בספטמבר אשתקד נפתחו בקטר שיחות שלום בין הטליבאן לממשלת אפגניסטן – ונתקעו מיד, משום שהצדדים לא יכלו להסכים אפילו על הנקודות הבסיסיות ביותר כגון כיצד ייראה התהליך הפוליטי. בששת החודשים הבאים הוציאה ארה"ב מן המדינה אלפים מחייליה, ויצרה חלל ריק אותו ניצל הטליבאן כדי להשתלט על שטחים נרחבים; מדוע שיסכים לשאת ולתת על מה שהוא יכול להשיג בכוח?

קרטר מלקסיאן, שהיה יועץ בכיר לראש המטות המשולבים ומחברו של ספר על המלחמה באפגניסטן, מזכיר ב-Foreign Affairs שעד לאחרונה היה הטליבאן בנסיגה. לאחר נצחונות משמעותיים בשנים 2016-2015, הוא סבל אבידות כבדות ותבוסות במשך שלוש שנים כתוצאה ממהלומות של ארה"ב מהאוויר, רחפנים וכוחות מיוחדים. בשיחות עם ארה"ב בקטר ב-2019 הודו נציגי הטליבאן, כי כל עוד 14,000 החיילים האמריקנים מצויים באפגניסטן – אין לו תקווה לנצח. האווירה הובילה לכל הפחות לתקווה מסוימת ששיחות השלום יכולות להוביל לפשרה.

המצב השתנה דרמטית ב-2020. הנשיא דונלד טראמפ הגיע להסכם עם הטליבאן, לפיו כוחות ארה"ב ונאט"ו ייסוגו עד 1 במאי 2021, בתמורה לערבויות נגד טרור, הפחתת האלימות והבטחה לשיחות עם הממשלה. 8,600 חיילים אמורים היו לצאת בתוך 135 יום, אך טראמפ הוציא מספר גדול עוד יותר, והפך לבלתי-אפשרית את יכולתה של ארה"ב לסייע לכוחות האפגניים ולהעניק סיוע ממשי של הפצצות. באוקטובר אשתקד נותרו במדינה רק 4,500-4,000 חיילים אמריקנים והטליבאן יכול היה להתקדם בחופשיות. מיד לאחר מכן כבש הארגון בתוך ימים שטחים נרחבים, עליהם נלחמו האמריקנים והאפגנים במשך חודשים ושנים, והתקדם לעבר העיר קנדהאר, השנייה בחשיבותה האסטרטגית אחרי הבירה קאבול.

הטליבאן מתקדם, קובע מלקסיאן. ייתכן שמספר חבריו כיום גדול מכפי שהיה ב-2018, כאשר הוערך ב-80,000-60,000 איש, ועל-פי השמועות – מנהיגיו הבכירים חזרו מפקיסטן. הלוחמים חמושים ומצוידים היטב, לאחר שתפסו כמויות גדולות של אספקה אפגנית. הארגון מפעיל כוחות מיוחדים משלו, המצוידים באמצעים לראיית לילה ומבצעים מתקפות נרחבות. ואילו הכוחות האפגניים מצויים בנסיגה: הצבא והמשטרה מונים רק 70%-50% מהתקן הרשמי שלהם, העומד על 325,000 איש – בשל שילוב של שחיתות, עריקות וקשיי גיוס. הכוחות המיוחדים, בסיוע החיילים האמריקנים, מחזיקים מעמד – אך בקושי, מול אויב המפעיל מחבלים מתאבדים במכוניות תופת.

הממשלה אומנם שולטת בערים הגדולות, אך בצורה רופפת. תאים של הטליבאן ודאעש פועלים בקנדהאר, ג'לאלבאד וקאבול. תושביהן של ערים אלו תשושים, ומיעוט ביניהם מוכנים להשלים עם שלטון הטליבאן אם משמעות הדבר שסוף-סוף ישרור שלום. ההצלחות האחרונות שלו יעודדו את הטליבאן להמשיך להילחם, בלא קשר למועד היציאה האמריקנית; חלק ממנהיגיו אומרים בגלוי, שמטרתו היא ניצחון מוחלט והשלטת חוקי האיסלאם במדינה.

נסיגת הכוחות האמריקניים עד ספטמבר, עליה הודיע בשבוע שעבר הנשיא ג'ו ביידן, תוביל קרוב לוודאי לכך שהטליבאן ישתלט בתוך כמה חודשים על רוב דרומה ומזרחה של אפגניסטן. ייתכן שהממשלה ו"הברית הצפונית" יהיו חזקות מספיק כדי להחזיק בקאבול, אבל לכמה זמן? בלא היועצים האמריקנים, איכות הציוד האפגני תרד ופעילות הכוחות המיוחדים תפחת. הממשלה תתקשה להצדיק מבחינה פוליטית את שלטונה, כאשר רוב צפון המדינה יהיה בידי הטליבאן – ולא בטוח שתושבי הצפון עצמם מוכנים להמשיך להילחם.

בסופו של דבר, האפגנים והאמריקנים לא יקבעו לבדם את מהלך המלחמה. לסין, הודו, אירן ורוסיה יש אינטרסים באפגניסטן והן אינן רוצות לראות אותה הופכת למדינת טליבאן. לרוסיה ואירן יש קשרים ארוכים עם השבטים העיקריים המתנגדים לטליבאן, אך שתי המדינות שיחקו במשך שנים עם שני הצדדים – כאשר מימנו גם את הטליבאן כדי לסלק את ארה"ב מחצרן האחורית. האינטרסים ישתנו כאשר האמריקנים ייצאו ואפגניסטן עלולה להפוך למהדורה חדשה של מלחמות האזרחים בלוב וסוריה, כאשר מעצמות איזוריות שונות תומכות בצדדים היריבים. ויש לזכור, כי הודו היא הדמוקרטיה היחידה המעורבת – איתות עגום לממשלה הדמוקרטית בקאבול.

התמונה יכולה הייתה להיות שונה אם ביידן היה מחליט להותיר את החיילים באפגניסטן, אך גם זה לא היה מביא שלום למדינה – סבור מלקסיאן. ארה"ב יכולה קרוב לוודאי למנוע את נפילת קאבול ולהבטיח את האינטרסים שלה במלחמה בטרור, באמצעות 3,500-2,500 חיילים. הטליבאן ימשיך לזכות בהישגים טריטוריאליים ולא תהיה לו סיבה להתפשר בשיחות השלום. האמת הכואבת היא, שארה"ב מותירה מאחור מלחמה שהסיכויים לפתרונה בדרכי שלום פחותים בהרבה מפי שהיו לפני שנה. המציאות הזאת – בתוספת ההתמודדות עם הקורונה, שינויי האקלים, סין ובעיות פנימיות דוחקות – הופכות את החלטתו של ביידן למובנת יותר.