אם אתה סמל של אחדות אמריקנית, כמו קוקה-קולה, אתה זהיר בפעולותיך הפוליטיות. בשנת 1964 התייצבו מנהלי החברה לארוחת ערב לכבודו של מרטין לותר קינג באטלנטה – הבית המשותף להם. השנה היא ניסתה לרכך את החוק עליו חתם מושל ג'ורג'יה, בריאן קמפ, ואשר לטענת מבקריו פוגע בזכויות ההצבעה של השחורים – וספגה ביקורת מצד אחד על תגובה רכה מדי ומצד שני על צביעות.

השבוע (14.4.21) פרסמו מאות חברות ואנשי עסקים מובילים, ובהם גוגל, אמזון ו-וורן באפט, מכתב המתנגד לכל חקיקה המקשה להצביע. אחד מיוזמיו, מנכ"ל יצרנית התרופות מֶרק, קנת פרייזר, אמר שמדובר בצעד בלתי מפלגתי. הרפובליקנים, הדוחפים חוקים אלו בעקבות טענות השקר של דונלד טראמפ, אומרים שזהו צעד פוליטי בהחלט. לדעת אקונומיסט, העובדה שכל כך הרבה שמות כל כך מוכרים מוכנים לצאת נגד המפלגה הרפובליקנית התומכת במגזר העסקי – מלמדת שהם מוכנים לשבור את קוד השתיקה ששירת היטב את החברות מאז תחילתו של הקפיטליזם האמריקני. מדוע? ומה תהיה ההשפעה?

אקונומיסט סוקר את תולדות הקשרים בין אנשי העסקים לפוליטיקאים, כאשר הראשונים מיעטו מאוד להתבטא בנושאים פוליטיים למרות קשריהם ההדוקים עם האחרונים, ובמקום זאת הפעילו שדלנים ותרמו למועמדים. אבל ב-2004 החלה פעילות פוליטית של מנכ"לים בכירים, והיא התגברה בחמש השנים האחרונות. הם הביעו עמדות בנוגע לתנועת MeToo, בנוגע להפגנות Black Lives Matter, חופש הדת, זכויות להט"בים ופיקוח על הנשק. פעולותיו של דונלד טראמפ – איסור כניסה ממדינות מוסלמיות, הפרישה מהסכם פריז ותגובתו למהומות הגזעניות בשרלוטסוויל הרתיחו את המנהלים, למרות שהוא קיצץ במיסים המוטלים עליהם.

טראמפ נכנס לתפקידו כאשר אמון הציבור בממשלה היה ממילא בירידה, בעוד האמון במגזר העסקי היה בעלייה, למרות הדימוי שלהם ושל מנהליהם כקפיטליסטים חסרי לב. 63% מהאמריקנים סבורים, כי על המנהלים לפעול כאשר הממשלה אינה מתקנת את חולאי החברה. באוגוסט 2019 התחייבו מנהלי 150 חברות ענק שהחלטותיהם יתחשבו לא רק בבעלי המניות אלא גם במחזיקי העניין – עובדים, ספקים, לקוחות והסביבה.

הבעיה במעורבות כזו של מנכ"לים היא העדר בהירות לגבי מניעיה והשפעתה – הן לגבי הנושאים והן לגבי החברות. חלק ניכר ממנה מונע מכוונות טובות, אך היא מוכתמת בחשדות לצביעות ומניעים זרים. המעורבות עלולה לגרור תגובת נגד מצד המפלגה נגדה יוצאים המנהלים. במקרה הנוכחי, הרפובליקנים עשויים להתעקש עוד יותר להעביר את החוקים השנויים במחלוקת – כדי להראות שאינם נכנעים.

המנכ"לים טוענים שפשוט אין להם ברירה אלא לבטא את דאגותיהם, משום שבעידן הרשתות החברתיות הם נדרשים לכך בידי לקוחותיהם, עובדיהם ובעלי מניותיהם. אבל אין ראיה ברורה לכך שזהו המצב, מדגיש אקונומיסט. נתחיל בלקוחות. כמה סקרים מלמדים, כי תומכיה של מפלגה יקנו יותר מוצרים של חברות התומכות אף הן בעמדותיה; וגם שהלקוחות יזכרו יותר מדוע הפסיקו לקנות במחאה מאשר מדוע התחילו לקנות כתמיכה, כך שהנזק עלול המסחרי עלול להיות גדול מהתועלת.

גם ההשפעה על העובדים אינה חד-משמעית. חברות טכנולוגיה רבות ששות להיראות כנוטות שמאלה, בתקווה שכך ימשכו עובדים צעירים הנוטים לאותו כיוון. אבל הן עלולות ללכת רחוק מדי וליצור אווירה פנימית מונוליטית, המדכאת יצירתיות במקום לעודד אותה. ואילו בעלי המניות לרוב אינם זוכים להביע את עמדותיהם לפני שהמנהלים נוקטים עמדה פוליטית [יש לזכור שבארה"ב לרוב אין גרעיני שליטה כמו בישראל והמניות מפוזרות בין בעלים רבים, מוסדיים ופרטיים].

כך גם נוטים המשקיעים לראות את התמונה: מניותיהן של חברות גדולות שמנהליהן חתמו על ההצהרה – מה שאומר שהן יספגו את התוצאות השליליות, אם יהיו כאלה – מתנהגות בצורה כמעט זהה לזו של חברות שמנהליהן אינם בין החותמים. הדבר מלמד, כי השוק אינו סבור שלרטוריקה יש חשיבות משמעותית. העובדה שחלק מן הדוברים הקולניים ביותר פיטרו עובדים במהלך הקורונה למרות רווחי שיא של החברות, מעידה שהמשקיעים כנראה צודקים.

לעיתים גם בעלי המניות עצמם הופכים ליותר פוליטיים. העלייה של קרנות השקעה המביאות בחשבון סביבה, חברה ומשילות מלמדת על רצון למידה מסוימת של נקיטת עמדה בעת קבלת החלטות השקעה. משקיעים אלו מוכנים לעיתים להסכים לתשואה נמוכה יותר על אג"ח של חברות הקשורות ל"עשיית הטוב". במשך עשר שנים לא אושרה באסיפות הכלליות של חברות סטנדרד אנד פור 500 אף הצעה שנועדה להיטיב עם אחרים – אבל התמיכה של בעלי המניות בהן עלתה מ-18% ב-2010 ל-28% ב-2019. אז אולי יום אחד גם מועצות המנהלים ייעשו פוליטיות, ובינתיים ברור שהמנהלים יהיו יותר קולניים.