאפגניסטן היו אנשי CIA ב-26 בספטמבר 2001. בשיאה של המלחמה, עשור לאחר מכן, למעלה מ-100,000 חיילים אמריקנים נלחמו נגד הטליבאן. עשור נוסף מאוחר יותר, המלחמה הארוכה ביותר בתולדות ארה"ב עומדת להסתיים: הנשיא ג'ו ביידן יכריז שהחיילים הנותרים ייצאו מן המדינה עד 9 בספטמבר, יום השנה ה-20 למתקפות הטרור.

על-פי ההסדר שהשיג הנשיא דונלד טראמפ, הכוחות האמריקניים אמורים היו לצאת עד 1 במאי ובתמורה הטליבאן ינתק את קשריו עם אל-קאעידה וידון עם הממשלה בקאבול על הסדר פוליטי. הארגון לא עמד בהתחייבויותיו: הוא שומר על הקשר עם אל-קאעידה והודיע שלא ישתתף בסבב הבא של השיחות עם הממשלה. הנשיא אשרף גאני שחרר אשתקד 5,000 אנשי טליבאן וקיבל בתמורה דרישה לשחרורים נוספים ועלייה באלימות מצד הארגון.

למרות כל זאת, ביידן הבהיר שאינו יכול לדמיין לעצמו שבשנה הבאה יהיו חיילים אמריקנים באפגניסטן. יועציו הצבאיים הזהירו אותו שהטליבאן עלול להשתלט על המדינה; ראש המטות המשולבים, מארק מיליי, אמר לביידן שזכויות הנשים במדינה "יחזרו לתקופת האבן". אחרים טענו שאפגניסטן שוב איננה אינטרס חיוני, וכי איומים אחרים – ובראשם סין – מצריכים את תשומת ליבה ומשאביה של ארה"ב. לבסוף בחר ביידן בקו השני.

כאשר ארה"ב, ובמיוחד מטוסיה, יהיו בחוץ יוכל הטליבאן לממש את יתרונותיו. אין זה אומר שהמדינה תקרוס מיד, אך הממשלה תתקשה להתמודד עם הלוחמים. ג'ון סופקו, הממונה האמריקני על שיקום אפגניסטן, אמר אשתקד לקונגרס, כי הצבא האפגני היה ונותר חלום בלהות ואסון חסר תקווה. בחודש שעבר הוא הוסיף, שיכולתה של הממשלה לשנע מזון, תחמושת וציוד לרפואי לחייליה היא מוגבלת.

הצעד של ביידן יוצר כאבי ראש לבעלי בריתו האירופים, מציין אקונומיסט. באפגניסטן מוצבים 7,000 חיילים ממדינות אחרות, כולל 1,300 מגרמניה ו-900 מגאורגיה. בחודש פברואר הבטיח מזכ"ל נאט"ו, ינס סטוטלברג, כי חיילי הארגון "לא יעזבו לפני הזמן הנכון". בפועל, כוחות אלו לא יוכלו להישאר בלי המטרייה האווירית האמריקנית. עזיבתם תחליש עוד יותר את הצבא האפגני ותבודד עוד יותר את הממשלה בקאבול.

ארה"ב מקווה שגם בלי כוחות על הקרקע, היא תוכל להשגיח על אל-קאעידה ודאעש באמצעות כלי הלוחמה בטרור מרחוק, בעיקר כוחות מיוחדים ורחפנים. פחות ברור היכן כוחות אלו יוצבו. אפשרות אחת היא נוכחות קבועה של ה-CIA, לצידו של שירות הביון האפגני. אחרת היא להציבם במרכז אסיה או בפקיסטן, אך מדובר בפוליטיקה סבוכה והממשל לא הציע כיצד לעשות זאת, ועד שיפעל – אל-קאעידה ייצא נשכר.

פקידים אמריקנים מבטיחים שהסיוע האזרחי, הכלכלי וההומניטרי לאפגניסטן יימשך. אין ספק שהם מפיקים לקחים מן הנסיגה הסובייטית ב-1989, כאשר הממשלה הפרו-סובייטית החזיקה מעמד – אך קרסה כעבור שנתיים, עם הפסקת המימון ממוסקבה. אך הנסיגה האמריקנית תיצור חלל ריק בלתי נמנע, לו יהיו השלכות נרחבות יותר. קרוב לוודאי שהתחרות האיזורית תגבר: פקיסטן תומכת בחשאי בטליבאן, בעוד הודו, אירן ורוסיה תומכות בכסף, נזק ומודיעין בכוחות בצפון המדינה המתנגדים לארגון. אם כוחה של הממשלה יתערער, המעצמות האיזוריות יגבירו את בחישתן במדינה.

ב-20 בספטמבר 2001, כאשר ארה"ב התכוננה לפלוש לאפגניסטן, אמר הנשיא ג'ורג' בוש הבן: "המלחמה הזאת לא תהיה דומה למלחמה נגד עירק בעשור שעבר, עם שחרור ברור של שטח וסיום מהיר". הוא צדק לגמרי.