אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, בעולם בלי ניסים לא הייתי עומדת מולכם. אני מבקשת לפתוח את נאום הבכורה שלי בבקשת סליחה כנה מחברות וחברי ילדותי, שרבים מהם, מוכשרים ממני, חכמים ממני וחרוצים ממני, אך במקום שבו גדלנו, עם קלפי הפתיחה שחולקו לנו, איש לא יכול היה לחלום על חיים שמעבר להישרדות, שלא נדבר על להיות כאן. הנוכחות שלי בכנסת היא בעיקר טעות סטטיסטית. אין לי שום דרך להסביר את העובדה שחברות הילדות שלי שם ואני כאן.
חשוב לי להיות כאן. מהרגע שהבנתי כמה עמוק השינוי שצריך לחולל וכמה יותר מדי אנשים בינינו זקוקים לנס כדי להגיע למקומות שעבור אחרים הם מובנים מ
אליהם, הבנתי שאני צריכה להיות כאן. מי שלא מכיר אותי עשוי לחשוב שמדובר בהגשמת חלום. זה לא. אני כאן כדי שאנשים שגדלים שם יוכלו להתחיל ולחלום חלומות כאלה. סביר להניח שעם רקע אחר משלי הייתי היום חוקרת ספרות במגדל שן כלשהו. החלום הזה שמור לחיים שאחרי התיקון. במדינה מתוקנת, נס או מזל לא יכולים להיות נדבך כה משפיע בחייו של אדם. יש הסבורים ברצינות שהעולם מתקיים במין גן עדן של בחירה שבמסגרתו יש הבוחרים לעשות פוסט-דוקטורט בייל ויש הבוחרים בפשע; יש הבוחרות לעשות קריירה בהייטק ויש הבוחרות בגיהינום הזנות. ההפנמה, אפילו של אסירים בכלא, את מוטיב הבחירה, היא כתם על ערכים שאמורים לכונן חברה צודקת. אני מכירה את זה ברמת קשר דם, אז תהיו מוכרחים לסמוך עליי כאן. אין איש שבוחר בפשע. הפשע בוחר בני אדם בקפידה, צד אותם ביערות הייאוש והפחד; בריכוזי העוני וההדרה הוא חוגג באין מפריע, פתיין ורשע. אני מאמינה שיצר האדם טוב מנעוריו ושמה שהופך בני אדם למחוספסים, למרפקנים ולרעים לחברה זה חוסר היכולת לבחור; מאמינה שבני האדם, למעט חריגים, יבחרו תמיד בטוב.
נולדתי בנתניה ב-1980, בת בכורה לאלי ומונה. לא היה בי דבר אחד יוצא מן הכלל, האמינו לי. השם האמצעי של השכונה שבה נולדתי היה "שכונת האינדיאנים", והיו בה פשע, מוות ממנות יתר של סמים וזנות מגיל צעיר מאוד. אני לא זוכרת את הרגע שבו אימי הסבירה לי שסמים זה מסוכן ורע. נראה לי שנולדתי עם הידע הזה, ואיכשהו קיוויתי לצלוח את חיי בלי להידרדר לפשע, גם לא להתנסות בו, להתאמץ להיות בת טובה להוריי, למצוא עבודה ואדם סביר שיאהב אותי ונקים יחד משפחה.
אם זה עוד לא ברור, אז אדגיש: מדובר באנשים נפלאים עם תקרת בטון מעל הראש; מוחות מבריקים שהוסללו למסגרות מקצועיות בלי שמישהו במערכת בדק את היכולות, הכישורים או השאיפות שלהם, כי לאיש לא היה אכפת. עוד לא דיברנו על החסמים ומנגנוני הסינון המעמדיים בכניסה לאוניברסיטאות, אם כי אני בטוחה שכבר היום, בדורנו, מסתובבים גאונים בתחתית הסולם החברתי בעוד הצמרת הומה בני אדם בינוניים. רק אתמול הסביר לי חבר כנסת שכל הסיפור הזה הוא היסטוריה וצריך להישאר בהיסטוריה, אבל המציאות היא שהשעתוק של העוני והמוכשלות לדור השני קשים הרבה יותר, כי החיים הרי לא מתנהלים בוואקום.
במקביל מתפתח דור שני לפריבילגיה, לייצוג ולהון. המידע הזה הוא חשוב להתחלה של תיקון. הרי אם מדובר בהיסטוריה ועכשיו הכל בסדר, אז איך תסבירו את העובדה שבסגל האקדמי הבכיר בישראל יש פחות מ-10% מזרחים? הרי להאמין שהכול מאחורינו זה להאמין שהשאר פשוט לא רצו. הסיפור הזה לא מתחיל באקדמיה אלא במנגנונים שקודמים לה, בעצם ההגעה לשם ולפני כן, בעצם המחשבה על לימודים אקדמיים.
אבי רך הלב, איש ירא שמיים ועדין, עבד מבוקר עד לילה ככוח עזר בבית חולים לתשושי נפש בנתניה. אמי עבדה בכל מיני עבודות. הפער בין האדם המבריק שהיא לבין העבודות שבהן מצאה פרנסה הוא בלתי נתפס, כמו רבות ונפלאות אחרות. בכלל, אימא שלי היא הצלחה מסחררת בכל מה שנוגע לגידול שלנו, ולא רק, כי מעבר לזה שמדובר באדם הטוב ביותר שפגשתי בחיי, היא אימא שאם הייתי צריכה לבחור אחת, הייתי חד-משמעית בוחרת בה. כששאלו אותי בבגרותי על מרד נעורים, לא ממש הבנתי מה הכוונה. איך מורדים בגב בצורת לב כל כך חכם? איך אפשר למרוד באדם שמתוך הכול-כך מעט שהחזיק, תמיד מצא עם מי לחלוק?
בשכונה גם לא ידענו שאנחנו עניים; לא הכרנו משהו אחר. זה לא שהיו עניים ועשירים, אלא כולם בלי יוצא מן הכלל היו עניים. והמטרה המשותפת שלנו הייתה להישמר מפשע. מי שלא מכיר לא ידע לעולם להעריך כמה כוח נדרש במעשה ההימנעות. רק בגיל מאוחר הבנתי שיש בני אדם שחיים קילומטרים ספורים מאיתנו שעבורם 12 שנות לימוד לא נחשבות הישג, גם לא תעודת בגרות ואפילו לא תואר ראשון; שיש בני אדם שעבורם מה שלנו נראה כמו חציית אוקיינוסים ועלייה בבניין בן 1,000 קומות, עבורם זה יציאה למרפסת, חלק ממבנה אלמנטרי בחיים שיש בהם בחירה.
אין ולא היה בליבי דבר נגד האנשים האלה. ובכלל, שוויון הוא לעולם לא נגד מישהו, הוא בעד כולם. שוויון הוא לא טובה שעושים למוחלשים. הוא הופך את החברה שלנו למגוונת יותר, ליצירתית יותר וליותר יצרנית. אני מאמינה שגם החזקים מאוד, הדובדבן על הקצפת של העוני הישראלי - גם הם מעוניינים בחברה צודקת יותר. המחשבה שמקורה בימין הכלכלי האמריקני והאכזרי שאם יעלו מיסים, כל עשירי הארץ יברחו, זו מחשבה רחוקה שנות אור מאיך שאני תופסת אנושיות. כי בסוף הסיפור הוא לא כסף, הוא פריבילגיה, ורק אם יהיו מודעות וידע שיביאו ליכולת אמיתית להתבונן פנימה ולהעמיק, נוכל להתחיל לדבר על צדק.
עוני זה לא רק מספרים וסטטיסטיקות. יש מקומות שבהם סטייה מהשוליים היא סכנת מוות, כי עוני, גם אם יש שרואים בו עדות לפשטות ולחום, הוא מסוכן. הוא הופך אדם עם חלומות לאבק. לעוני יש גם השפעה הרסנית על הנפש, על היכולת שלנו לבטוח בעצמנו, על התקוות שלנו. יש שחושבים שההפך מעוני זה עושר, אבל אני יודעת שההפך מעוני זה צדק.
יש לנו המון מה לתקן, ואני מאמינה גדולה בתיקון שמקורו בחמלה והקניית כלים, ידע ומודעות. יכול להיות כאן יותר טוב, ולמי שחושב שכבר טוב, אז קבלו - יכול להיות כאן הרבה הרבה יותר טוב.
אני חשה אחריות עצומה כלפי המעמד והמקום, גם כלפי הקודמות לי כאן וגם כלפי אלה שתבואנה.
כבוד אדיר עבורי להיות חוליה קטנה בשרשרת מכובדת של נשים בציבוריות הישראלית: מהנרייטה סאלד, דרך חברת הכנסת מטעם מפלגת העבודה מטילדה גז, שבין יתר הדברים הגדולים שעשתה למען המקום הזה היא אחראית במידה רבה לעלייתם ארצה של בני משפחתי מתוניס, זכר צדיקה לברכה; חוליה קטנה בשרשרת שבה יש את המדינאית הגדולה והחשובה ביותר שקמה כאן מאז
יצחק רבין, זכרו לברכה,
ציפי לבני, שתמיד שם, חכמה, אכפתית, קשובה ונדיבה. יש עוד רבות וטובות שהתוו כאן דרך:
גולדה מאיר, שושנה ארבלי אלמוזלינו,
יולי תמיר,
מאשה לובלסקי,
שולמית אלוני,
שלי יחימוביץ' ו
זהבה גלאון.
מרב מיכאלי, יושבת-ראש מפלגת העבודה, זוהרת במקום של כבוד ברשימה הזאת. זה לא רק הכרת הטוב במובן האישי - היא אחראית ישירות לתקומת המפלגה ולעובדה שבכנסת העשרים-וארבע יש שבעה ח"כים מכהנים מטעמה, חבריי עמר בר לב, אפרת רייטן,
רם שפע, אבתיסאם מראענה ו
גלעד קריב. שותפים מופלאים שלי, רק התחלנו.
אני רוצה גם להודות להוגות שכוננו את התפיסה הפוליטית שלי: בל הוקס, טוני מוריסון,
רונית אלקבץ,
רונית מטלון, עמליה כהנא-כרמון, חבצלת חבשוש, אנה אחמטובה, סירקה טורקה וז'קלין כהנוב. אומנם אלקבץ, שאתמול צוין יום השנה החמישי לפטירתה, היא היחידה שאני יכולה לקרוא לה חברה, אבל תאמינו לי, הן כולן חברות של הנפש שלי. אני מבקשת להודות לחברי מפלגת העבודה שבחרו בי בבחירות המקדימות. אתם אנשים יקרים. הייתם הראשונים לתת תוקף לשליחות הפוליטית שלי, בשם הערכים והחזון המשותף שלנו. יום הפריימריז, גם זה שבו לא נכנסתי לכנסת, הוא החשוב והמאושר בחיי הציבוריים, ואני לעולם לא אפגע באמון שנתתם בי.
אני מבקשת להודות ל-268,767 האזרחים שחזרו לבית של אמת. אני מבטיחה להחזיק קרוב לליבי את הפיקדון שהפקדתם אצלי, לעבוד בשבילו ולזכור אותו בכל אשר אלך. אני רוצה להבטיח שלנוכחות שלי במשכן הזה, פאר הדמוקרטיה הישראלית, תהיה השפעה ישירה על כל אזרחית ואזרח במדינת ישראל, השפעה מיטיבה, גם על אלו הנמנים עם המחנה שאני גאה להשתייך אליו וגם על אלו שלא. כל אחד מכם, אזרחי ישראל, ראוי לקשב, לאכפתיות ולדאגה כנה לרווחתו האישית.
אני מתחייבת לא רק להיות אצבע בטוחה לשלום עם שכנינו אלא לפעול כדי להחזיר את המשא-ומתן המדיני לשולחן הדיונים ולקדם הסכם שלום, או כמו שקוראים לזה בשנים האחרונות "הסדר מדיני". זה נכון מדינית, זה נכון ביטחונית וזה נכון מוסרית. חיי בנים תמיד ולעד קדושים יותר מאדמת אבות, גם מקברי אבות.
אני רוצה להודות למשפחה המורחבת שלי כולה. אלוהים ברך אותי בכם. אני רוצה להודות לסבתי זרמן ולסבתי גבי; רוצה להודות לשני הסבים שלי, ז'וז'ו ושרלו, זכרם לברכה. אני רוצה להודות לאחיי ואחיות, לחבר הנפש שלי יוסי ולבאים אחריו, אהובים כולכם, כרמן, שיר, שמואל, שלמה וגם לפליקס בן. אני יודעת כמה המעמד הזה מרגש אתכם ומבטיחה שתמיד תמיד תהיו גאים בי ובעבודה הקשה שהביאה אותנו לכאן.
אני רוצה להודות לחברותיי החכמות כולן, ובעיקר לאחיותיי ליסה פרץ, עירא ענר וענת אגמון, ולכן, ליאת, ג'קי, יוליה, אושרת, אלה, רונית, דורית, אורנה, חנה וכל הקבוצה שבאופן פלאי אני חלק ממנה. ממש זכיתי בכן. תודה לצוות לשכתי המתגבש, רון, אורי ותומר. אני מבקשת להודות ליושב-ראש מפלגת העבודה לשעבר
אבי גבאי, אדם שאני גאה לקרוא לו חבר, האהוב שבחבריי למועדון הטעויות הסטטיסטיות, שראה בנוכחות שלי כאן משימה אישית שלו.
וכמעט אחרונות - בנותיי, אדל רות ואנה מאיה, אהובותיי, שאיבדו לפני כמה חודשים את אביהן, בעלי הראשון, צ'רלי זריהן, שאני בטוחה שהרגע הזה היה מרחיב את ליבו הגדול; בנותיי, אהבת חיי, בנות האדם שהכניסו לחיי אהבה שלא ידעתי שקיימת, פחדים שלא פחדתי ומחשבות שלא חשבתי שאחשוב. אתן כל כך הילדות שאיחלתי לעצמי. היחד שלנו, גם כשהיינו לבד רק שלושתנו, היה חזק מכל חרדה קיומית.
מכאן אליך, דני, שאני יודעת כמה אלוהים אהב אותי כשהכניס אותך לחיים של האימא הצעירה שהייתי. כל מה שקורה בשנים האחרונות לא היה קורה בלעדיך. כשפגשתי אותך התחלתי לחלום. אני אוהבת אותך ואוהבת את השותפות, החברות והברית בינינו. תודה, אהובי, גם עליך וגם על המשפחה שהכנסת לחיי - מיכאל, יונתן ובנות זוגם מיכל ועינב.
לעצמי אני מאחלת שאלוהים ייתן לי את הכוח תמיד לתקן את הטעון תיקון, לא לפחד, ולהסתנוור רק דרך הסדק שדרכו חודר האור.
אסיים במילותיו הטובות של
מאיר אריאל: "מודה אני / לפניך ולך / על כל החסד והאמת והטובה והרעה והטובה / שעשית עימדי ועם ביתי / ועם קרוביי וידידיי / ועם בני עמי ועם ארצי / ועם כל העולם והאדם / אשר בראת." תודה רבה.
