הַכֹהָנִים וְהַמּוֹעֲדִים

מְשָׁרְתֵי ה' בַּקֹדֶשׁ נְקִיִים מִכֹּל רְבָב
זֶה תְּנָאיִ לְמִשְׁרֶת בַּקּדֶשׁ וְזֶה הַכְּתָב
שֶׁקִיוּמוּ וּבִצּוּעוֹ הוּטַל עַל כְלָל הָעָם
מִתְּנוּבַת הַשָּׂדֶה וּמִקָּרְבָּן מִן הַחַי גָּם

הַכֹּהֶן דְאָז הַמַּנְהִיג וְהִוָּה לָעָם מוֹפֵת
שָׁמַר עַל טֹהַר הַמִּדּוֹת וְיָדַע גָּם לָתֵת
אֶלֶּה כּוֹחוֹ וְרוחו שֶׁל עָם שֶׁזֶּה מַנְהִיגוֹ
שֶׁלּא לַהֲנָאָה וּלְיָקְרָה מִלָּא תַּפְקִידוֹ

אֱמֹר אֶלֶּה מוֹעֲדֵי ה' כֹּל מוֹעֵד בְּעִתּוֹ
צִוָּה ה' עַמּוֹ לִקְבּוֹע כֹּל מוֹעֵד בְּמוֹעֲדוֹ
זֶה הוּא הַדָּבָר הַמְאָחֵד וּמְלַכֵּד הָעָם
שָׁם בַּנֶּכָר וְכָאן בַּמּוֹעֵד לֵב הָעָם פָּעַם

זֶה הַמְיָחֵד יִשְׂרָאֵל מִן הָעַמּים כֻּלָּם

יום ליום יביע אמר ולילה ללילה יחוה דעת

למרות שהפסוק מצביע על שיג ושיח בין גרמי שמים, קולם לא נשמע וכל אחד מגרמי השמים מקים את המוטל עליו באין אמר ואין דברים. זה מקשר אותנו אל העתים שבהם נקבעים מועדי ה' על-ידי האדם ולא על-ידי הקב"ה. הקב"ה רק קבע לישראל שלושה מועדים וצווה את ישראל לקבוע אותם במועדם, בהתחשב בשינויי העתים אשר מתנהלים באין אמר ואין דברים עד שברירי השנייה הצליחו ישראל בלי אלקטרוניקה לקבוע בדיקנות את העתים על השנייה. מנין לנו כל זה הרי זה נאמר וקולם של של היום הלילה לא נשמע, אלא שהקב"ה נתן לאדם ראש לחשוב ולב לחוש ופה לדבר וחכמת הצפיה בחלל לדעת סוד החישוב. לא בכדי מצאנו כי חכמינו תרו אחרי כל רמז וכל תג ותג שעל כל מלה ודלו משם את הנתון הנכון שמבקשים לדעת אותו ולפיו לנהוג. בפרשת אמר כקודמותיה מושם הדגש על הַקְדֻשָּה אשר לנפש האדם דְּרוּשָׁה לעמך ישראל בכלל ולמנהיגיו עוד יותר אין יוצא מן הכלל. זאת כדי לקים עם חזק ואיתן, ועל איתני הטבע הוא נסמך ונשען, למען יוכל לתת כתף, לזולתו מבני עמו ולכל יָָגֵעַ וְעָיֵֵף. ברם התורה תובעת ממנהיגי העם, אז מדובר בכהנים, להיות טהורים ונקיים מרבב, דבר שהטיל עליהם איסורים שלא חלים על עמך ישראל כגון: "אשה זונה וחללה לא יקחו" = אזולא"י. הכוונה שהוא איננו יכול לבוא במגע עם אישה שהייתה אשת איש ומבחינה זו היא איננה ברמת הכהן שלו היא נשאת. בל נתמה על אסור זה, אשר נראה לא מובן דיו. ברם אנו גם רואים בחיי יום יום שנקבעים תנאים להשתיכות למסגרות ארגוניות ואנו ממלאים אחר תנאים אלה למורת רוחנו, לכן רש"י אמר יש ולעתים צריך לעשות דבר שנצטוינו לעשותו אף אם הוא איננו לרוחנו או אף אם נראה תמוה, וקבע רש"י בפרשנותו באמרו: זאת חֻקָּה וחוקה בבחינת "גזרת מלך" זאת ראה וקדש. מכאן שאין ענין של בחירה, מְצַיְתִּים ותו לא. הפרת איסור זה חל ידי הכהן, פוסל אותו מְהַכְּהֻנָּה.

עוות דברי התורה באיסלאם למרות קדושתה אצלם

לא בכדי אנו קוראים פסוק מס' 11, בַּשׂוּרָה מס' 46 בפרק "החולות הנודדים" הכתובה בקוראן - הוא "המקרא" (בתרגום מדויק לעברית) שם נאמר: "אכן כבר ניתן מקודם ספר כהדרכה וחסד וספר זה (הכונה ל"הקוראן" או "המקרא") מאשר בשפה הערבית את הספר של משה (כמובן הכונה לתורה). אלא שֶׁהַקֻּרְאָן לא שימש בסיס לתלמוד כמו בישראל, והפרשנות על הכתוב בו נעשית על-ידי מלומדים מוסלמים (שיח'ים ואימאמים) ודריהם מרוכזי בספר הנקרא אל חדית' (אל חדיס דהיינו הַשִּׁיחַ) אלא שאותם אימאמים לא ידעו כי יש שנת ירח (שהיא 355 ימים שזה מנין המלה שנה בגימטריה 355) ויש שנת שמש שהיא מונה 365 ימים. מכאן אין מועדיהם מופיעים המועדים קבועים של עונות השנה (מכאן נתקבלה האמירה כשמדובר במין שאינו מינו אומרים זה לזה: מה ענין שעבאן (שם של חודש באיסלאם) אצל רמצ'אן שהוא גם שם חודש הצום בָּאִסְלָאם אצלם לא נאמר: אלה מועדי ה' אשר תקראום (אתם) במועדם. זה גם שגורם למחשבי הזמנים בישראל לקבוע כל שנה שלישית חדש נוסף (אדר א' אדר ב') כדי לסגור את פער עשרת הימים החסרים בין 12 חדשי הירח שהם 355 לעומת 366 ימי השנה לפי השמש, שנקראת דהיינו שנה מעוברת לה נוסף חודש, לא רק בזה שיבשו את הכתוב בתורה בעשותם שימוש במושג "קידוש השם" אשר עשו שימוש בזה במלחמת חָרְמָה נגד אלה באלה שאינן מקבלים את האיסלאם זאת "מלחמת ג'יהאד" דהיינו מלחמה לאסלם והמת במלחמה נקרא שָׁהִיד הוא עוות המושג של מלחמת מצווה. כשמדובר במיליונים מבני עמנו שמתו על קִדּוּשׁ השם. למושג קידוש השם מגיע רש'י מן המלה בפסוק: "ונקדשתי" מזה משתמע שהקב"ה מתקדש ממעשה שיעשה על-ידי האדם לקדשו לכן אמר: "מְסֹר עַצְמְךָ וְקַדֵּשׁ שְׁמִי". אלא שזאת צריך לעשות כאשר כופים עליך לעבור על מצוות התורה בעשותו זאת ברבים "בתוך בני ישראל". רשי מבהיר: המוסר את עצמו יעשה זאת בְּיָדְעוֹ שהוא עומד למות ולא סומך על נס שיתרחש ויצילו ממות. לדעת רש"י התמסרות צריכה להיות מוחלטת כי המוסר עצמו בתקוה שיעשה לו נס שיציל אותו, זו לא הקרבה וגם הנס לא יתרחש. מצינו אומר רש"י אצל חנניה מישאל ועזריה שמסרו את עצמם מבלי לצפות לנס שיצילם שנאמר: והן לא ידיע להוא לך מלכה וגו'...(דניאל ב/יח) תרגום הדברים שנאמרו למלך בארמית למלך הן: אם יש (ברצונו) אלוהינו אשר אנחנו עובדים יכול להצילנו, מן כבשן האש הבוערת ומן ידך המלך יציל. ואם לא. יהי ידוע לך המלך כי את אלוהיך איננו עובדים ולצלם הזהב אשר הֲקִימוֹתָ לא נשתחוה (דניאלג/יז-יח) הצהירו באומץ כי לא יחללו את שם ה'. הֱוֶה אומר: העושה מצווה אל יצפה לקבל שכר כי "שכר מצוה מצווה". מתי "ייהרג ואל יעבור"? בגזרה לבטל מצוות המילה או לעבוד אלילים. זה מביא אותנו לאנוסים בספרד ובפורטוגל בַּנַּצְרוּת ואל המאמינים למראית עין בתימן באיסלאם. בעוד הנצרות חדשה את הפסלים באיסלאם נשאר יחודו של האלוהים באין פסל ותמונה. לכן הרמב"ם ככשלח אגרת ליהודי תימן שנגזר עליהם להתאסלם אמר להם: הוו מוסלמים למראית עין ויהודים בלבבכם. מכאן אנו אומרים "האמונה שבלב" היא האמיתית בינו לבין אלוהיו, זה שנאמר נאמר פיך ולבך אחד הם.

הקורבנות שנצטוו ישראל להקריב חדלו

לצורך הפרשה נשוב אל הקורבנות שנצטוו בני ישראל להקריב במשכן תחילה ובבית המקדש לאחר בנינו. הפרשה מתחילה בכך: שור או כשב או עז כי יולד (כב/כז) הם שנבחרו לשמש קורבן. הנימוק לכך בין היתר כי הם בעלי חיים הנמנים על הנרדפים כלומר אינם מסוג החיות הטורפות, אלא הן צמחוניות. זה עומד לכאורה בסתירה לכתוב: והאלוהים יבקש את נרדף (קהלת ג/טו) מצאנו כתוב, כי רב הונא בשם רב יוסף אמר: לעולם "אלוהים יבקש נרדף" מכאן לא מתישבת האמרה "אלוהים יבקש נרדף" אם הנרדף מוגש אליו כקורבן ואילו הרודף הארי והנמר והזאב הרודפים לא מובאים קורבן בפני האלוהים. הכוונה כאן לגלות חמלה על הנרדף, לכן אפילו צדיק רודף רשע אלוהים יבקש נרדף כאן הרשע. מכאן למדים כי הקורבנות ככל שקיומן היה כפולחן לאלוהים בצאת ישראל ממצרים ובמדבר ולאחר מכן בבית המקדש, היו מקריבים אותם לאלוהים ואת בשרם אכלו כפי שצווה אלוהים לעשות. בעוד הקרבת חיות טורפות האסורות באכילה, נאסרו ולמעשה הם נשארו חשופים לגולרם להיות נטרפים על-ידי טורפים אחרים. בהנחה כי סוף אדם למיתה וסוף בהמה לשחיטה. זה גורל החי שברא אלוהים בעולמו, כל אשר צריך לגלות חמלה לנרדף ולחלש. עד כמה שזה נראה חיוני וחשוב בימינו.

כֹּל שֶׁצָרִיך לְחַזֵק אֶת הָאֱמוּנָה בְּמוֹרֶשֶׁת יִשְׂרָאֵל
כּל דָּבָר בְּעִתּוֹ מַה טּוֹב עַד בֹּא הְַגְאֻלָה ובּאֹ הַגּוֹאֵל
וְיִתְגַשְׁמוּ דִּבְרֵי הַנָּבִיא שֶׁנִבָּא וְגָר זֶאֶב עִם כֶּבֶשׁ
וְנָמֶר עִם גְדִי יִרְבַּץ וְשׁוּב רוֹדֵף בְּנִרְדַּף לֹא יִתְכַתֵּשׁ

נִזְכּוֹר כִּי יֵשׁ שֶׁמַּסְרוּּ נַפְשָׁם לָמוּת לְאֶלֶּה שֶׁחַיִּים
וְיֵש אֶלֶּה שֶׁחַיִּים בִּזְכוּת הַנּוֹפְלֵים בְּטוֹב וּבִנְעִימִים
וְשׂנְאַת חִנָּם כְּשֶׁל תַּלְמִידֵי רִבִּי עֲקִיבָא וְלוֹ בְּאֹמֶר
לְאֹרֶךְ יָמִים בְּעֶצֶב וּדְאָבָה יְמֵי אֶבֶל עַד לַ"ג לָעֹמֶר

וְנִזְכּוֹר נָא שֶׁשִׂנְאָה מוֹלִידָה חֹרְבָּן אַף בְּדִבּוּר וּבְאֹמֶר