לִזְרוֹעַ זִרְעֵי אַחְוָה

סִיֵּם בָּחַיָּה וּבַבְּהֱמָה וְהָעוֹף וְהִתְחִיל בָּאָדָם
לֶאֱמוֹר הָחַיָּה וְהַבֶּהֱמָה קַדְמוּ לָאָדָם בָּעוֹלָם
וְשֶׁלּאֹ כִּבְחַיָּה וּבַבֶּהֱמָה יֶשׁ טָמֵא וְיֶשׁ טָהוֹר
בְּהִוָּלְד נִצְטַוָּה הָאָדָם עַל טָהֳרָתוֹ לִשְׁמוֹר

הָאָדָם נִצְטַוָּה לִשְׁמוֹר עַל כְּלֶלֵי הִתְנַהֲגוּת
כִּי בִּיצִרָתוֹ הַטָּהֳרָה עִקָּר גָּם נִכֶּרֶת בָּאֵיכוּת
וּבִיצִירָתוֹ שֻׁתָּפִים אָבִיו וְאִמּוֹ וּבוֹרֵא עוֹלָם
שֶׁנּוֹתְנִים לַיִּלּוֹד גּוּף וְנֶפֶשׁ לִחְיוֹת כְּבֶן אָדָם

וּבְסָמוּךְ לְהִוָּלֵד הָאָדָם נִקְבַּע דִין הַמְּצוֹרַע
שֶּמִּטִּבְעוֹ לֹא יָכֹל אָדָם לְהִמָּנַע מִלְשׁוֹן הָרָע
גָּם מְהרְהוּרֵי חֵטְא הָאָדָם מִזֶּה אֵינֶנּוּ נִמְנַע
מַזִּיק לְזֻלָּתוֹ וְגָם לְהִרְהוּרֵי לִבּוֹ לֹא נִשְׁמַע

וְהָאָדַם לֹא לָמַד מְנִסְיוֹן הֶעָבָר וְחָזַר לְסוּרוֹ
זָרַע שִׂנְאַת אָחִים בְּשִׂים עַצְמוֹ יָחִיד בְּדוֹרוֹ
וְלֹא זָכַר מְנַיִן בָא וּלְאָן עָתִיד לָלֶכֶת בּדְמָמָה
אֶל עָפָר הַאֲדָמָה בְּהַחֲזִירוֹ לְבוֹרְאוֹ הַנֶּשָׁמָה
וְהָיָה כְּלֹא הָיָה מִתַּחַת לַחַמָּה

הקשר בין הפרשות תזריע ומצורע

הטהרה היא הקשר המקשר בין שתי הפרשות וזאת בנוסף לסיבה של תֵּאוּם מספר הפרשות למספר השבועות בשנה, בעיקר כאשר השנה לא מְעֻבֶּרֶת, יש גם קשר בנושא המשותף בפרשות אלה, שבשתיהן מדובר על טהרה, הן בטהרת הגוף והן בטהרת הנפש-הנשמה (טו/כה)׃ החובה לקיים מצוות עשה והמנעות ממצוות עשה ולא תעשה עוד בטרם ניתנה תורה לישראל בתקופת נח לכן נקראות הן: שבע מצוות בני נח - מצוות שעל-פי מסורת חז"ל, נצטוו עליהן הגויים, להבדיל מתרי"ג המצוות שנצטוו עליהן בני ישראל בשש מצוות כבר נצטווה אדם הראשון, והשביעית, איסור אבר מן החי, ניתנה לנח ולבניו לאחר המבול, עת הותר להם, לראשונה, להמית בעלי חיים לצורך אכילתם. ולדעת רש"י, אִסּוּר אבר מן החי ניתן גם לאדם הראשון. לאחר מתן תורה נקבע לגבי "הַגֶּר" - "הזר" בתוכנו ושאינו בן ברית אם הוא מקים שבע מצות בני נח, יכול הוא לזכות ליחס שניתן לגר שאינו עובד אלילים ליתום ולאלמנה. הענין הבולט בפרשות אלה הוא טהרת הגוף שמשפיעה גם על טהרת הנפש. כאשר בפרשת תזריע הדגש הוא על טהרת האישה בהביאה לעולם בן או בת. למרות הִטָּמֵא האישה הרי זה נובע מקיום מצוות פרו ורבו, כל שצריך לשמור על טהרת הגוף ולהימנע ממגע עם אדם אחר לפרקי זמן שנקבעו שם ואשר נתבררו כי הם תקופה הדרושה לטהרת היולדת. מיד עובר הכתוב להתייחס לאדם (כולל אשה), זאת כאשר מתגלה נגע בעור בשרו של אדם זה הופכו לנגוע בצרעת, אשר הכהן הגדול בודק וקובע אם מדובר בצרעת ואם כן שם אותו ב"הסגר" שבעה ימים (בימינו קראנו לזה "סגר") כל הכוונה להרחיקו מן הציבור ולמנוע הדבקות אנשי מחנה ישראל. למרות שמדובר במחלת עור התורה רואה בסַּפַּחַת תופעה של מחלת עור שהתורה מיחסת אותה לאמירת "לשון הרע". זאת מצאנו קורה במרים הנביאה שם נאמר: ותדבר מרים ואהרן במשה על אודות האישה הכושית אשר לקח כי אישה כושית לקח (במדבר, יב,א-ב) ונענשה בצרעת. המחשבה הזדונית של איש על רעיהו או אישה על רעותה, גורמת לנגע בעור. ויש הסבורים כי התורה הקדימה בפרשת שמיני בסימה את הפרשה שם בפרק שלם על החיה הטהורה ועל החיה הטמאה ועל האסור והמותר באכילה מן החיות על-ידי האדם. בכך רמזה התורה לאדם, בל יאמר אני ואפסי עוד (אפס משמעו אַיִן) (ישעיהו מז ח) הקב"ה הקדים בריאת החיה העוף והדגה והרמס את בריאת האדם, כאומר לאדם בל יתהדר ויאמר אין עוד מלבדי, ביטוי של גאווה ואנוכיות ויוהרה שנובעה מעוות בחשיבה: אָמַר רַבִּי שִׂמְלַאי אֲמוֹרָא כי הוקדמה בריאת החיה הבהמה והעוף על פני האדם שיש ביניהם טהורים ויש ביניהם טמאים ויש בכך משום אמירה לאדם אף על-פי כן יציר כפיו של הקב"ה הם כאדם בהבדל אחד: סוף אדם למיתה וסוף בהמה לשחיטה. וכי "אין ח'ליף שאין לו תחליף" (خليفه) "יורש עצר" או מלך.

משמעות הטמאה והטהרה בתורה

כאן מתחילה התורה בדבר טָהֳרָת האישה בלידתה בן או בת שנאמר: אישה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה תטמא (יב/ב). חשוב להתרכז במושגים "טֻמְאָה וְטָהֳרָה", שבפרשה. כי טבע האדם או האישה טהורים הם. התהליך כפי שמובא בפרשה הוא מצב של טֻמְאָה כפי שנאמר: עקב כי תזריע אישה וילדה היא עוברת ממצב של טָהֳרָה לְטֻמְאָה מבלי לפגוע באפיה ובטיבה ובעצם היותה אישה נקיה מרבב, הטומאה הוא תהליך או זמן לריפוי מחולי שאין מנוס ממנו אצל האישה בלדתה. בהטמאה האישה בלידתה מצב בעלה הנטמא בטעות ממנה טוב מכהן הנטמא במגעו עם המת, לאשה נקבע זמן של התבודדות בהביאה חיים לעולם. וכבר נאמר שסמיכות הפרשות נועד ללמד כי תאור הטמא והטהור בחיה כמו באדם, אינו אלא תאור מצב בו נמצאים. ואין בכך משום פגיעה באישיות האדם או בתדמית החיה, כנפשות חיות אשר הקב"ה בראן לקיים את העולם. כי הרי הסוס, הגמל והחמור ערכם הקיומי רב לתועלת האדם, והם מוגדרים כחיה טמאה בעוד הפרה, השור והתאו העוף והדגה שגם ערכם הקיומי הוא לתועלת האדם ולהנאתו הוגדרו בחלקן "טהורות" ובחלקם טמאות. מכאן הגדרת האישה טמאה או טהורה נועדה רק לאירוע ולזמן מוגדר לבל יאמר הדם אני ואפסי עוד כי הרי החיה והבהמה והיתוש והשלשול נבראו לפניו, מה לו להתרברב? המצב שבו תמצא האישה אחרי לידתה בניתוק ממגע עם בעלה בהיותה במצב "נִדָּה", דהיינו במצב "בִּדּוּד", כי הרי משך הבידוד נועד לאפשר לה להתאושש ולחזור לאיתנה שנאמר: וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה תטמא: (יב/ג) בסיום ימי "דְּוֹתָהּ" (ימי נדתה ימי זוב הדם ממנה). על-אף היותה אסורה במגע עם בעלה, הרי היא מיניקה את הילוד ומחזיקה בו והוא לא נטמא. הרמב"ם חזר וקבע כי צריך לנהוג כפי שהכתוב קובע לא להוסיף ולא לגרוע ממנו, כי הכלל הוא שאין לעשות דבר כמצווה, אלא אם המצווה נכתבה במפורש כמצווה שחובה לקימה, שנאמר, אל תוסיף ואל תגרע ממנו, ככתוב: זה ראה וקדש.

ברית המילה לטהרת האדם בישראל

הדברים המובאים תחת כותרת זו כבר נאמרו וחשוב לשננם אל מול אלה שמתנגדים לברית "המילה" ולא דוקא מפני שהם כלולים בהגדרה עם אלה ש"אינם מקימים מצוות", התנגדותם לכך של אלה היא מטעמים אידיאולוגיים. זה מחייב התייחסות פעם או פעמים נוספות כדי להבהיר משמעות ברית המילה שבשפה הערבית נקרא "טְהוּר" דהיינו "הטהרות". לא בכדי דבר ההטהרות בקרב העם חוזרת ומודגשת. תחילה בפרשת תזריע כולל בפרשה תזריע עצמה ובהמשך בפרשת מצורע. כי הרי העם שיצא ממצרים חי בצותא וחש ורואה את המתרחש במחנה לרבות רואה את האישה ההרה ויולדת וחשה "נגועה" ולאו דוקא נגועה גופנית אלא נגועה נפשית והפרשה מתארת את מצב האישה בהסבר גם בגימטריה שמתארת נגע צרעת ואת ה"מצורע" כמי ש-"מָצוּי בָּרָע" ובשינוי סדר האותיות של המושג "צרעת" גם כמי שנמצא ב"עֵת צָרָה" וכי "נֶגַע" זה בשינוי סדר האותיות מבטא אָבְדָּן ה"עֹנֶג". כל זה מביא להרחקת הנגוע בנגע צרעת על-ידי הכהן הגדול דאז אל מחוץ למחנה. הנגוע בצרעת השפעתו על סביבתו קשה. זה גם מסביר מדוע היולדת הנגועה בְּטֻמְאָה צריכה להיות מתבודדת לזמן קצוב, כשם שנגוע בצרעת המחנה מורחק אל מחוץ למחנה מושבו עד הטהרו כליל, כדי למנוע הדבקות ממנו בצרעת ובלשון ימינו כפי שכבר דובר על כך במהלך ראשית השנה שחלפה בהתפשטות "נגיף" מְדַבֵּק שהדביק אוכלסית העולם כולל ישראל. על זה נתן לאמר לו עמי שומע לי ובדרכי יהלכו כי אז אויביהם אכניע כולל "הנגיף" ועל צריהם אשית ידי. זה אכן מלמד מדוע דרוש בדוד, לא לטובת הנגוע, אלא לטובת הבא אתו במגע. כל שצריך לקיים את אשר צותה התורה וכאן מנהיגי האומה ונשמרתם מאוד לנפשותיכם.

לְסִבָּה טוֹבָה נִבְרָא הָעוֹלָם לְקַיֵּם בּוֹ חַיּיִם
כֹּל שֶׁצָרִיךְ לְחַיִּים טוֹבִים נֶטֶל קָל לְהָרִים
לִהְיוֹת חָבִיב לַזֻּלָּת כְּדֵי לזְכֹּות בְּחַיּי נֹעָם
וְלִזְכּוֹר כִּי אתָּה וְזֻלָּתְךָ בְיַחַד מְהָוִים הָעָם

עָם אֲשֶׁר לֹא לְבָדָד יִשְׂכּוֹן וּבַגּוֹיִים יִתְחַשַּׁב
כִּי רַק בּוֹרֵא עוֹלָם קַָּים וְאָדָם לאֲדָמָה שַׁב
הַמַּרְבֶּה טוֹב וּמַרְבֶּה שִׂמְחָה נֶהֱנֶה וְמְהַנֶּה
וְהַמְרֶּבה עַצְבּוּת יִיגַע וְיַעֲתוֹר וה' לֹא יַעֲנֶה

אָדָם זְכוֹר זֹאת אַתָּה כִי אֵינְךָ לְבַדְךָ בָּעוֹלָם
אִם תִּתֵּן וְתוֹשִׁיט כָּתֶף יִיטב לְךָ בְּיוֹם נֶעֱלַם
אָזי מָהֵר וַעֲשֶה טוֹב וּבקַשׁ שָלוֹם וְרדְפֵהוּ
תִּזְכֶּה לִבְרָכָה וּתְהִלָה וְשָׂכָר טוֹב אֵין כָּמוֹהוּ
כִּי כַךְ הָאָדָם מְזַכֶּה וָה' מְזַכֵּהוּ