אסון מירון - אחרי הזלזול בקורונה

האם הולכים בפיקוח נפש אחר הרוב? במסכת יומא (פ"ד-פ"ה) נחלקו רב ושמואל. שמואל אמר: "לא הלכו בפיקוח נפש אחר הרוב". רב חלק. המחלוקת היא בתשעה גויים וישראל אחד שפירשו ממקומם בשבת, ואחד מהם נכנס לחצר אחרת, ונפל עליו גל של אבנים שם, אם הולכים אחר הרוב ואין מפקחים את הגל בשבת, או שחוששים למיעוט ומפקחים.

הרמב"ן ב"תורת האדם" (וכן בכתובות ט"ו, ע"ב) כתב: "חזינן השתא דרב פליג אדשמואל, ואזיל בפיקוח נפש בתר רובא... וכיוון דהא רב פליג אדשמואל, הלכתא כוותיה, דקיימא לן רב ושמואל - הלכה כרב באיסורי". וכן פסק הרמב"ם (הלכות שבת ב', כ"א). אולם הרי"ף פסק כשמואל והרמב"ן הסכים לשיטת הרי"ף. ועיין במגיד משנה ובכסף משנה שם. ועיין בתוספות (יומא פ"ה, ע"א) שטעמו של שמואל שאין הולכים בפיקוח נפש אחר הרוב, הוא משום שכתוב "וחי בהם, ולא שימות בהם, שלא יוכל לבוא בשום עניין לידי מיתת ישראל".

בשולחן-ערוך (אבן-העזר ד', ל"ד) פסק כרב שהולכים אחר הרוב, ורק ברוב ישראל מפקחים את הגל על אסופי שנמצא בעיר שרובה גויים (עיין בית שמואל שם, ס"ק נח). הרמ"א השיג, שגם ברוב גויים מפקחים עליו את הגל בשבת.

בשולחן-ערוך (אורח-חיים שכ"ט, ב') פסק: "אין הולכים בפיקוח נפש אחר הרוב, אפילו היו תשעה גויים וישראל אחד בחצר, ופירש אחד מהם לחצר אחרת, ונפל עליו שם מפולת, מפקחין, כיוון שנשאר קביעות הראשון במקומו, חשבינן ליה כמחצה על מחצה. אבל אם נעקרו כולם, ובשעת עקירתן פרש אחד מהם לחצר אחרת ונפל עליו, אין מפקחין עליו, שכיון שנעקר קביעות הראשון ממקומו, אמרינן כל דפריש מרובא פריש".

פסקי השולחן-ערוך זהים מבחינת מסקנת הדברים. הפסיקה היא כרמב"ם, שהולכים בפיקוח נפש אחר הרוב, וכדעת רב בגמרא. אולם לשונו באורח-חיים תמוהה, שפתח במילים "אין הולכים בפיקוח נפש אחר הרוב". למרות שבהמשך מפרט השולחן-ערוך שבקבוע אין הולכים אחר הרוב, אבל בפירש הולכים אחר הרוב. וזאת כידוע הלכה כללית בדין הלך אחר הרוב.

ואכן ב"ערוך השולחן" (שבת שכ"ט, ד') תמה: "הטור והשו"ע כתבו כרמב"ם. ותמיהני על רבנו הבית-יוסף, שהתחיל בלשון: אין הולכים בפיקוח נפש אחר הרוב – הא לאו כללא הוא, כמו שנתבאר?". תירוצו של "ערוך השולחן" הוא, שישנן כאן שישנן כאן שתי הלכות המכחישות זו את זו, ושתיהן מן התורה. האחת: אחרי רבים להטות, והשנייה: וחי בהם ולא שימות בהם, שלא יבוא בשום ענין לידי חשש מיתת ישראל. על כן, כאשר הרוב עומד במקומו, אין יכולת לשנות את ההלכה שהלך אחר הרוב, שהיא הלכה מן התורה. אבל כשהרוב אינו במקומו, משום שפירשו ממקומם, או מכל סיבה אחרת, אזי גוברת ההלכה של וחי בהם, ואין מתחשבים ברוב משום בחינה; גם אם ישנם ספקות רבים, אין הולכים אחר הרוב, בגלל החיוב להציל נפש מישראל, אפילו בספק רחוק.

כאן יש מקום להבדיל בין מקרה ברור של רוב ומיעוט, כמו תשעה גויים וישראל אחד - שהוא רובא דאיתא קמן - ובין מקרה של רוב מסברא או מסטטיסטיקה, שהוא עניין של הסתברות בעלמא – רובא דליתא קמן. אומנם שני סוגי הרוב הללו הם מן התורה, כפי שכתב רש"י במסכת חולין (י"ב, ע"א), שגם רובא דליתא קמן נלמד מהלכה למשה מסיני או מ"אחרי רבים להטות". אבל בפיקוח נפש, שיש בו פסוק "וחי בהם", יש לצמצם מאוד את הסברות, כי כל סברא נסתרת מן הכלל של "וחי בהם" – שלא יבוא בשום עניין לידי מיתת ישראל. ולכן כתב ב"ערוך השולחן" שם: "וכשם שאין הולכין אחר הרוב בפיקוח נפש בכמה פרטים, כמו-כן אין הולכים אחר ספק ספקא, ואפילו בג' ספקות ויותר". כי כל שאין לנו הלכה מפורשת ללכת אחר הרוב, גובר דין "וחי בהם" על כל הסברות.

הבאתי כמה פעמים את דברי הגרי"ז סולובייצ'יק זצ"ל (הרב מבריסק), שנשאל מדוע בשאלות הלכתיות אינו משיב לאלתר, אלא אומר צריך עיון, ואילו בשאלות של פיקוח נפש, משיב מיד. תשובתו הייתה, כי בכל עניין הלכתי ישנן דעות שונות, ולכן יש לעיין כיצד לפסוק. אבל בפיקוח נפש, ההלכה היא שבכל הספקות הרחוקים מחמירים, משום שנאמר "וחי בהם". על כן, גם כשיש לו ספק כיצד לפסוק, עליו לפסוק לחומרא ולהחמיר בפיקוח נפש!

בהמשך המאמר כתבתי, כי פיקוח נפש של רבים שונה בהגדרתו מפיקוח נפש של יחיד. ישנה הבחנה מיוחדת של צורכי רבים והגדרתה כשווה במעלה לפיקוח נפש. אביא לכך דוגמאות.

א. החת"ם סופר (חושן-משפט קע"ז) שואל: מדוע נאמרה הלכה (גיטין מ"ה, ע"א) שאין פודים את השבויים יתר על דמיהם מפני דוחקא דציבורא, הרי ועוברים על "לא תעמוד על דם רעך" ועל "לא ירדנו בפרך לעיניך"? וכתב: "דלא אמרה אלא ביחיד שצריך לבזבז כל ממונו ולהטיל עצמו על הציבור להתפרנס מן הצדקה ולא יעבור על לא-תעשה, אבל ציבור הנדחק, ובפרט בזמן שאומות העולם תקיפים על שונאי ישראל, הוי דוחקא דציבורא בכלל פיקוח נפש". וכן כתב גם בשו"ת "בן פורת" (לר' חיים ענזיל, חלק ב', סימן י') ד"ממון רבים חשוב נפשות ממש".

ב. במסכת סנהדרין (כ"ו, ע"א) נאמר שר' ינאי הכריז: "פוקו וזרעו בשביעית משום ארנונא". וכתבו התוספות: "ואם תאמר, משום ארנונא התירו לחרוש ולזרוע דהוא איסור דאוריתא? ויש לומר... דפיקוח נפש הוא ששואל המלך מס ואין להם מה יפרענו ומתים בתפיסת המלך, והכי איתמר בירושלמי משום חיי נפש". גם כאן לא מדובר בפיקוח נפש ברמה של יחיד, שהרי הדין הוא שאדם חייב למסור את כל ממונו ולא לעבור על לא-תעשה, ולמה להם שימכרו את שדותיהם לנכרים ויחפשו לעצמם פרנסה אחרת? על כרחך, שבציבור יש גדר רחב יותר לדין פיקוח נפש, וצרכי ציבור חיוניים הם בכלל.

ג. הר"ן על הרי"ף (שבת י"ט, ע"ב) והרשב"א (שבת מ"ב, ע"א) הביאו את דעת רב האי גאון בעל ההלכות ורבינו חננאל, שמותר לכבות בשבת גחלת של מתכת המונחת ברשות הרבים, אף על-פי שיש בזה איסור דאורייתא (בניגוד לדעת רש"י שיש רק איסור דרבנן). וכתב הר"ן: "ודברי תימה הם, שהיאך יתיר שמואל מלאכה דאורייתא שלא במקום סכנת נפשות? אלא שנראה שהרב ז"ל סובר, דנזקא דרבים כסכנת נפשות חשיב לן". הרי לנו, כי המושג פיקוח נפש אצל רבים כולל גם אפשרויות רחוקות מאוד, למרות שאצל יחיד לא מביאים בחשבון אפשרויות אלו.

ד. הרמ"א (אורח-חיים של"ד, כ"ו) פסק שמותר לכבות דליקה בשבת גם אם היא בביתו של גוי. המשנה-ברורה (סימן קטן ע"ג) הוסיף: "ומזה יצא היתר לכבות הדליקה בכל מקום, דאפשר אם לא יכבה, אל יחסר מהיות שם זקן או חולה שאין יכול לברוח ותבוא הדליקה עליו". לא מדובר כאן בגדרים המקובלים של פיקוח נפש, שהרי מי יאמר שיש זקן או חולה, ומי יאמר שאינם יכולים לברוח, ומי יאמר שאחרים לא יצילו אותם. על כרחך שעניין פיקוח נפש ברבים רחב יותר.

בספרי "לב שומע לשלמה" (חלק ב') הארכתי יותר בכך. המסקנה העולה מן הדברים היא, שבצורכי רבים נושא פיקוח נפש רחב הרבה יותר מאשר ביחיד, ומותר לשקול שיקולים שאינם תופסים אצל יחיד. על כן, מותר לקובעי המדיניות להביא בחשבון חלוקת המשאבים המוגבלים גם את צרכיו הכלליים של הציבור כחלק מצורכי הרבים, כמו כמות מוגבלת של מים ודוחקא דציבורא. אם נרצה לצמצם את הדברים בהגדרה קצרה, נאמר כך: פיקוח נפש של ציבור נמדד לא במבט של יחיד, אלא במבט של אחריות לציבור כולו. פתרון ליחיד בודד אינו מהוה פתרון לציבור. יש צורך בפתרון שיועיל גם למקרים רחוקים, שעלולים להתרחש בציבור רחב.

אני מביא תמיד לדוגמה את הסיפור (הידוע לי ממקור מהימן) על ר' נסים קרליץ זצ"ל, שהיה מגדולי מורי ההוראה בדורנו. כאשר שכב בבית החולים תל השומר, לקחו ממנו בדיקות דם בבוקר ובערב. נכדו שהיה צמוד אליו הבחין שבדיקת הערב נעשית ביום ששי לאחר השקיעה, וביקש מן הרופאים להקדים עבורו את הבדיקה, לפני הדלקת נרות. הרופאים הסכימו. ר' נסים הסכים בדיעבד, אבל אמר לנכדו שלא יבקש בקשה כזו פעם נוספת. הוא הסביר: בית החולים מתנהל לפי סדר מסוים. שינוי סדר הבדיקות אצל חולה אחד, אינו מעלה או מוריד. אבל הוא עלול לפגוע בסדר שמקובל בבית החולים, ועלולה לצאת תקלה לחולה אחר, שאולי תשבש את סדר הבדיקות אצלו ותביאהו לידי סכנה. בבית חולים צריך לבחון את הדברים במבט של התנהלות הכלל, ולא במבט של התנהלות הפרט. זו דוגמה ברורה למבט הכללי של פיקוח נפש באספקלריה של ציבור.

באותה מידה ניתן לראות את פקודות הצבא ביחס לדברים הנעשים בשבת. ייתכן שחלק מן הדברים מיותר במבט של החייל הבודד, אבל במבט של המפקד יש צורך בהן. לדוגמא: ביקורת נשק לפני יציאה, כאשר הנשק נבדק ערב קודם לכן. או מענה טלפוני שבחלקו הגדול אינו חיוני, או שימוש במכונית במקום שאפשר בקלות ללכת ברגל. העיקרון בכל הדברים הללו הוא לראות את המצב לא בעין של החייל הבודד, אלא בעין של המפקד בשטח או המפקד העליון, כלפי כל החיילים או כלפי העם כולו.

קורונה זו מלחמה, באויב שאינו נראה. קיומו ידוע לכולנו, אבל עד עתה לא הצליחו לאתרו או לנצחו. הלכות מלחמה אינן דווקא במלחמת בשר ודם, ולפי ההלכה (שולחן-ערוך, אורח-חיים, תקע"ו, א'-ה') מתענים ומתריעים על הדֶבר ועל החולאים, כגון אסכרה או שחין וכדומה. כיוון שמדובר בצרת רבים, הרי דין פיקוח נפש נמדד לפי הרבים, ולא לפי היחיד. הממונים על הרבים הם בבחינת מפקדי המלחמה, ויש להתייחס אליהם בהתאם.

כשם שבמלחמה אסור ליחיד לעשות דין לעצמו, ובמקרים מסוימים אף יעמידו אותו לדין צבאי שעונשו חמור, כך במלחמת הקורונה אסור ליחיד לעשות חשבון לעצמו, ולומר שאין לו צורך להשתמש באמצעים שהציבור מחויב, כגון מסכה, ושהוא יכול להיכנס לבית הכנסת גם אם יש שם יותר מן המספר המותר, או שיכול לטייל כאוות נפשו, למרות האיסור שבדבר. במלחמה לא חשבונו של היחיד הבודד קובע, אלא חשבון הכלל, וכל פריצת גדר פוגעת בציבור וראויה לעונש.

כולנו זוכרים שבעת מלחמה, כאשר גזרו "האפלה" על כל הבתים, אם נסה אדם להדליק אור קטן, נענש קשות, למרות שביתו רחוק מכל מתקן צבאי, כי הקובע הוא הכלל, ואסור ליחיד לעשות חשבון לעצמו. הוראות משרד הבריאות דינן כהוראות המפקד בעת מלחמה, ואוי לחייל שיפר אותן!

למסקנה: חובה להישמע להוראות הממונים מטעם השלטונות. הפרת הוראה, דינה כהפרת פקודה בעת מלחמה, ויש לענוש בכל החומרה את המתחכמים, המנסים להקל על עצמם בטענות ופלפולים. גם אם יש מקום לטענות ולפלפולים, איסור חמור להפר פקודה, ורק מפקדי המלחמה מוסמכים לתת את הפקודות.

ראוי לצטט כאן את דברי ספר החינוך (מצוה תצ"ו) על מצות "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל". וכך כתב: "אפילו יאמרו לך על ימין שהוא שמאל, לא תסור ממצוותם, כלומר: שאפילו יהיו טועים בדבר אחד מן הדברים, אין ראוי לנו לחלוק עליהם, אבל נעשה כטעותם. וטוב לסבול טעות אחת, ויהיו הכל מסורים תחת דעתם הטובה תמיד, ולא שיעשה כל אחד ואחד כפי דעתו, שבזה יהיה חורבן הדת וחילוק לב העם והפסד האומה לגמרי".

לרבים מאיתנו יש השגות רבות על דרך ניהול המלחמה בקורונה. ואף על-פי כן, עדיף שלטון מרכזי הטועה לפרקים מאשר אנדרלמוסיה ואנרכיה, שחלילה יגרמו לתבוסה במלחמה, שהיא חלילה חורבן של כולנו. עד כאן דברי באותו מאמר.

לצערי, רבים וטובים מקרב המדקדקים במצוות זלזלו במכוון בהוראות משרד הבריאות. נמנעו במכוון מעטיית מסכות; זקוקים לבידוד וחולים ממש לא שמרו על ריחוק חברתי ובאו לבתי הכנסת; ערכו מסיבות וחתונות המוניות; פתחו את מוסדות הלימוד לרווחה. טענתם הייתה, שאין צורך לציית להוראות השלטונות, וכי הם מגזימים מדי, וכן כי כוונתם לפגוע בלימוד תורה ובקיום מצוות. שוטרים שבאו לאכוף את החוק נתקלו באלימות ובקריאות נאצה. העסקנים לחצו על העוסקים באכיפה לאפשר לציבור שלהם לפעול כרגיל, כולל מסיבות המוניות ו"טישים", ואף פעלו לביטול הקנסות ולפחות להפחתתם במידה ניכרת. היו גדולי תורה אשר מחו על כך, אבל היו אחרים ששתקו, והיו גם כאלו שעודדו את מפירי החוק להמשיך במעשיהם.

התוצאה הייתה תחלואה קשה ביותר בציבור החרדי, הרבה למעלה מן הממוצע, ולצערנו גם מספר קורבנות הקורונה בציבור הזה עלה בהרבה על מספרם בציבור הכללי. החיוב של "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" נדחק החוצה. ראו בזה כביכול ניסיון ל"עקירת הדת" ו"יהרג ואל יעבור".

אנו מוצאים בדברי חז"ל שני אירועים של "דוחק המונים" שגרמו למות אנשים. האחד: ביחס לקורבן פסח. במסכת פסחים (ס"ד, ע"ב ) נאמר: "מעולם לא נתמעך אדם בעזרה, חוץ מפסח אחד שהיה בימי הלל, שנתמעך בו זקן אחד, והיו קוראין אותו פסח מעוכין".

אירוע שני במסכת שבת (ס', ע"א): "לא ייצא אדם בסנדל המסומר. מאי טעמא? אמר שמואל: שלפי הגזירה היו והיו נחבאין במערה ואמרו: הנכנס ייכנס, והיוצא אל ייצא. נהפך סנדלו של אחד מהן. כסבורין הם אחד מהם יצא וראוהו אויבים, ועכשיו באין עליהן. דחקו זה בזה והרגו זה את זה, יותר ממה שהרגו בהם אויבים". מטעם זה גזרו שלא יצא אדם בסנדל המסומר בשבת, משום שאותו אירוע היה בשבת. באירוע של "פסח מעוכין" לא גזרו דבר, כיון שהיה מדובר באירוע חד-פעמי ובאדם אחד בלבד. אבל באירוע זה היה מדובר באירוע רב-נפגעים, ולפי האמור בגמרא שם, היו אירועים נוספים דומים. מכאן ניתן ללמוד, שיש צורך לתקן תקנות ולגזור גזירות, בכדי למנוע אירועים קשים דומים.

ראוי לצטט כאן את דברי "אור החיים" הקדוש על הפסוק האוסר לעלות להר סיני בשעת קבלת התורה (שמות י"ט, כ"א): "פן יהרסו אל ה' לראות ונפל ממנו רב". תחילה שאל: לכאורה, הביטוי "יהרסו" משמעותו הרגילה היא הריסה, כגון הריסת בית וכדומה. מה משמעות ביטוי זה כאן? רש"י פירש: "שלא יהרסו את מצבם על-ידי שתאוותם אל ה' לראות, ויקרבו לצד ההר. ונפל ממנו רב – כל מה שיפול מהם ואפילו הוא יחידי, חשוב לפני רב". בדרך דומה לפירוש רש"י, פירשו גם הרשב"ם, אבן-עזרא והספורנו.

"אור החיים" פירש בדרך שונה: "פן יהרסו – פירוש, לבל יחשבו בדעתם, כי יראו ברוך הוא הגם שימותו, על דרך אומרו: טוב חסדך מחיים (תהילים ס"ג, ד') ומיתתם זו היא חיותם. והוא אומרו: פן יהרסו, פירוש יסכימו על הריסתם אל ה' לראות... ונפל ממנו רב, פירוש: אפילו יהיה הרב שבהם, לא יאמר שלא אקפיד אלא על המון העם. אבל גדולי ישראל הראויים להשראת שכינה לא אקפיד. תלמוד לומר, ונפל ממנו רב".

כוונת דבריו: ישנם אנשים המוכנים לסכן את עצמם ואף למות, בכדי להתקרב מאוד לקב"ה לפי דעתם. ואף שהדבר הוא בניגוד מוחלט לציווי ה', הם מוכנים לעבור על ציווי מפורש של הקב"ה בכדי להתקרב עוד פסיעה אליו. כאשר מדובר בגדולי ישראל, גם אם הם גדולים באמת, הם עלולים לחשוב שמותר להם לעבור על ציווי מפורש של הקב"ה בכדי להתקרב יותר אליו. על כך הזהיר הקב"ה את העם ואת הגדולים שבו, שלא יעשו זאת. הקב"ה אינו מוותר גם לגדולי ישראל, למרות שלכאורה הם עוברים על דבריו "לשם שמים".

מכאן לקח קשה עבורנו. בתקופת מגיפת הקורונה – ה' ישמרנו ויצילנו במהרה – היו גדולי ישראל שהורו היתר לעצמם וגם לקהל מרעיתם, שלא להקפיד על הוראות משרד הבריאות, שעליהם הסכימו רבים מגדולי התורה והרפואה, והרשו לעצמם לזלזל בחבישת מסכות ובריחוק חברתי, כביכול לשם שמים. התוצאות העגומות ידועות לכולנו. חסידים ואנשי מעשה, כולל גדולי ישראל בתוכם, נספו במגפה. אין לעבור על "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם", אפילו לשם שמים!

הערה נוספת בחיוב לשמירת נפש. בספר דברים (ד', ט"ו) מופיע הפסוק "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם". פסוק זה משמש בפי כל כמקור הלכתי לחובת הזהירות המופלגת שחייב כל אדם כלפי עצמו וכלפי זולתו. בתקופת מגיפת הקורונה משמש הפסוק כאזהרה לכל שומרי המצוות, שחלילה לא יזלזלו בהנחיות משרד הבריאות. אך המעיין בפסוק ישתומם מאוד. לשון הפסוק היא "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם, כי לא ראיתם כל תמונה ביום דיבר ה' אליכם בחורב מתוך האש". מדובר באיסור עבודה זרה ובדיברה השלישית בעשרת הדברות שבפרשה: "לא תעשה לך פסל כל תמונה". מה זה נוגע לשמירת הגוף?

פסוק דומה יש קודם לכן (ד', ט'): "רק הישמר לך ושמור נפשך מאוד". גם פסוק זה המשכו הוא "פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך". גם זה אינו קשור לחובת שמירת הגוף. ואכן, ה"תורה תמימה" בפסוק ט' מביא את דברי הגמרא (ברכות ל"ב, ע"ב). נאמר שם: "תנו רבנן, מעשה בחסיד אחד שהיה מתפלל בדרך, ובא שר אחד ונתן לו שלום, ולא החזיר לו. לאחר שסיים תפילתו, אמר לו: והלא כתיב בתורתכם רק הישמר לך ושמור נפשך מאוד, וכתיב ונשמרתם מאוד לנפשותיכם – ולמה לא החזרת לי שלום? אם הייתי חותך את ראשך בסיף, מי היה תובע את דמך מידי? אמר ליה: אילו לפני מלך בשר ודם היית עומד, ובא חברך ונתן לך שלום, היית מחזיר לו? אמר ליה: לא. אמר ליה: ומה לפני מלך בשר ודם כך, אני שהייתי עומד לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, על אחת כמה וכמה! מיד נתפייס אותו השר".

המהרש"א שם העיר: "האי קרא בשכחת התורה מיירי... ולא איירו כלל הני קראי בשמירת נפש האדם עצמו מסכנה". כוונת המהרש"א לומר, שאין כל קשר בין האמור בפסוק לבין שמירת הגוף מסכנה. וכפי הנראה אותו חסיד השיב לשר לפי טעותו בפירוש הפסוק. וציין ה"תורה תמימה", כי הרמב"ם אכן הסתמך על גמרא זו, והביא להלכה (הלכות רוצח ושמירת נפש י"א, ד'): "מצות עשה להסיר כל מכשול שיש בו משום סכנת נפשות ולהישמר בדבר יפה יפה, שנאמר 'רק הישמר לך ושמור נפשך מאוד'". ייתכן שהרמב"ם הסתמך על אותה גמרא, משום שסבר, כי אם דברי אותו השר מופיעים בגמרא, סימן הוא שאכן כיוון אותו השר למשמעות נוספת בפסוקים אלו, של חובת שמירת הגוף.

ועדיין צריך עיון: מה הקשר בין הזהירות מעבודה זרה ומעושי פסל וכל תמונה, לזהירות האדם כלפי גופו ומחובתו לשמור על עצמו? ונראה לומר, כי חובת האדם לשמור את עצמו, אינה צריכה לכאורה כל פסוק. שהרי זהו אינסטינקט טבוע בכל יצור לשמור את עצמו. נוכל לראות זאת אצל כל בעלי החיים, כולל רמשים ונמלים. בוודאי האדם אינו שונה בדבר הזה מכל בעלי החיים. כל אחד מאיתנו ראה פעמים רבות, כיצד בעלי החיים למיניהם שומרים את עצמם מכל סכנה, וכיצד בני אדם גדולים וקטנים עושים כך באופן טבעי.

התורה אומרת אזהרה לשמירת הגוף בהקשר של עבודה זרה, לומר שכשם שיש חוש טבעי בכל בעל חי לשמור את גופו, כך צריך להיות חוש טבעי אצל כל בן-ישראל להישמר מעבודה זרה, שהיא מזיקה את הנפש לא פחות מן הסכנות לגוף. אלא שנמצאנו למדים שניים. לימוד אחד: להישמר מעבודה זרה, עד שהדבר יהפוך לחוש של זהירות טבעית, כמו שמירה מסכנות הגוף. השני: כשם שאדם מצווה על עבודה זרה ועל אביזרייהו דעבודה זרה וכל הקשור בה, כך בקשר לסכנת הגוף, יש לדקדק לא רק בסכנה עצמה, אלא בכל אביזרייהו של הסכנה ובכל מה שעלול להביא לסכנה – לא פחות מהדקדוק בעבודה זרה.

יש כאן אלמנט נוסף: "חילול השם". הרמב"ם (יסודי התורה ה', א' וי"א): "כל בית ישראל מצווין על קדוש השם הגדול הזה, שנאמר 'ונקדשתי בתוך בני ישראל'. ומוזהרין שלא לחללו, שנאמר 'ולא תחללו את שם קדשי'... ויש דברים אחרים שהן בכלל חילול השם, והוא שיעשה אותם אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות, דברים שהבריות מרננין אחריו בשבילם, ואף על-פי שאינן עבירות, הרי זה חילל את השם".

לצערנו, כל אדם הלבוש כחרדי נראה בעיני הבריות כנושא תואר של רב. כאשר מעשיו מעוררים תמיהה וכעס, יש בכך חילול השם. שוב, לא מדובר בשעת הגזירה, כשיש צורך למסור את הנפש, אלא באי-הקפדה ובזלזול בדברים של פיקוח נפש, שהציבור מוזהר ונזהר בהם. לחילול השם אין כפרה ואין מחילה!

מאין נובע כל זה? במסכת יומא (ט', ע"ב) נאמר: "מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני ג' דברים שהיו בו: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים... אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצוות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהייתה בו שנאת חינם. ללמדך ששקולה שנאת חינם כנגד ג' עבירות: עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים". ה"חפץ חיים" (הקדמה לספרו) כתב שכוונת הגמרא בשנאת חינם היא גם ללשון הרע שבא מצד שנאה.

כידוע, לשון הרע מביאה לידי שפיכות דמים בהלבנת פנים ושפיכות דמו של האדם. ועיין במסכת יומא (כ"ג): "מעשה בשני כהנים שהיו שניהם שווין ורצין ועולין בכבש. קדם אחד מהם לתוך ארבע אמות של חברו, נטל סכין ותקע לו בליבו... בא אביו של תינוק ומצאו כשהוא מפרפר. אמר: הרי הוא כפרתכם, ועדיין בני פרפר ולא נטמאה סכין. ללמדך, שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים". הגמרא דנה שם: "איבעיא להו, שפיכות דמים הוא דזל, אבל טהרת כלים כדקיימא קיימא, או דלמא שפיכות דמים כדקיימא קיימא, אבל טהרת כלים היא דחמירא". הגמרא מסיקה, כי "שפיכות דמים הוא דזל, אבל טהרת כלים כדקיימא קיימא".

בתוספתא במסכת שבועות (א', ג') מופיע סיפור זה בתוספת קצרה: "מעשה בשני אחים כהנים". ובכן, מדובר לא רק באביו של אותו תינוק, אלא גם באחיו. עבור האב והאח גם יחד הייתה שפיכות דמים מזולזלת, כאשר מדובר בצורך לקיום מצוה.

משמעות הדברים מחרידה. אביו של אותו תינוק (כהן צעיר) זלזל בשפיכות דמים של בנו, אבל הקפיד מאוד על טהרת הסכין. לסכין שנטמא יש פתרון. לאדם שנרצח – אין. האבא זלזל בחיי בנו וסבר, כי העיקר הוא לשמור על הלכות טהרה, והן חשובות יותר מחיי אדם, מחיי בנו! קשה להבין את הדברים. גם האבא וגם האח, העדיפו קיום מצוה בהידור – קדימה בעבודת הקורבן וטהרת הסכין – יותר מחיי הבן והאח! ייתכן, כי הזלזול המתמשך בבני אדם - שנאת חינם, לשון הרע – גרם לזלזול גם בחיי אדם. וזאת הייתה התוצאה הקשה, של הקפדה מוחלטת במצוות מצד אחד, וזלזול מוחלט בחיי אדם מצד שני.

תקופת הקורונה ותקופות הבחירות החוזרות גרמו לזלזול גדול בחיי אדם. דווקא אלו שהקפידו ביותר על "טהרת סכין", נטו לא פעם לזלזל בחיי אדם, באי ציות להוראות של פיקוח נפש ובאי הקפדה על שנאת חינם ולשון הרע. המצב בהר מירון היה ידוע לרבים. אמרו כבר, כי הנס היה שלא קרה אירוע מחריד כזה בכל שנה ושנה. תמיד היה נס שהציל ממוות. השנה לא היה נס. האם אין כאן "מידה כנגד מידה"? אולי, אילו היינו מקפידים יותר על חיי אדם, נמנעים מלסכן את עצמנו ואת ילדינו, נמנעים מלסכן את הזולת, נמנעים משנאת חינם ומלשון הרע, אולי הקב"ה היה עושה לנו נס כל שנה?

לסיום, עלי לכתוב הערה קשה. אי-אפשר להתעלם מן המצב הלא-נסבל בהר מירון המחולק היסטורית בין עמותות שונות, שאין להן כל עניין ברווחת הציבור הענק ובכבודו של ר' שמעון, אלא בהכנסות הכספיות ובתרומות הזורמות למקום המקודש הזה. מזמן היה ראוי להפקיע את המקום מן הבעלויות הללו, ולהכשיר את השטח למקום רחב ומכובד לציבור הענק שבא לכבודו של ר' שמעון. העסקנים דאגו להפקיע את הסמכות מבתי הדין הרבניים ולהעבירה לבתי המשפט.

ישבתי בשעתו בבית הדין הגדול בדיונים בנושא הקדשות מירון. התמונה הייתה קשה. לצערי, יש לעסקנים שפעלו לטובת העמותות הללו, חלק לא קטן בהזנחה הקשה של המקום.לאחר שראו העסקנים כי בית הדין אינו תומך בהם, עתרו לבית המשפט האזרחי בטענה, כי מירון היא הקדש אזרחי ולא הקדש דתי ולכן הסמכות אינה לבתי הדין. וכדַי ביזיון וקצף... פיקוח נפש של יחיד ושל ציבור עומד מעל לכל השיקולים האחרים שמנעו את הסדר המצב במירון.

אילו דברי היו נשמעים, הייתי מציע להעביר את השליטה ואת האחריות לגורם מרכזי אחד – רק רשות ממלכתית מסוגלת לכך – ולהפקיע את שלטון העמותות השונות בהר. כאשר ישבתי בתיקי מירון הוברר לי, שחלוקת ההר בין הגורמים האינטרסנטיים השונים, היא אבי-אבות הסכנה. לא ייתכן להטיל את האחריות על שלטונות החוק, כאשר השליטה המעשית היא בידי עסקנים שונים. לצערי, עסקנים אלו נתמכים בידי גבאי חצרות ורבניהם, והם הגורמים הישירים והעקיפים להרג הרב במקום.

בשורות טובות, ישועות ונחמות!