בעוד רוב הפרשנים של מדיניות ארה"ב במזרח התיכון מתמקדים בהסכם הגרעין עם אירן, הם עלולים לשכוח את חשיבות המשך הלחץ על שכנתה המערבית של אירן: סוריה, בהנהגת משטרו הרצחני של בשאר אסד. המשטר ובעלי בריתו – רוסיה ואירן – עשו כל שביכולתם כדי להצית את המלחמה הנמשכת מזה עשור, העמיקו את הסבל וזעזעו את האזור – כותב פיטר מצגר, לשעבר בכיר בבית הלבן בממשלים רפובליקניים, במאמר בניוזוויק. איש מהם אינו מקדם פתרון מדיני לסכסוך וגם אין לצפות מהם שיעשו זאת.

רוסיה רק עודדה את הדיכוי האכזרי של העם הסורי בידי אסד. למעלה מ-500,000 איש איבדו את חייהם בלחימה, בבתי הכלא ובעינויים של המשטר – בעוד רוסיה מסייעת לו בצורה פעילה בלחימה. באמצעות זכות הווטו שלה במועצת הביטחון, היא גם מנעה הגשת סיוע הומניטרי דחוף דרך מעברי הגבול לטורקיה ועירק. הקרמלין ואסד מציגים את הבחירות הקרובות לנשיאות כמילוי דרישת מועצת הביטחון לקיין "בחירות חופשיות והוגנות". אבל אסור לעולם ליפול בפח: בלא פיקוח בינלאומי פעיל, תוצאותיהן ידועות מראש.

היכן זה מציב את ארה"ב וחברות אחרות בקהילה הבינלאומית? הן חייבות להמשיך בפעולות לבודד את משטר אסד מהכלכלה העולמית ומקשרים דיפלומטיים עם מעצמות איזוריות ובינלאומיות. כל פעולה אחרת תחתור תחת מאמציהן של ארה"ב ומדינות אחרות להכריח את אסד להיכנע ללחץ הבינלאומי ולקיים בחירות חופשיות והוגנות באמת.

בדצמבר 2019 אישר הקונגרס, ברוב דו-מפלגתי מוחץ, חוק המאפשר להטיל עיצומים כבדים על אסד ומקורביו; בתוך חודש הם הוטלו על 114 איש. הייתה זו מכה כבדה לתומכיו של אסד ברחבי העולם. חוק זה והבידוד הדיפלומטי מותירים לרודן שתי מדינות בלבד אליהן הוא יכול לפנות: רוסיה ואירן – הנתונות בעצמן תחת עיצומים אמריקניים. אלו הטוענים שהעיצומים פוגעים בעם הסורי, מתעלמים מכך שהחוק מאפשר את המשך הסיוע ההומניטרי לאזרחי סוריה – וגם ממעשי הזוועה שאסד עצמו מבצע נגדם.

המעורבות הצבאית האמריקנית בסוריה התמקדה בניסיון המוצלח להביס את דאעש, לצד התקפות אוויריות בתגובה לשימושו של אסד בנשק כימי ולהתקפות מצד שלוחיה של אירן על אינטרסים של ארה"ב ובעלות בריתה. כאמור, מבחינה דיפלומטית יכול אסד לפנות רק למוסקבה וטהרן, ומצגר ממשיל אותו למי שיושב לשולחן הפוקר כאשר בידיו צמד קלפים נמוכים ולפיו ז'יטונים בודדים ואיתם הוא מנסה לבלף.

שר החוץ, אנתוני בלינקן, הדגיש בחודש שעבר את חומרת המצב ההומניטרי בצפון-מערב סוריה, אשר נגרם בשל סגירת מעברי הגבול. לדבריו, ציות להחלטת מועצת הביטחון בדבר קיום בחירות הוגנות וחופשיות, הוא הפתרון ארוך הטווח היחיד לסכסוך. תהיה זו טעות להניח שלארה"ב אין אינטרסים בסוריה אחרי הבסתו הפיזית של דאעש, מדגיש מצגר. להפך: יש לה אינטרס מובהק במינוף חולשתו של אסד לצורך מציאת פתרון מדיני אמיתי לסכסוך – ולתת קול לעם הסורי, שסבל בצורה כה קשה. אם ארה"ב ובעלות בריתה ישוכנעו להסיר את הלחץ הכלכלי והדיפלומטי, כפות המאזניים יטו לכיוונו של אסד.

היסטוריונים הבוחנים את מותם של 100 מיליון בני אדם בידי הקומוניזם במאה ה-20, שואלים רטורית: מה יכול היה המערב לעשות? לאחר עימותים צבאיים גדולים וקטנים נגד הקומוניזם, היה זה בסופו של דבר הכוח הלא-צבאי שמוטט את הגוש המזרחי, על מחנות הריכוז והרודנים שלו – לפחות בצורה בה פעלו במאה הקודמת. כאשר ממשל ביידן מארגן את הקדימויות שלו במזרח התיכון, אסור לו להתעלם מן הצורך להמשיך את הלחץ על סוריה – הנהנה מתמיכה רחבה, כפי שהוכיח החוק של 2019, מדגיש מצגר.

האם ההיסטוריה תמצא שהדור הזה והממשל שלו היו נחושים די הצורך כדי להגיע לפתרון מדיני בסוריה ולגרום לאסד לשאת באחריות לברבריות שלו? דומה שקובעי המדיניות בארה"ב דבקים במשימה זו. התעלמות מחשיבותה, ניסיון לפייס את אלו הרוצים לסלוח לאסד והשלמה עם המעורבות הרוסית והאירנית בסוריה – כל אלו יהיו לכל הפחות אדישות. ההיסטוריה תתייחס אליהם כהחמצת ההזדמנות להגיע לפתרון מדיני.