סממנים מעצבים לתרבות משותפת

השבועות האחרונים היו משופעים באירועי-חג וטקסים ממלכתיים. במרבית המקרים מדובר במנהגים שהשתרשו בציבור ובמוסדות המדינה במהלך 73 שנות העצמאות, כחלק בסיסי וייצוגי של האירוע המרכזי. כך היה ב"יום השואה והגבורה" וכך גם ב"יום הזיכרון לחללי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה", וכמובן גם ב"יום העצמאות". סמיכות הפרשיות בין ימי-ציוּן אלה, אינה מקרית ונקבעה בכוונת מכוון. בהערכת אירוע, משמעותו וערכו הלאומיים, חייבים להידרש למערכת השיקולים שעמדה לפני האבות המייסדים, שהחליטו עליהם. לבניית ושימור מסורת לאומית, של מדינה צעירה המתווה דרכה מחדש בהיסטוריה לאומית עתיקה ועתירת תרבות – ישנה חשיבות מיוחדת לרצף, לקשר עם העבר ולסימבוליקה שהוטמעה בסדרים "החדשים".

באירועי שנה זו, שהתרחשו לאחר שנת מגיפת הקורונה, ומשבר פוליטי ואזרחי ממושך שמזה שנתיים מתקשה להניב ממשלה יציבה למדינה תזזיתית כשלנו, חייבים לקחת בחשבון את שיקול הדעת הלאומי והאידאולוגי. ככל שמתארך מצב אי-הוודאות וחוסר היציבות במדינה, חל פיחות באמון הציבור במנהיגות הפוליטית, לכך מתלווה חוסר נכונות לשאת בנטל שלסיבותיו אין הסבר סביר ומישכו הצפוי אינו ברור. למרבה הצער, לא הוכיחו הציבור, קברניטיו ופרנסיו, שאר-רוח ואורך-רוח התואמים את הנסיבות. בטקסים הלאומיים של התקופה האחרונה נוכחנו באירועים בלתי-שיגרתיים. לאחד מהם, ערעור שר-החינוך על ההחלטה להעניק "פרס ישראל" לפרופ' עודד גולדרייך, בתחום המתמטיקה, התייחסתי בעבר, לאירועים אחרים: שירות קרבי מול שירות עורפי, פצועים ונפגעי טראומה אבקש להתייחס הפעם.

שרות קרבי מול שירות אחר

אינני מתכוון לעסוק בשאלה זו מנקודת ראות סטטיסטית או במסגרת הנורמטיבית של מילוי חובה אזרחית בסיסית למדינה, בהתאמה עם החוק המחייב בה, אלא מנקודת מבט עקרונית ומוסרית, עם שימת דגש על סוגיית המשפחות שאיבדו במערכות ישראל יותר מבן משפחה אחד במשפחה הגרעינית. חובת הגיוס על-פי חוק שירות ביטחון, חלה על כל האזרחים כפרטים אם ווה. לכאורה, כולנו שווים, אך במציאות מתפתח אי-שוויון מגוון ביותר ובאי-שיווין זה, במקרים הקיצוניים ביותר, אי-צדק בלתי-נתפס שזועק לשמים.

משפחות שכולות שילמו את המחיר היקר ביותר על הציות לחוק הגיוס; מבחינה מוסרית וערכית, עומדות משפחות אלה בראש סולם ההגשמה האזרחית, בשירות משמעותי למדינה. לפיכך, ביחס אליהן, צפה ועולה מיד השאלה: האם גם המדינה נוהגת בהן לפי אותה אמת מידה? תשובתי לכך היא שרק במקרים חריגים עומדים מוסדותיה במבחן המוסרי של הדדיות והערכה. לכן, יש מקום דווקא בימי זיכרון ועצמאות, לא להסתפק בטקסי זיכרון וכבוד, אלא לבחון את רמת התמיכה, השירות, היחס והכבוד הניתנים לחיילים קרביים שעשו מעל ומעבר ולמשפחות שכולות, שאיבדו בתהליך זה את יקיריהן. לטעמי, חיילים קרביים שזכו באותות כבוד של המדינה על איות השירות ואומץ לב, ראוי שיצוינו בטקסי החג והזיכרון, ע"י המדינה, בציון כבוד מיוחד ובתמיכה חומרית ראויה דווקא ב"יום העצמאות". במיוחד אמורים הדברים על "גיבורי -ישראל", שמחציתם לפחות נמנית על מי שנפלו בקרב [לגבי הנופלים, ינתן הפרס ליורשיהם מקרבה ראשונה].

אין זה מקרה שבצבאות זרים חיילים אלה זוכים לכבוד מיוחד מצד המדינה ושלטונות הצבא. שכן, היחס הניתן להם ע"י הציבור, המדינה והצבא, מעלה את ערך ה"שירות המצויין" ומחזק אותו, לא רק במסגרת הצבאית, אלא גם במסגרת השירות הכולל לעם ולמדינה. בעידן ובעולם של אינדיבידואליזם מוגזם, כאשר אקדמאי מצטיין הוא "פנינה" חברתית, חשוב ביותר שחייל קרבי מצטיין, יחשב "ערך חברתי" לא פחות ממנו.

בחגיגות האחרונות הושם ובצדק, דגש מיוחד על משפחות שכולות שאיבדו במערכות ישראל יותר מבן משפחה אחד. אין ספק שמשפחה כזו, שאפשרה לבניה-בנותיה לשרת שירות קרבי לאחר שכבר שכלה בן-בת משפחה, מהווה במעשה סמל יוצאת דופן, אבל גם נותנת מענה נאצל לשאלה קשה, שטרם נתנו לה מענה לאומי ראוי; לעיתים דומה שאנו אפילו מתחמקים מעיסוק רציני בו.

כאשר משפחה מוכנה להסתכן באובדן נוסף, ערך השירות לאומה שהיא מפגינה, עומד מבחינה מוסרית ברמה שונה לגמרי בסולם הנכונות להקרבה. השאלה הנלווית לכך, היא: האם המדינה יכולה/ צריכה לקבל נכונות זו כ"פשוטה", או שיש להקל על המשפחות "המועדות לפורענות", בכך שתסרב א-פריורי לקורבן האפשרי, ובכך תמנע מהן שכול נוסף. ברור שבחלק המקרים ההתנדבות לשירות מסוכן נובעת מעמדות מוסריות של המתנדבים כגון: המשכת דרכו של הנופל או הקלה - ולו במעט - על השלמה האובדן. לטעמי, התשובה המוסרית לסוגיה זו בתנאים הקיימים, היא שעל הצבא והמדינה לצמצם ככל האפשר מקרים בהם יוצר השיבוץ לשירות קרבי פוטנציאל של אובדן כפול אפשרי ואף יותר מכך [בנתוני מלחמה על הקיום ממש, כאשר כל העם מגויס וממצה את כלל יכולותיו, יהיו השיקלולים שונים, אבל השיקול חייב להיות תמיד על סדר-היום].

בחלק מהמקרים, לפחות בעבר, ניתן היתר לשירות קרבי לשני בני משפחה גרעינית אחת. בעבר, כשמספר אזרחי המדינה היה קטן יותר והצרכים מרובים, היו מקרים חריגים שחייבו יוצאים מן הכלל. כיום, כשישראל מתקרבת ל-10 מיליון תושבים ורק כמחצית מחייבי הגיוס משרתים בה שירות חובה ומילואים קרבי ומשמעותי, אין לכך צידוק. הגיע הזמן להפוך את שוויון החובות לערך אופרטיבי, בדומה לשוויון הזכויות ולהתלותם זה בזה (לא להתנותם). תפקיד המדינה איננו לקבל את קורבנם של אזרחיה, כשאיננו מחויב המציאות, אלא למנוע מהם מצב שבו הם נדרשים לתיתו, כשאחרים נהנים מטוּבה אך מתחמקים – בתירוץ כזה או אחר – מחובתם האזרחית כלפיה. על עניין זה להיות תנאי אזרחי מחייב ועל ועדת החוץ והביטחון בכנסת, להפכו לאחד מקריטריוני מבחן הנאמנות, בו יחויב כל אזרח כתנאי לשוויון בזכויות [חוק האזרחות במדינת ישראל הוא עדיין נושא תלוי ועומד כחלק מהחוקה החסרה. שאלת חובת הנאמנות למדינה היא חלק ממנו, ומבחני הנאמנות שייכים לחלק זה. אבל גם עד שנגיע לדיון בחוקה לישראל, יש מקום לעצב "כללי משחק" רלוונטיים, שיכוונו את המחוקקים, השופטים ומערכות הביטחון להתנהל על פיהם ואת הציבור להיות מודע לכללים ההחלים על כלל האזרחים].

על מעמד פצועים ונכי-מלחמות וזכויותיהם

קיימים בישראל מגזרים חברתיים שהשתתפותם בנשיאה בנטל קיום ושימור הביטחון הלאומי, אינה משביעת-רצון, בלשון המעטה. על מגזרים אלה נמנים מרבית החרדים והערבים. לשתי הקבוצות טיעונים חזקים וחשובים לדרכם, שבחלקם התקבלו גם על דעת האבות המייסדים. אולם ההתפתחות שחלה במציאות מאז קבלת העצמאות ועד ימים אלה, מעידה שהאופטימיות שיחסה לכול הנימוקים כוונות טהורות, שסופן להגיע למטרה הנכספת של נשיאה משותפת בעול הריבונות, אינה עומדת במבחן הזמן. אם חפצים אנו להימנע מקרע חברתי ומוסרי חמור, חובה עלינו לחזור ולדון בסוגיה זו, ללמוד מטעויות עבר ולהציע פתרון שעובד מהר.

אין סוגיות חשובות יותר מאלה העוסקות בחיים ומוות ובאיכות הקיום. לכן, הצורך הלאומי האמיתי, לאחר שהוגדר ונשקל בכובד ראש מירבי, הוא שמכריע את הכף ואותו יש לאכוף כלל האזרחים. שיקול זה הוא מבחן אולטימטיבי לנאמנות ושותפות-אמת. קיומו ע"י כל אזרח במדינה הינו מבחן אולטימטיבי לנאמנות וסולידריות. מכאן שאכיפה חייבת לכלול גם אלמנטים של ענישה באמצעות שלילת זכויות (אזרחות, למשל), הטבות מדינה מסוגים שונים ועוד. אין לגרוס ששירות צבאי להגנת המדינה, אזרחיה ונכסיה, הוא כורח או ערך חיוני ובה בעת לנהוג במשתמטים בסלחנות ו"בהבנה", שאינה אלא ופטור מוסווה מחובת-יסוד אזרחית.

עניין החובה הבלתי מתפשרת לשרת את העם והמדינה שירות משמעותי איכותי וערכי – צבאי או אזרחי – מוצא את השלמתו הטבעית והכמעט מובנת מאליה בסוגיה שעלתה לדיון ציבורי בסערה בתקופה האחרונה. כוונתי למאבק האבסורדי הניטש כבר שנים רבות בין פצועי ונכי צה"ל ומערכת הביטחון, לאגף השיקום של משרד הביטחון. בלתי-סבירה בעליל היא ההתעלמות המתמשכת מבעיותיהם של הלומי-קרב, שטרם הגיעו למנוחה ונחלה בדרישתם להכיר בהם כפגועי נפש, שהשלכות פגיעותיהם על חייהם וחיי משפחותיהם, אינם שונים כמעט במאומה מאלו של נפגעי גוף. לעתים נחשפת הפגיעה בהדרגה ואורך זמן ולעיתים היא מופיעה רק לאחר פרק זמן ממושך, אך משזוהתה, ברור שהיא שם. קשה להבין כיצד מצליחה מערכת השיקום המשהב"טית, שנסמכת על ידע רפואי עדכני, להתעלם מעובדה זו.

ניסיון ההתאבדות בהצתה של איציק סעידיאן – הלום הקרב ש"נשבר" במאבק ממושך מול אגף השיקום, נפל הפעם על קרקע פורייה בתקופה שעצבי הנפגעים יחד עם עצבי הציבור הרחב, אינם עומדים עוד בנטל הביורוקרטיה וחוסר היעילות של טיפול מערכות הבריאות, הסעד, השיקום והתעסוקה. נכים, לרבות הלומי הקרב ומשפחותיהם, זקוקים לתמיכה וסעד שבלעדיהם עלולים הם להתדרדר למציאות של אובדן הרצון לחיות. בין הלומי הקרב מצויים לא מעט אנשי מילואים שנפגעו רובם בעלי משפחות שעליהם לפרנסן וילדים שנחשפים למציאות של הורה שמתקשה לתפקד ומהווה נטל וחוויה מטלטלת למשפחה כולה. לכן, חייב הטיפול בפצועי-מלחמה, לרבות פגועי-נפש לעבור רוויזייה קונספטואלית ואירגונית מהירה ומקיפה.

דומה שאגף השיקום במשהב"ט "איבד את הצפון" ותחת הגשת טיפול מהיר, ענייני, יעיל והוגן לנפגעים, הגדיר עצמו כגורם המופקד על חיסכון בהוצאות השיקום. לנוכח מדיניות זו החשד העולה ממנה הוא של "הסטת משאבים מהנפגעים למטרות אחרות, בשירות הביטחון הלאומי. מבחינה ביורוקרטית, אולי ניתן להבין צורת חשיבה כזו, שכן למשהב"ט חסרים תמיד משאבים. אולם כבר אצל פרופ' פרקינסון למדנו שההוצאות הממשלתיות, במיוחד הוצאות הביטחון, עולות תמיד עד שהן מדביקות את כל המקורות הזמינים.

מבחינה מוסרית זו גישה פסולה על-פי כל קנה-מידה. הנזקקים מקבלים פחות מהמינימום החיוני ו"הפופולריים" או בעלי "כושר השכנוע" מקבלים יותר ממה שהמדינה יכולה או צריכה לספק להם.

הכללת אגף השיקום לנפגעי צה"ל ופעולות האיבה במשהב"ט, נראית על פניה כמהלך נכון, שהרי קיים קשר ישיר ואחריות בלתי אמצעית בין מי שקרא לנפגעים לשרות הפעיל לבין מי שאמור עתה לדאוג לצרכיהם. משהב"ט הוא זה שיודע עליהם "הכול" והוא גם יטפל בהם בהתאם. אולם, אם אחרי 73 שנים כך נראה המצב העובדתי, הרי שהתוצאה רחוקה מלהשביע רצון ומתבקשת בדיקה מחודשת של הנושא על כל היבטיו. במקרה של ניגוד עניינים אפשרי, מתבקש שאת הבדיקה יעשה גורם מקצועי חיצוני – למשל: מבקר המדינה. המבקר יבחן לא רק תלונות אופרטיביות, אלא את כלל הנחות היסוד שבעטיין נבחר הארגון הנוכחי, ואת הסיבות שבעטיין היא אינה מספקת את המענים המצופים ממנה. מוטב בין היתר, שתוקטן מוטת השליטה של משרד הביטחון על נושאים שבהם הוא איננו הגורם המקצועי הראשי והבכיר. אין ספק שאגף השיקום או כל רשות שתופקד על הטיפול בנפגעי מערכות ישראל, חייב לשאוף למקסם את התועלת הטיפולית המופקת מהמשאבים הניתנים לו לתכלית זו. השאלה שבעיני סתומה לפי שעה, היא מדוע לא קרה הדבר עד כה, והאם ההנחה שהאגף ידע לשקם עצמו, היא ראלית וסבירה [דומני, שבארגון מחדש של אגף השיקום, יש מקום ללמוד גם מניסיון ההתמודדות מול הקורונה והלקחים שלמדנו ממנו על ההבדל בין מוסדות ממלכתיים ארציים שעוסקים במדיניות ורגולציה לבין גורמי מקצוע שמוציאים מדיניות זו לפועל בצורה האופטימלית ביותר].

אינני רואה שום פסול בכך שלוחמים שנפגעו בקרב, יזכו במוסדות בטיפול ממוסדות שיפלום לטובה בקידום זכויות, עדיפויות, קיצור זמני המתנה לתהליכי השיקום וכו' – העדפה משקמת.

על המדינה לומר בפה מלא ובהתכוונות אמיתית כי מי ששרת אותה בנאמנות, יושב לו כגמולו בכל עניין בו הוא זקוק לעזרתה וכי הקרבתו תוערך לא רק ביום הזיכרון ובסיפורי הקרב, אלא בכל ימות השנה ובכל עניין בו הוא זקוק לעזרה.