נאום הבכורה הנרגש של חברת הכנסת ממפלגת העבודה אבתסאם מרעאנה (ב-27 אפריל 2021), שהיה אמור לשדר מסר של אחווה ערבית-יהודית, בפרט לאחר שהתנצלה על התבטאויות עבר קונטרוברסליות, היה מלאכת מחשבת של כתב שטנה, אולם כזה שנארז בעטיפה של מתק שפתיים מעוררת אמפתיה. שני מסרים מרכזיים היו לה, האחד, רומנטיזציה של הנרטיב הפלשתיני בדבר הגירוש ב-1948 ('אבא שלי, סאלח, היה בן עשר במלחמת העצמאות; אנחנו קוראות לה נכבה') והשני, הנחלת משוואה מרטיטה של ה-נכבה אל מול שואת העם היהודי; 'גם לכם יש פצעים וכאב לא פחות. שישה מיליון יהודים הושמדו באכזריות בשואה'... כך אמרה. והדברים הרי הם מדברים בעבור עצמם.
לרגל מה שכינה 'הנכבה של חיפה', (ה-22 אפריל 1948 - השלמת כיבוש חיפה), תקף יו"ר הרשימה המשותפת,
איימן עודה, את ממשלות ישראל לדורותיהן אשר לדבריו, 'דורשות מאתנו - הערבים בני העם הפלשתיני, אזרחי המדינה - לזנוח את עברנו ואת זהותנו וללבוש זהות חדשה: ערביי ישראל'... 'את האסון הזה (הנכבה) מצפים מאתנו לשכוח כבר 73 שנים'.
אימוץ המושג 'נכבה' (אסון, בשפה הערבית), ככזה המגלם את גורלם של הפליטים ערביי ארץ ישראל ב-1948, הוא יציר מאוחר ומניפולטיבי, שרק לקראת סוף שנות ה-80 של המאה ה-20, החל לקבל מינוף בשיח הציבורי ובתודעה הערבית והבינלאומית.
המחקר ההיסטורי מצביע על הפרופ' הסורי, קונסטנטין זורייק, כמי שקישר את המושג לקונטקסט הישראלי-ערבי. בספרו 'משמעות האסון' (בערבית 'מענה אל-נכבה) משנת 1948, הוא ימקד את שבט ביקורתו במדינות ערב אשר כשלו בניסיונן להכריע את היישות הציונית. כך כתב: 'מפלת הערבים בארץ-ישראל אינה סתם כישלון או רעה חולפת. זהו אסון (נכבה) במלוא מובן המילה ואחד הקשים ביותר שנחלו הערבים במהלך ההיסטוריה הארוכה שלהם. שבע מדינות ערביות מכריזות מלחמה על הציונות בארץ ישראל, עוצרות חדלות-אונים וסובבות על עקבותיהן'... אף לא מילה אחת על הפליטים...
פרופ' זורייק ייצמד לתפיסת עולמו גם בהתייחס לתוצאות מלחמת ששת המים, ובספרו המאוחר 'עיון מחודש במשמעות האסון' (מענה אל-נקבה מוג'אדדאן) מ-1967, הוא יכנה את התבוסה הצבאית הערבית כ-'נכבה שנייה'. המונח 'נכבה' לא יצוץ מחדש בתודעה הערבית או הפלשתינית משך עשרות שנים, ואף לא יימצא לו זכר ב'אמנה הפלשתינית' - מסמך היסוד של אש"ף (מ-1964).
מי שיזהה את מושג ה'נכבה' עם היווצרותה של בעיית הפליטים הפלשתינים, יהיו דווקא היסטוריונים ישראלים רוויזיוניסטים, שיחרתו בתודעה כ'היסטוריונים החדשים', אשר יפעלו להטמעת תפיסת עולם פוסט-ציונית בשיח הציבורי. הם יציגו את ה'נכבה' כביטוי המעשי של טיהור אתני מתוכנן על-ידי ישראל, שהוא 'מהות הטרגדיה שפקדה את העם הפלשתיני'...
אחד ממובילי קבוצת ה'היסטוריונים החדשים', פרופ'
אילן פפה, יודה גם כי השימוש במונח 'נכבה' היה בבחינת ניסיון לאזן את 'העומס המוסרי' של השואה; ללא ספק 'רעיון קריאטיבי' נואל, שייקבע בתודעה הבינלאומית את 'נרטיב' הקורבנות הפלשתינית. אין תימה כי תיזה זו תהפוך עד מהרה למוטו של התעמולה הפלשתינית, במאבקה למימוש 'זכות השיבה' של הפליטים.
רק ב-1998, יכריז
יאסר ערפאת רשמית, על ציון ה-15 במאי כ'יום הנכבה', שיבטא את תמצית ה'סיפור' הפלשתיני, ומאז יצוין האירוע בעצרות ותהלוכות 'שיבה', שישתקפו גם בקרב החברה הערבית בישראל ויזריקו תשומות של איבה גם במרקם הדמוגרפי העדין ממילא במדינה.
קו מחבר עובר בין נאומה של חברת הכנסת מרעאנה, נאומו של ח"כ איימן עודה, ומאמרו המגמתי של עורך 'הארץ',
אלוף בן, בכותרת 'תפסיקו לפחד מהנכבה' (מ-29 אפריל 2021), לבין תמיכת מפלגות השמאל ב'ממשלת שינוי' בראשות
נפתלי בנט. מה גם שמו"ל 'הארץ' כבר נתן פומבי לרעיון המכונן העומד ביסוד הצידוד ב-בנט ('ממשלה בראשות בנט - מקור לאופטימיות') והמבין יבין.
'קמפיין' ה-נכבה, הוא אפוא, בבחינת קדימון לאיוולת המהותית הטמונה בחיבור מלאכותי של מפלגות מהקצוות הפוליטיים המקוטבים. לגיטימציה ציבורית לרעיון העוועים המציב את נרטיב הנכבה (השקרי מיסודו) אל מול שואת העם היהודי, עלולה לבשר תהליך הרה אסון, אשר יעגן את 'זכות השיבה' באופן שישמוט את הקרקע מתחת לעצם קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית.
נוכח אילוצי השעה, ספק אם בסביבתם של נפתלי בנט ו
גדעון סער הפנימו את מלוא משמעויות המזימה המסתתרת מאחורי החיזור הלוהט מצד מעוזי השמאל הצרוף, דוגמת
עיתון 'הארץ', המצטייר כ-מגדלור של תפיסת העולם הליברלית והפרוגרסיבית, המטילה דופי באופי היהודי של מדינת ישראל.
