בימים שמנהיג מפלגה בישראל, שבנימין נתניהו עמל רבות כדי שהיא תהיה מיוצגת בכנסת, מכריז ש"הערבים הם אזרחי מדינת ישראל בינתיים" אני מצפה לקול שפוי שינווט את החברה בישראל.
בימים אלו, שרחובות ירושלים מוצפות בצריחות "מָוֶת לָעֲרָבים" על-ידי מאות רבות של יהודים, שנענו לקריאה של ארגון להב"ה ומנגד קריאות שנאה של ערבים מוסלמים, אנחנו זקוקים לקול של שפיות. בספר הספרים מצאתי את קול השפיות בספר שופטים פרק ה', בשירה של דבורה הנביאה. את הקטל הזה אני רוצה להשמיע בקולי קולות מול הצורחים - "מָוֶת לָעֲרָבִים".
מי ייתן ובמקום צרחות שנאה, המציפות את רחובות ירושלים, יוקרנו לעברה עוצמות הרוח של הרגישות, שיש לדבורה כלפי הכאב ששורר אצל האחר -
"בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקֶפֶת אֵם סִסְרָא" דבורה כואבת את כאב אם מפקד צבא האויב הזועקת "מַדּוּעַ בּוֹשֵׁש רִכְבּוֹ לָבוֹא..." את התובנות, שאני מעלה כאן לגבי דבורה הנביאה תוך קשר למציאות חיינו, אני שואב ממה שכתב פרופ' יחזקאל קאופמן בספרו "תולדות האמונה היהודית" ומפירושים, שכתבה פרופ' נחמה ליבוביץ לפרק ה' בספר שופטים.
בימים שהשכול בשני העמים מאיים על החיים בגביית מחיר דמים יקר, אני נאחז בכל מה שמקרינה דבורה אשת לפידות הנביאה. אני נאחז בדבורה השופטת, הרוח החיה בצבא הישראלי, האישה והאם הקשובה גם לכאב הזולת במחנה של האחר.
בימים שירי של פצצות מופנה מעזה לישובים בתוך ישראל, ואש מישראל מופנית לעזה ולישובים מעבר לגבול, אני מייחל לקול השפוי, אותו מצאתי בספר שופטים פרק ה' - בשירת דבורה הנביאה. דבורה מפנה מקום בלבה לכאביה ולסיוטיה של אם שכולה במחנה האויב, כשפצעי המלחמה עדיין טריים. עוד לא נדמו קולות המלחמה, היא מפנה מקום בלבה לגעגועי אם במחנה האויב ליוצא רחמה שכבר לא יחזור, האם שנשקפת מבעד החלון ונשמתה יוצאת לבן, שהמלחמה לקחה אותו.
דבורה הנביאה מציבה לנו תמרורי חיים להיות קשובים לכאב הזולת בימים טרופים של מוות ושכול. גם בימים שהשנאה עוקדת עלומים חובה להתעלות ולדעת להכיל גם את כאבו של האחר מעברו השני של המתרס.
התקווה לשני העמים המדממים על כברת ארץ אחת, ארצם של בני אברהם ובני אברהים, שתקומנה עכשיו ומיד אימהות בירושלים וברמאללה, בעזה ובתל אביב לעשות מעשה, לעשות שלום. לומר די למציאות שאת "הָעֲלוּמִים אוֹכֵל הַשָּׁרָב". חובה שתקומנה אימהות בין הירדן לים ותאמרנה די למציאות של "מַתַֹת רֶחֶם וָשַׁד - בְּבִצּוֹת שִׁנְאַת חִנָּם".
חובה שתקומנה מהר בנות אברהם ובנות אברהים ותאמרנה: לא לעקידת יוצאי רחמן, לא לעקידת בנים ובנות בחוצות הערים. הארץ הזו כבר שבעה בעולות אדם ודם עלומים. יש להנחיל מהר את דברי הנביא ישעיה: "לּא תּוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא, קְטוֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי".
דְּבוֹרָה הַנְּבִיאָה, הַשּׁוֹפֶטֶת, הָאִשָּׁה הָאִמָּא1
תַּחַת-תֹּמֵר בֵּין הָרָמָה וּבֵית אֵל בְּהַר אֶפְרַיִם
דְּבוֹרָה הַנְּבִיאָה, הַשּׁוֹפֶטֶת, הָאִשָּׁה, הָאִמָּא
שְׁפָתֶיהָ לוֹהֲבוֹת יָדֶיהָ לוֹטְפוֹת-נוֹגְעוֹת
בְּאֵם סִיסְרָא-טְרוּפַת נַחֲשׁוֹלֵי אָבָק.
בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקֶפֶת אֵם סִיסְרָא מְיַבֶּבֶת כְּמִיהָה מַצְמִיתָה
פּוֹרֶטֶת דִּמְעָה קוֹרַעַת גִּזְרֵי לִבָּהּ -
בְּנָהּ נָפַל מֵת וְיָתֵד בְּרַקָּתוֹ בְּחַצְרוֹת חֶבֶר הַקֵּינִי.
תַּחַת חֲרוֹן רְקִיעִים וְשֶׁמֶשׁ חֲרוּכַת נְשִׁימָה מַחֲוִירָה
דְּבוֹרָה הַנְּבִיאָה, הַשּׁוֹפֶטֶת, הָאִשָּׁה, הָאִמָּא
עֵינֶיהָ שָׁחוֹת לְאֵם סִיסְרָא הַנִּשְׁקֶפֶת בְּעַד הָאֶשְׁנָב
לְאֵם שֶׁמִּלְחָמָה מָחֲקָה רֹאשׁ בְּנָהּ
לְאֵם שַׁר-צְבָא-יָבִין-מֶלֶך-כְּנָעָן מֶלֶך בְּחָצוֹר
שֶׁדָּשׁ אֶת יִשְׁרָאֵל עֶשְׁרִים שָׁנָה
בַּחֲרוּצוֹת-תְּשַׁע-מֵאוֹת-רֶכֶב-בַּרְזֶל.
דְּבוֹרָה הַנְּבִיאָה, הַשּׁוֹפֶטֶת, הָאִשָּׁה, הָאִמָּא
שְׁסוּעַת שְׁתִיקָה חֲצוּיָה וּשְׁחוּקָה
דּוּמִיָּה חוֹמֶלֶת מְשׁוֹחַחַת עִם עִינַיִם שׁוֹאֲלוֹת בְּעַד הָאֶשְׁנָב
מַדּוּעַ בּוֹשֵׁשׁ רֶכֶב בְּנָהּ לָבוֹא
מַדּוּעַ אֶחֱרוּ פַּעֲמֵי מֶרְכְּבוֹתָיו.
דְּבוֹרָה,
שְׁפָתֶיהָ לוֹהֲבוֹת בְּלֶכְתָהּ עִם בָּרָק קְדֵשָׁה
וְאִתָּם עֲשֶׁרֶת אַלְפֵי חַיָּל.
דְּבוֹרָה,
שְׁפָתֶיהָ כּוֹאֲבוֹת חֲרִיצֵי פְּנֵי אַלְמָנָה הַנִּשְׁקֶפֶת בְּעַד הַחַלּוֹן
וּשְׁכוֹל שׁוֹאֵל:
מַדּוּעַ בּוֹשֵׁשׁ רֶכֶב בְּנִי לָבוֹא
מַדּוּעַ אֶחֱרוּ פַּעֲמֵי מֶרְכְּבוֹתָיו.
שׁכוֹל וְאַלְמָנוּת שׁוֹאֲלִים וְיוֹדְעִים
כִּי הַמִּלְחָמָה לָקְחָה אוֹתוֹ וְאוֹתָם.
איתן קלינסקי
