ממשל ביידן זוכה לתשבחות על כך שהצליח לאשר בסנאט 44 מינויים ב-100 הימים הראשונים. כל הכבוד, אומר ניו-יורק טיימס: נותרו רק עוד 1,156. הלגלוג אינו כלפי ממשל ביידן, שאישר כמות כזו בעיצומה של מגיפה, חוסר שיתוף פעולה חסר תקדים מצד האופוזיציה ומשפט הדחה של דונלד טראמפ, ולעומת 28 בלבד של קודמו.

ממשל ג'ורג' בוש הבן אישר 34, וממשלו של ברק אובמה – 67. אבל ביידן הגיש לאישור הסנאט 220 מינויים – יותר משלושת קודמיו (190 לאובמה, 85 לבוש ו-72 לטראמפ). ביידן גם מינה 1,500 איש שאינם זקוקים לאישור הסנאט. אבל יש לקחת צעד אחורה: מדוע לשם שמים 1,200 עובדי ציבור צריכים לעבור את תהליך האישור המתיש והמזיק של הסנאט? ומדוע 4,000 מינויים מוגדרות כמשרות אמון המתחלפות מדי ממשל – מספר שאין לו אח ורע במדינות דמוקרטיות?

תשובה שלא ניתן להתעלם ממנה: האמריקנים מוכנים לחיות עם ממשלה בלתי מתפקדת. ביידן צדק כאשר אמר בחודש שעבר לקונגרס שיש להוכיח שהדמוקרטיה עדיין עובדת, וזוהי המשימה הדחופה ביותר של הנשיא והמדינה בעקבות ממשלו של טראמפ. המקום להתחיל בו הוא להוכיח שהממשלה עדיין עובדת, ואחת הדרכים לעשות זאת היא להפסיק את התחלופה העצומה והאיטית של עובדי הממשל.

"זו פשוט שיטה כושלת", אומר מקס שטייר, העומד בראש מלכ"ר העוסק בשיפור איכותו של כוח האדם הפדרלי. חוסר התפקוד בא לידי ביטוי בדרכים רבות. שר החוץ, אנתוני בלינקן, אושר במהירות – אבל אינו יכול להתניע בלי בכירי משרדו. כאשר יגיעו אחרוני הפקידים הבכירים, הראשונים כבר יצרו יחסים אישיים ונוהלי עבודה, מה שיקשה על אחרים להשתלב. כאשר הממשל יאויש במלואו, בחירות האמצע יהיו מעבר לפינה. יתרה מזאת, מציין שטייר: תקופת הכהונה הממוצעת של הבכירים הצטמקה לשנתיים, וזה לפני שמביאים בחשבון את הטלטלות הבלתי-פוסקות בממשל טראמפ. התוצאה של הגעה באיחור ותחושת לחץ של זמן, היא שריפת כשרונות במקום בניית כוח אדם לטווח ארוך.

המספר הגדול של משרות אמון גורם לפיחות במומחיות ובניסיון. רבים מן המינויים הנשיאותיים מוכשרים להפליא – ודאי השנה לעומת לפני ארבע שנים – אבל בצורה בלתי נמנעת חלקם מתוגמלים על נאמנות במקום להיות מתאימים לתפקיד.

השיטה ההגיונית, טוען הטיימס, היא שמספר המינויים הפוליטיים יהיה קטן בהרבה. הללו יבטיחו את מימוש מדיניותו של הנשיא באמצעות הכוונת השכבה הנרחבת של עובדי המדינה, להם יש זיכרון מוסדי והכישורים הדרושים להתמודד עם הבעיות ההולכות ומתרחבות עימן צריך הממשל להתמודד. ובין המינויים הפוליטיים – מספר קטן עוד יותר צריך להגיע לאישור הסנאט.

באופן בלתי מפתיע, יש התנגדות ממסדית ניכרת לשינוי. ככל שהסנאט מאשר יותר מינויים, יש לו יותר השפעה על מדיניות הממשל. הנה דוגמא: כל החברים הרפובליקנים בוועדת הכספים של הסנאט התנגדו למינויה של צ'יקוטה ברוקס-ל'שור למנהלת הסוכנות המפקחת על תוכניות ביטוח הבריאות מדיקר ומדיקאייד. זה לא נבע מהסתייגות מכישוריה, אלא כמחאה על החלטת הסוכנות המשפיעה על שירותי מדיקאייד בטקסס. הסנאטור ג'ון קורנין הבטיח לעכב את אישור המינוי במליאת הסנאט – וסוכנות רבת חשיבות זו פועלת ללא מנהל.

אז ברכות לביידן על 44 אישורים ב-100 יום. יש לקוות שיצליח לאשר את 1,200 הנותרים עד סוף השנה – ועוד יותר מכך יש לקוות שהוא יקדם רפורמה כך שהנשיא הבא יצטרך לנהל פחות קרבות מינויים.