פרצי מלחמות

את המלחמה בארץ-ישראל מראשית העלייה הנמרצת של יהודים אליה בסוף המאה התשע-עשרה, בהשפעת התנועה הציונית ובהשפעת הזיקה לארץ האבות, ניתן לכנות מלחמת אזרחים, כיוון שהתנהלה בין שתי קהילות, שחיו בשכנות תחת שלטון עותמאני, או בריטי, שכביכול היה אמור לשמור על ביטחונן. עיקר המלחמה החל עם הכיבוש הבריטי של ארץ-ישראל, שבעקבותיו הוענק לבריטניה המנדט לשלוט בארץ-ישראל, כדי להכינה לקראת ריבונות יהודית, בעיקר, לאור החלטות ועידת סן רמו (1920).

את אירועי מלחמת הקוממיות אי-אפשר לנתק מרקעם - שלוש מלחמות האזרחים, שהתנהלו בו-זמנית בארץ-ישראל בימי המנדט הבריטי:

- בתוך הקהילה היהודית

- בין יהודים לערבים

- בתוך הקהילה הערבית

כבר בימיו הראשונים של השלטון הבריטי בארץ-ישראל (1921-1920) פרצו "מאורעות" - פרעות של ערבים חמושים בנשק חם ובנשק קר באוכלוסייה יהודית. למעשה, אלה היו התפרצויות של מלחמת אזרחים, שאתרעו בערך כל עשור, עד תש"ח (ואחר-כך הומרו למלחמות כל כעשור). הכוונה הבריטית לעזוב את ארץ-ישראל, בהתאם להחלטת החלוקה של עצרת האו"ם, העבירה את מלחמת האזרחים בארץ-ישראל לשלב של שימוש בנשק חם ושל הפעלה נרחבת של מיליציות חמושות ושל כוח משלוח.

מלחמות האזרחים התוך-קהילתיות היו על שליטה בקהילה. בקרב היהודים זה היה, בעיקר, בין השמאל הסוציאליסטי לבין הימין הרוויזיוניסטי המפולג, אך ראשיתו במאבק בין בני המושבות (שמהם צמחו ה"גדעונים" לפני מלחמת העולם הראשונה ומחתרת ניל"י במהלכה) לבין ארגון "השומר" עוד בימי הכיבוש הטורקי. בקהילה הערבית - בעיקר, בין החוסיינים לבין מתנגדיהם¹. שתי מלחמות האזרחים הפנימיות התנהלו במקביל למלחמת האזרחים המתמשכת בין יהודים לערבים, ותוך כדי המאבק לשחרור מהכיבוש הבריטי, לפעמים, תוך הסתייעות בתגבורות מחוץ לארץ-ישראל, ששיאה בהגעת "צבא ההצלה" בפיקוד פאוזי קאוקג'י² שהקימה הליגה הערבית, לארץ-ישראל³.

שפך-דם

כמו בכל מלחמה ובכל מלחמת אזרחים, נעשו במלחמה בין יהודים לבין ערבים בארץ-ישראל זוועות באוכלוסייה אזרחית - כולל פיגועים, שכוונו בזדון נגד אזרחים. הזוועות שימשו לתעמולה וללוחמה פסיכולוגית (ל"פ), שחיזקו את החוסן בשני הצדדים, גייסו חברים למיליציות הקהילתיות, ונועדו להשפיע על צדדים ניטרליים במאבק על ארץ-ישראל.

מעשי טבח באוכלוסייה נכבשת⁴, או בחיילי אויב⁵, שזורים בהיסטוריה האנושית מקדמת דנא, והם מעשה של שגרה במלחמות⁶, בעיקר, כשיריבות אידיאולוגית, דתית, או גזעית, נמצאת ביסוד המלחמה. מלחמות אזרחים אינן יוצאות מהכלל הזה⁷.

כיבוש ארץ-ישראל בידי בני ישראל - מימי יהושע בן-נון ועד דוד המלך - נעשה תחת צו אלוהי לבער מארץ הקודש את שבעת העמים, ששכנו בארץ כנען. "וְאָכַלְתָּ אֶת כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תָחֹס עֵינְךָ עֲלֵיהֶם ...ְ" וגו'⁸. בהמשך ספר דברים מפורשת המצווה עוד יותר: "רַק מֵעָרֵי הָעַמִּים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה. כִּי הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי הַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ [ההדגשות בשני הציטוטים שלי - אב"ץ]⁹". התלמוד הירושלמי מפרט את גורל העממים הללו¹⁰. אף שהמצווה לא מולאה במלואה, זו לא הייתה התנהגות חריגה במלחמות באותם הימים.

השמדת מוחלטת של אויב (כולל אוכלוסייה לא-לוחמת), שאינו מוכן להתאסלם, הנה עיקרון מהותי בתורת המלחמה המוסלמית, שהנהיג מוחמד בימי חייו, והנחילה בקוראן ובחדית'. נגזרת ממנה מלחמה מוחלטת נגד אויבי האיסלאם וגם בתוך הקהילה המוסלמית, למשל, בין שיעים לסונים.

מסעי הצלב הדגימו את תורת המלחמה הנוצרית, שלא חסה על מי שאינם מכירים בישו (יהודים ומוסלמים), וטבחה בהם בכל הזדמנות. תורת מלחמה זו אפיינה את מלחמות הדת בתוך הכנסייה, עד שנוסחה סופית הדוֹגמה הנוצרית בסוף המאה הרביעית לספירת הנוצרים, והמשכן בטבח ההוּגֶנוֹטים (הפרוטסטנטים) בצרפת (1572), ובמלחמת שלושים השנה באירופה, שהסתיימה בשלום אאוגסבורג (1555), ובשלום וסטפליה (1648). משמע, זוועות-מלחמה הן תופעה אוניברסלית, שנוהגת בכל העולם ללא יוצא מהכלל.

לוחמה בשטח בנוי, שמאוכלס באזרחים, תסב מטִבעה אבדות לאוכלוסיית המקום ולא רק ללוחמים. כלומר, בכל פקודה לתקוף כפר, שכונה, או עיר, טמון זרע פורענות. כיום זה נקרא במונח טכני - "נזק סביבתי", או "נזק אגבי" - שמעמעם את מהותו, הכוללת גם פגיעה בסביבה - כמו המבצע האמריקני לשילוּך (defoliation) ג'ונגלים במלחמת ויטנאם, כדי למנוע מלוחמי ויטקונג מסתור מפני מטוסים אמריקניים, שהציף את ויטנאם ואת נהרותיה בתכשיר, שנקרא,Agent Orange. בדיעבד, התברר, כי התכשיר מסרטֵן, וגרם למות הרבה ויטנאמים ואנשי צבא אמריקניים.

תכנון הולם של מבצע צבאי לוחמני באזור בנוי צריך להתחשב באוכלוסייה, שיכולה להיות עוינת, ונמצאת בשדה הקרב, ולמזע̤ר את הנזק הסביבתי ממנו.

זוועות מלחמה

זוועות מלחמה הנו מונח מכובס, שמסתיר מגוון עצום של מעשים מכוערים, הנעשים במהלך מלחמה, וביניהם: אונס, רצח, התעללות בשבויים ובגוויות, מכירת המנוצחים לעבדות, ניצול שבויים ושבויות לזנות, החרבת יישובים ללא פינוי תושביהם, השמדה מוחלטת של אוכלוסיית האויב והשמדת התרבות הנכבשת¹¹. את הרצח השיטתי של יהודים בשואה איני רואה כזוועות מלחמה, אלא כקטגוריה בפני עצמה, שאין דומה לה בהיסטוריה האנושית, ולא תידון במאמרי.

עם זאת, ראוי לציין, כי חלק מזוועות המלחמה לא נעשו בכוונת מכוון, אלא התחוללו כתוצאה מכֶּשל פיקודי (כפי שאתרע במי לאי¹² ובכפר קאסם13), מאבדן שליטה עצמית של חיילים בלהט הקרב ומפירוש לא נכון של פקודות (כפי שאתרע בכפר קאסם)¹⁴.

כמה מזוועות המלחמה נוצלו לתעמולה ולל"פ. למשל - הטבח הטורקי בארמנים במלחמת במלחמת העולם הראשונה; החרבת העיר גֶרניקה במלחמת האזרחים בספרד; הטבח בעיירה הצרפתית אוֹראדוּר סור-גלאן במלחמת העולם השנייה; הטבח הגרמני בתושבי הכפר לידיצֶה בצ'כיה והחרבתו במלחמת העולם השנייה; ההפצצה הגרמנית על העיר הבריטית קובנטרי במלחמת העולם השנייה, אך לא החרבת העיר הגרמנית דרֶזדֶן באותה המלחמה. למלחמת המפרץ קדמה מתקפת תעמולה ול"פ, שניהלה ממשלת כוויית במטרה להשחיר את פני עירק בעיני הציבור האמריקני. במסגרתה נטען גם, שחיילי עירק הוציאו פגים מאינקובטורים בפגיות בבתי-חולים כווייתיים. אחרי "סופת מדבר" נמצא, כי לסיפור אין כל רגליים.

חוסר סובלנות פוליטית וקנאות

מלחמות האזרחים בארץ ישראל תחת הכיבוש הבריטי היו אלימות ועקובות מדם, והיו בהן תקופות תרדמת, שהסתירו, לכאורה, את עובדת היותן מתמשכות. בכל אופן גם בתקופות התרדמת נמשכו האיבה והאלימות.

יש הסבורים, כי מלחמת האזרחים בקרב היהודים בארץ ישראל, שמקורה בשסע פוליטי עמוק בין שמאל סוציאליסטי לבין ימין "אזרחי" וימין רוויזיוניסטי¹⁵, עדיין נמשכת. ביסודה, כפי שטוענים דן הורוביץ ומשה ליסק, חוסר סובלנות פוליטית וקנאות, המאפיינים את החברה הישראלית, השסועה מאוד¹⁶. הורוביץ וליסק כותבים "... עצם קיומם של ארגונים צבאיים פורשים... שכפרו במרות המוסדות הלאומיים ובבלעדיותו של ארגון ההגנה איים על אחד מביטויה המובהקים של ריבונות השלטון הלגיטימי - השליטה המונופוליסטית על האמצעים להפעלת אלימות מאורגנת בחברה - ויצר מוקד של מחלוקות ... הקמת המדינה [היהודית] תוך מלחמה אילצה את הנהגתה לחפש תחילה דרך להסדר בעיית המרות על הארגונים הפורשים על בסיס של הסכמה ולא של כפייה אלימה. לצורך הזה הגיעו הצדדים להסדרי פשרה זמניים, שבחלקם הביאו לדחייתו של מבחן הסמכות. חלקם של ההסדרים האלה היה כרוך בנסיבות הבינלאומיות [סביב ירושלים] ... הסדרי הפשרה והפירושים שניתנו להם מצד אחד ומשקעי החשדות ההדדיים מצד שני היוו את הרקע לפרשת "אלטלנה" [יוני 1948]"¹⁷.

לדבריהם, שימוש בכוח לחיסול יריבים רדיקליים מאפיין תנועות מהפכניות ולאומיות. בעניין "אלטלנה", מצביעים הורוביץ וליסק, כי העימות הצבאי היה מוגבל, ונמנעה גלישתו למלחמת אזרחים [חמה - אב"ץ] כתוצאה ממדיניותו של מנחם בגין, מנהיג אצ"ל, לוותר על מבחן הכוח. עם זאת, "לטיבוע אלטלנה הייתה, לפיכך, משמעות מרחיקת-לכת בכל הנוגע לקביעת הריבונות הפוליטית של הרשות הממלכתית. השימוש בכוח בפרשה זו הקנה תוקף מעשי לעיקרון המרות הבלעדית של הממשלה על כלל הכוחות המזוינים במדינה, וסיכל את האיום על מרות זו, שהיה גלום בהמשך קיומן של יחידות צבאיות נפרדות ליוצאי אצ"ל".

המשבר השני פרץ לאחר הריגת הרוזן השוודי פולקה ברנדוט, מתווך האו"ם, בירושלים בשבעה-עשר בספטמבר 1948. אז "הושם הקץ לקיום הנפרד של יחידות אצ"ל ולח"י, שפעלו עדיין בירושלים ...".

משבר שלישי בעניין הזה פרץ עם פירוק מטה הפלמ"ח, בשבעה בנובמבר 1948¹⁸ ונמשך עד סוף שנות החמישים. ביטויו העיקרי פוליטי, אך גם בעזיבת רוב מפקדי הפלמ"ח את צה"ל מיד אחרי תום מלחמת הקוממיות.

בפרשת דיר-יאסין בולטים החשדות ההדדיים בין ה'הגנה' לבין "הפורשים", ובעיקר, בירושלים, שבה דוד שאלתיאל, מפקד המחוז ב'הגנה', לא היה מקובל על רוב התושבים היהודיים¹⁹, על מנהיגי הקהילה היהודית ועל כמעט כל המפקדים הבכירים בארגונים הצבאיים בה, והוא נחשד על-ידי יריביו הפוליטיים (בפלמ"ח, באצ"ל ובלח"י) ועל-ידי פקודיו ב"הגנה"²⁰, עד להחלפתו במשה דיין, למרות היות שאלתיאל איש אמונו של דוד בן-גוריון ונבחרוֹ לתפקיד מפקד מחוז ירושלים.

שימושים

במשבר דיר-יאסין בולטים חוסר סובלנות פוליטית וקנאות, שמאפיינים את המערכת הפוליטית הישראלית עד עצם היום הזה, וחשדות הדדיים. הפרשה התרחשה על-רקע סיום הכיבוש הבריטי בארץ-ישראל והקמת המדינה, תוך ניסיון של בן-גוריון להכניס את הרוויזיוניסטים לקואליציה בהנהלת הסוכנות היהודית. למאמץ הזה התנגדו גורמים במפא"י, מפלגתו של בן-גוריון, ובמפ"ם, שניסו לסכל את הכללת הימין בהנהגת ה"יישוב", ולהמשיך במדיניות הדרתו - גם בתיאורו בצורה שלילית עד שטנית, תוך שימוש בשקרים - מהשלטון ב"יישוב" (לימים תסומל המדיניות בססמה, "בלי חרות ובלי מק"י"). נראה, שמאותה הסיבה סירבו מרדכי אנילביץ' וחבריו הסוציאליסטיים להנהגת הארגון היהודי הלוחם (אי"ל) לשתף פעולה עם הארגון הצבאי היהודי (אצ"י) - מיסודו של אצ"ל, ובפיקודו של פאוול פרנקל - במרד גטו וארשה²¹.

אפשרות אחרת - גיוס אנשי השמאל מול ה"פורשים", כדי שבבוא יום פקודה יוכלו לטבוח ב"פורשים". תיאורי הירי בניצולי "אלטלנה" מצביעים, כי אפשרות זו הייתה מעשית²². השערה זו מסבירה היטב מדוע מונו בשנים תש"ו-תש"ח ישראל עמיר ודוד שאלתיאל, זה אחר זה, לפקד על מחוז ה"הגנה" בירושלים - שני מפקדים חסרי ניסיון קרבי, אך מנוסים במודיעין, ובעיקר, במלחמה ב"פורשים" (ששיאה ב"סזון"). משמע, האיום העיקרי בירושלים - לא רק בעיני דוד בן-גוריון, שמינה אותם, אלא בעיני מנהיגים סוציאליסטיים אחרים - היו "הפורשים" ולא הערבים.

לתמיכה בדיווחי השקר של פעיל על אירועי דיר-יאסין, שתפחו מאוד עם הזמן, כובש הממסד היהודי עד היום עדויות מפריכות, ויוצא בריש גלי בהצהרות, שתמכו במיתוס השקרי, ואוששו את פרטיו - כולל המספר המופרך של 254 הרוגים, שהמציא מרדכי רענן, מפקד אצ"ל בירושלים, לצורכי ל"פ. זאת, למרות שהאמת על אירועי דיר-יאסין הייתה ידועה לראשי הש"י, שדיווחו לבן-גוריון ולרוב המנהיגים היהודיים, שטפללו את השקר לצורכיהם הפוליטיים, או הארגוניים. לדברי שמעון מוניטה (איש ש"י, שהושתל בלח"י בירושלים), ראה בן-גוריון במיתוס דיר-יאסין "נשק פסיכולוגי שעשה לנו שירות אדיר"²³. למרות שהמיתוס הזיק מאוד לתדמיתה של מדינת ישראל, היה לממסד הפוליטי הסוציאליסטי רצון להנציחו, כיוון ששירת את מטרותיו הפוליטיות גם בסוף שנות השבעים, יותר משלושים שנה לאחר האירוע, ואחריהן - ובעצם עד כתיבת השורות הללו.

המאמר פורסם במלואו בכרך ט' של ספרו של אורי מילשטיין, "בשדות הקרב של מלחמת העצמאות" (הוצאת שרידות והמדרשה הלאומית, 2021), עמ' 214-173.