כך פעלה תרמית הפונזי של מיידוף

שיטת הרישומים והגורמים לה, שפעלה ב-BMIS במשך למעלה מעשר שנים, החלה למעשה מהמקרה המאסיבי הראשון, שסימן את תחילת הדרך – האירוע של Avellino & Bienes (A&B). בשנת 1992 העמידה לדין רשות ניירות הערך האמריקנית שורה של "feeders", על כך שהציעו ניירות ערך (שטרי חוב) לציבור מבלי לדווח וללא קבלת אישור של ה-SEC. אחת מהנתבעים הייתה A&B, ומיד לאחר מכן מונה לה כונס נכסים.

מאחר שכספי A&B ולקוחותיה היו בעיקר ב-BMIS, דרש כונס הנכסים לסגור את חשבונותיהם, להפיק דוחות מפורטים עם רישומי הפעולות בחשבונות, כולל ערכים כספיים ותאריכים ולקבל הכספים השייכים ל-A&B, לצורך חלוקתם למשקיעים. מיידוף פעל לרכז את הכספים עבור כונס הנכסים וליצור רישומים של הפעולות בחשבונות, שנחזו כאמינים וייצגו את הפעילות המסחרית והתוצאות בחשבונות אלה. דיפסקאלי היה העובד שיצר את הרישומים הרטרואקטיביים, שהציגו את הפעילות לכאורה בחשבונות A&B ורווחים שנצברו לכאורה, שיחד עם הקרן הסתכמו ביותר מ-300 מיליון דולר. BMIS שילמה סכום זה לכונס הכנסים, שחילק אותו לאלפי המשקיעים ב-A&B.

המקרה של A&B פתח פרק חדש בהונאה של מיידוף. לאור תוצאות השקעותיהם והכספים שקיבלו, אלפי המשקיעים ב-A&B התדפקו על דלתות BMIS באופן ישיר ולא דרך "feeders". מגמה זו חייבה את מיידוף ואת BMIS לתת מענה לשלוש בעיות עיקריות:

• כיצד ניתן להציג באופן אמין תשואה מובטחת גבוהה במאות ואלפי חשבונות.

• כיצד ניתן להתגבר על ההיקף והנפח של החשבונות, שנוצרו בעקבות נפילת A&B, ושיצרו נטל אדמיניסטרטיבי כבד על אנשי BMIS. לעומת מספר קטן יחסית של חשבונות משקיעים שהיו קודם, עמדו כעת אנשי BMIS בפני מאות רבות של חשבונות משקיעים.

• על-מנת להמשיך בפעילות ההונאה וההסתרה, היה צורך לבצע רישומים אוטומטיים רטרואקטיביים ושנחזים לאמינים, לטפל בהיקף הכספים והמשקיעים, כולל דיווח שוטף למשקיעים. מיידוף נזקק לשיטה יעילה, שאינה עתירת כוח אדם, ליצירת אישורי מסחר פיקטיביים ותדפיסי חשבונות. קודם לכן נהגה BMIS לרשום ידנית דוחות על פעילות מסחר פיקטיביות בכל חשבון וחשבון.

המענה לשלוש הבעיות ניתן כך:

• יצירת אסטרטגיית השקעה שיכולה לתת מענה אמין לשאלה כיצד ניתן להגיע לתשואה מובטחת גבוהה במאות ואלפי חשבונות.

• הקמת מערכת מחשב המסוגלת להכיל את מכלול הפעולות אדמיניסטרטיבי מול הגורמים שמחוץ לחברה.

• פעולות הסתרה.

החשבון העיקרי של BMIS היה בבנק ג'יי.פי מורגן-צ'ייס ("חשבון 703"). המקורות הכספיים של החשבון היו הפקדות המשקיעים. החשבון שימש לתשלום כספי הפדיונות ולפעילות המתוארת בהמשך, והכספים מהחשבון לא יצאו לשום פעולות מסחרית לטובת המשקיעים. אנשי BMIS היו מכינים מדי יום דוחות המסכמים כמה כסף הופקד וכמה נמשך מ"חשבון 703". הסכום העודף בחשבון הועבר לחשבון קשור בג'יי.פי מורגן צ'ייס או לחשבונות קשורים קטנים. הכסף העודף שימש לרכישת ניירות ערך קצרי מועד של ממשלת ארצות הברית ואחרים, כך שניתן היה לממשם לצורך פדיונות של משקיעים, פעולות מסחריות אמיתיות של BMIS, או לצרכים אחרים של עובדי BMIS.

דיפסקאלי פתח לעצמו חשבון ב-BMIS וקרא לו על שם היאכטה שלו: Corothy Jo. למרות שלא השקיע כספים בחשבון, והחשבון לא נשא יתרת זכות, משך דיפסקאלי מהחשבון למעלה מ-5 מיליון דולר בשנים 2002-2008 למטרות פרטיות, כולל רכישת יאכטה חדשה.

בקיץ 2008 הסתכם שווי "חשבון 703" ב-5.5 מיליארד דולר, אולם כתוצאה מהתמוטטות שוק ניירות הערך בספטמבר 2008, חלה עלייה גדולה במשיכות של משקיעים, שחייבו את מיידוף להעביר להם יותר מ-6 מיליארד דולר בשלושת החודשים האחרונים של ההונאה. בימים האחרונים של ההונאה התדלדלה יתרת הכסף ב"חשבון 703" למאות מיליוני דולרים בודדים. מיידוף ודיפסקאלי החליטו להעביר את הכסף למשקיעים בני משפחה ומקורבים, שיהיו בעדיפות על לקוחות אחרים של BMIS. בהתאם לכך דיפסקאלי סימן את החשבונות המועדפים והפיק עבורם צ'קים לתשלום, בסכום של יותר מ-150 מיליון דולר. מעצרו של מיידוף מנע את הפצתם של צ'קים אלה.

אסטרטגיה זו - Split-Strike Conversion באנגלית - הייתה הונאה מראשיתה ועד סופה, ברמה שכל פעולת מסחר, כל רישום, כל דף חשבון וכל אישור היו פיקטיביים. האסטרטגיה התמקדה לכאורה במניות בעלות סחירות גבוהה, על-מנת להימנע משאלות שעלולות לצוץ על הנפח של המסחר בניירות ערך, שהיה צריך להתקיים כתוצאה מהפעילות הנטענת של BMIS.

BMIS רכשה לכאורה "סל" של מניות מתוך רשימת 100 S&P בתחילת עליית שווי ה"סל", ומכרה אותו לכאורה עם עליית אינדקס ה"סל". כאשר ההשקעה ב"סל" נמכרה, הכספים "נחו" לכאורה בניירות ערך של ממשלת ארצות הברית ובאמצעים נזילים אחרים, עד להזדמנות העסקית הבאה. אסטרטגיית השקעה זו דומה להשקעה בתעודות סל, עם גידור של ההשקעה. ושוב: כל הפעולות הללו לא היו ולא נבראו, אלא פיקציה בלבד תוך תיארוכן לאחור.

דיפסקאלי נעזר בידע והניסיון שלו במסחר באופציות, על-מנת לעזור למיידוף לפתח אסטרטגיות גידור פיקטיבית לחשבונות החדשים. על-מנת לגדר את הסיכון שבנפילת העמדה הדמיונית של ה"סל", מיידוף ודיפסקאלי "רכשו" אופציות put פיקטיביות מתוך 100 S&P, שמומנו ממכירות אופציות call, אף הן מתוך 100 S&P. לאסטרטגיה זו קראו Split-Strike Conversion.

בשנים הראשונות של שיטת Split-Strike Conversion ערך דיפסקאלי שחזור לאחור של מספר ימים. אולם, כשהמשקיעים היו יותר מתוחכמים, ובמיוחד מול בעלי המקצוע שבהם, נדרשה BMIS לספק אישורים בסמוך לביצוע הפעולות לכאורה של המסחר. ככל שעבר הזמן, ה"מבט לאחור" יכול היה להיות רק ליום אחד, לפני שהאישורים נשלחו. למרות זאת דיפסקאלי מצא מספיק גמישות גם בטווח של יום אחד, לקביעת מחירים והיקף של הפעולות באופציות של 100 S&P ודיווח על תשואות קבועות וגבוהות.

מדי שנה בשנה, חלש דיפסקאלי על משלוח של מיליוני דפים כוזבים של מצב החשבונות לאלפי לקוחות, כמו גם מתן מענה בעל-פה ומצגי שווא על חשבונותיהם ב-BMIS, על אסטרטגיית ההשקעה, הבקרות הקיימות, המניות המוחזקות לכאורה ועוד. כל זה היה מצג שווא אחד גדול, כי ניירות הערך לא היו קיימים בידי BMIS.

כאשר מיידוף ודיפסקאלי זיהו סל מניות שהשיג את התשואה הפיקטיבית המבוקשת, המסחר שוחזר ונרשם אוטומטית באופן יחסי בכל אחד מהחשבונות. מערכת המחשב הפיקה אישורים על פעולות קנייה ומכירה לכל חשבון באופן יחסי לגודלו, והעבירה את יתרת ההחזקות הפיקטיביות מחודש לחודש.

מספר פעמים בשנה הודיע מיידוף לדיפסקאלי שהוא רוצה להיכנס לשוק. דיפסקאלי היה אחראי על יצירת ה"סל" של ניירות ערך, של 35-30 ממניות S&P 100, שהתשואה שלהם שיקפה את מדד S&P 100. דיפסקאלי הינחה את הצוות שבראשותו ליצור את המחירים ההיסטוריים (גבוה, נמוך, פתיחה וסגירה) ונפח העסקות, מתוך הנתונים שפורסמו באופן שוטף על-ידי בלומברג, לכל אחת מהמניות. דיפסקאלי בחר את המחירים ההיסטוריים הנמוכים על-מנת ליצור רושם של רווח, כאשר המסחר נרשם במחשב. כך עשה גם לגבי האופציות, ובכך הבטיח שהמסחר המדומה יוצג כרווחי.

עם זאת, מיידוף היה מוטרד מכך שהצגת תשואות חיוביות מדי חודש תיראה חשודה, בעיקר לאחר שתי כתבות עיתונאיות ממאי 2001, שהעלו שאלות לגבי עקביות הרווחים של פעולותיו בניירות ערך ובהשקעות. לכן, כדי לתת יותר אמינות לאסטרטגיית השיווק ולתשואות, הורה מדי פעם לדיפסקאלי להכניס "סל" הפסדי של ניירות ערך. מיידוף הינחה את דיפסקאלי ליצור לאסטרטגיה זו תשואות של 17%-10%, כאשר בשנים המאוחרות של ההונאה התשואות ירדו לסביבות 10%. מיידוף הינחה את דיפסקאלי לרשום רווח צנוע של 1% לחודש ממכירת ה"סל" בשנים האחרונות של ההונאה. מאחר שלא בוצעו שום קנייה ושום מכירה, דיפסקאלי יכול היה לבחון את המחיר ההיסטורי של ניירות הערך שמרכיבים את ה"סל" ולבחור את התאריכים והמחירים הדרושים ל"מכירה" של ה"סל", על-מנת לעמוד במטרת התשואה שהחליטו עליה.

מיידוף הבטיח למשקיעים מסוימים שיעור תשואה גבוה יותר זה שהושג בחשבונות Split-Strike Conversion. על-מנת "להשיג" שיעורים אלו, הורה מיידוף לדיפסקאלי לבצע סיבוב נוסף של עסקות פיקטיביות בחשבונות נבחרים, לקראת דצמבר. למיידוף עצמו לא הייתה גישה ישירה לפוזיציות, ביצועים או ערכי ה"סל". הוא היה צריך לפנות לדיפסקאלי וצוותו לקבלת עידכונים ועשה כך מספר פעמים ביום.

כאשר מיידוף החליט לבצע עסקת "סל" ניירות ערך, דיפסקאלי וצוותו העבירו למפעילי מחשב את המידע הרלוונטי על המחירים והכניסו את הנתונים לתוך AS/400. מערכת המחשוב עיבדה את הנתונים והדפיסה מאות אלפים רבים של דפים של אישורים, לכל מניה ולכל חשבון, שנשלחו על-ידי BMIS לכל אחד מלקוחותיה.

מאחר שפעולות המסחר מעולם לא התרחשו והמחירים לא היו אמיתיים, לא היו אישורים מצד שלישי שהיו מאפשרים בקרה למניעת טעויות, כגון רישום פעולות המסחר במחירים או בהיקפים שלא תואמים את המחירים שהיו בבורסה, באותו תאריך בו נרשמו בחשבונות של המשקיעים. להקטנת הסיכון מטעויות כאלו, הכניס דיפסקאלי אמצעי בקרה שונים, בהם בדקו אנשי צוותו את כל פעולות המסחר, על-מנת לוודא שכל המחירים המדווחים היו בתוך הטווח של המחירים באותו יום.